הדשא של השכן

הקנאה היא תכונה אנושית טבעית שאין אדם שניצל ממנה לחלוטין. היא מסוגלת להעכיר חייו של אדם שהחיים שלו היו תותים, ובמבט אובייקטיבי אמור היה להיות מאושר. עוצמת הקנאה עלולה להיות כה רבה ומכאיבה עד שהחכם באדם דימה אותה למוות, ואמר: "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו), ותיאר אותה כריקבון הפושה בגוף: "ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל). חז"ל אף שמו בפיו של משה רבנו את האמירה: "100 מיתות ולא קנאה אחת" (דברים רבה, ט, ט).
יש והקנאה מופיעה בתוך המשפחה, יש שהיא פוגעת בחברה ומכרסמת ביחסים שבין האדם לחברו, ויש שהיא תוקפת ברמה הציבורית.
בעיית הקנאה מבצבצת ועולה מהנושאים המרכזיים בפרשה, ואפשר שהיא החוט החורז אותם לפרשה אחת. הדוגמה המובהקת ביותר מתייחסת לקנאה שבתוך המשפחה, קנאת איש לאשתו, ועליה נסבה כל פרשת סוטה. דרך ההתמודדות שהתורה מציע לבעל הקנאי היא לברר את הדברים על מכונם. לשם בירור זה הומצאו במיוחד המים המאררים שמשמשים מעין מכונת אמת אמינה.
פרשית קרבנות הנשיאים, יכולה להתפרש אף היא לאור ההתמודדות עם בעיית הקנאה ברמת הציבור והמנהיגים. בפרשיה זו מתעוררות השאלות: מדוע היה צורך לפרט את כל מתנות הנשיאים, החוזרות על עצמן במדויק? וכיצד קרה שכל הנשיאים הביאו בדיוק את אותן מתנות אף שלא היה תיאום מוקדם ביניהם? ייתכן שהזהות בקרבנות נועדה למנוע את בעיית הקנאה. אילו כל נשיא היה מביא מתנות אחרות היינו עלולים להיות עדים לעוינות ולקנאה בין השבטים. הפתרון הוא להקפיד על שוויון. כשכולם שווים – כולם לא מקנאים.
קנאה אחרת עלולה היתה להתהוות בעם ישראל בקרב משפחות הלויים, נושאי המשכן. כאן נמצא הפתרון דווקא בחלוקת תפקידים המוכתבת מראש. למשפחות בני קהת, גרשון ומררי ניתנו תפקידים שונים, וכך נוצר מצב בו כל לוי גדל מילדותו לתוך תפקיד מוגדר, ואינו רוקם מזימות להשיג את תפקיד חברו. לפיכך הוזהרו הלוויים לדורות "שלא יעשה אחד מלאכת חבירו, שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו" (רמב"ם, כלי המקדש, ג, י).
הקנאה הרווחת ביותר מצויה מן הסתם בין אדם לחברו, ואת המענה לכך ניתן, לדעתי, למצוא בברכת הכוהנים שבפרשה, שכן היא מטמיעה שתי הנחות יסוד חשובות שכל אדם בקהל אמור להפנים: האחת, שכל האחרים ראויים להתברך בדיוק כמוהו, והשנייה שכולם ראויים להתברך בדיוק באותן ברכות. בסיומה מלמדת ברכת כוהנים שהברכה החשובה ביותר היא ברכת השלום, ושלום כמובן מופיע רק כשהקנאה נעלמת. יתר על כן, ברכת הכוהנים מלמדת שכל אדם מתברך מאת ה', היודע לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ואשר על כן אין מקום לקנא באחר על הישגיו, רכושו, כבודו וכיו"ב.
פרשת "נשא" מציעה אפוא שורה של דרכים להתמודדות עם מידת הקנאה: פעמים שיש לברר את הדברים, כדי לבטל קנאה מיותרת, כפי שמציעה פרשת סוטה. לעיתים יש ליצור שוויון כדי למנוע קנאה, כפי שראינו בפרשת הנשיאים. במקרים אחרים חשוב ליצור חלוקת תפקידים מוגדרת, כבדוגמה של הלווים, ובכל מקרה ומצב יש לזכור שהברכה שזוכה לה כל אדם מאת ה' היא, ולכן צריך אדם לקבל את מנת חלקו מתוך אהבה, ואת מנת חלקו של האחר מתוך השלמה.
אחר הדברים האלה יש לזכור שכמו לכל תכונה ורגש, גם לקנאה יש תפקיד חיובי. חכמים לימדונו: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא, א), וציינו כי "אילולי הקנאה אין העולם מתקיים, לפי שאין אדם נושא אשה ובונה בית" (שו"ט תהילים, לז). קהלת אף ייחס את רוב הפעילות האנושית לקנאה כשאמר: "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ" (קהלת ד, ד). כשם שצריך להילחם בגילוייה השליליים של הקנאה, כך צריך לדעת לנצל מידה זו, ולהשתמש בה במשורה ובתבונה כזרז לתיקון עצמי, כמניע לעשייה חיובית בחברה וכאמצעי לשיפור ולקידום העולם.
(נשא תשעח)