הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')עבירות רבות ושונות עלולות, לדברי חז"ל, להביא על האדם נגעי צרעת (במד"ר טז), והמפורסמת שבכולן היא לשון הרע. בגמרא נאמר: "כל המספר לשון הרע – נגעים באים עליו", וריש לקיש מסביר שהמילה מצורע רומזת למילים: "מוציא שם רע" (ערכין טו, ב). הקשר של דיבור לשון הרע לצרעת מקבל חיזוק משכנע מהמקרה של מרים שדיברה כנגד משה רבנו, ונהייתה לאלתר "מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (במדבר יב, טו) ומהזהרת התורה: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת", כשמיד לאחריו נאמר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אלוקיךָ לְמִרְיָם" (דברים כ"ד, ח-ט). חכמים למדו מכך "שאין נגעים באים אלא על לשון הרע" (ספרי, כי תצא, רעה), ובגישה זו הלכו חכמים מתחומים שונים, כגון אבן עזרא (לדברים שם), הרמב"ם (סוף הלכות טומאת צרעת), ספר החינוך (מצווה קסט) ועוד.
אולם למרות חומרת החטא ציינו חכמים שכולם נכשלים באבק לשון הרע (בבא בתרא קס"ה, א). אנשים נורמטיביים נכשלים בלשון הרע מבלי שהתכוונו לעשות זאת, אם מתוך חוסר תשומת לב, אם מהיעדר מודעות לכך שהדברים הם בגדר לשון הרע, ואם בשל רצון לעורר עניין בשומעים.
כול זה משתנה כשמגיעים להוויית החיים הפוליטיים, בהם נדמה שאיסורי לשון הרע נשכחים וברגל גסה נרמסים. בפי המנסים להצדיק זאת שלל נימוקים. מבחינת ערכי הדמוקרטיה הם טוענים שהביקורת הציבורית היא נשמת אפה של החברה הדמוקרטית, זכות הציבור לדעת על פעולות נבחריו והתנהגותם, וההכרח להילחם בשחיתות, מצדיקים גם דברי רכילות ולשון הרע.
בהיבט הדתי הם מעלים שני טיעונים הלכתיים: א. הנכנס לחיים הפוליטיים יודע מראש כי ייחשף לביקורת ציבורית, ובעצם כניסתו לזירה זו הוא מוותר על כללי הגנת שמו הטוב הנהוגים כלפי אנשים אחרים. ב. ההלכה מתירה לדבר לשון הרע לתועלת, והתועלת הציבורית מחייבת ביקורת חופשית על נבחרי ציבור.
ברם, שני הנימוקים אינם יכולים להצדיק כל הכפשה. באשר לראשון – אמנם אנשי ציבור יודעים שמעשיהם חשופים לביקורת ציבורית, אולם הטענה שהם מסכימים לכך שידברו עליהם לשון הרע היא משוללת יסוד. הם נכנסים לפעילות ציבורית מתוך אמונה שיצליחו לתפקד באופן מעורר הערכה, שלא יגרור בעקבותיו ביקורת חריפה ובוטה.
לגבי הנימוק השני – ההיתר לדבר לשון הרע לתועלת מותנה בשורה של תנאים (ראו: חפץ-חיים, הלכות לשון הרע כלל י). בחודשים האחרונים היינו עדים להתעלמות מהם ולחציית כל הקווים האדומים. גם ביקורת לתועלת הציבור צריכה להיות מרוסנת, עניינית וזהירה. יתר על כן, ביקורת לעגנית וזלזלנית, מפריזה או שקרית על נבחר ציבור אינה פוגעת רק באדם הבודד, אלא בכל הציבור אותו הוא מייצג, ובכך חומרתה גדולה עוד יותר. התקשורת המודרנית הפכה את דברי הלשון הרע לעצומים בהיקפם. אמירה אחת בטלוויזיה או במרשתת עלולה להפיץ לשון הרע למיליוני אנשים.
טובת הציבור מצדיקה מעקב, בדיקה וביקורת אינטנסיביים של נבחרי ציבור ופרסום נתונים בדוקים ומאומתים שיש בהם עניין לציבור. אולם היא אינה מצדיקה הגזמות, הפרחת האשמות שאינן בדוקות או הכפשות שאינן מבוססות, ולא ביקורת אישית שאינה עניינית או הדבקת תוויות שליליות וכינויי גנאי (ראו בנושא מאמריו של הרב עזריאל אריאל באתר ישיבה).
במערכת הבחירות הנוכחית דומה כאילו הזירה הפוליטית היא אקס-טריטוריה בנושא זה, וכי כללי הזהירות בדיבור, ההקפדה על כבוד האחר וזכותו לשמירה על שמו הטוב מופקעים ומופקרים.
אנו עסוקים עכשיו בניקיונות לפסח ובניקיון האביב, ונהגו ישראל להילחם מלחמת קודש בגרגירים, למרות שהכול יודעים שאבק זה לא חמץ. אבק לשון הרע הוא כן חמץ! ראוי לקיים בו מצוות "תשביתו מבתיכם", ולהיזהר בו ב"בל ייראה" ו"בל יימצא", לבדוק, לבער ולבטל כל גרגר ממנו. כמו בחמץ, כך בלשון הרע, יש לעמול ללא דיחוי על ניקוי האווירה החברתית, ביעור סגנון הדיבור הירוד, המביש והמכפיש, ומאמץ לאמץ כמצה וכמצע את הלשון הנקייה.
(תזריע תשעט)
