כל אחד יודע דברים רבים שלמד במהלך חייו, ממורים, מספרים או מניסיון חיים. אולם אם ננסה לברר איך בדיוק אנחנו יודעים כל מה שאנחנו יודעים, לשחזר איך למדנו כל דבר – ניקלע למבוכה, משום שבמקרים רבים איננו זוכרים איך רכשנו את הידע, על מה הוא מבוסס, אלו מקורות או ניסיונות הובילו אותנו אליו. גם פרופסור שמרצה במשך עשרות שנים יתקשה מן הסתם לשחזר במחשבתו את כל שלבי רכישת הידע, מכיתה א' ועד הדוקטורט, ולהציג תימוכין וביסוס לכל אחד מהם.
למרות זאת, יהיה זה טיפשי כמובן לפקפק בחוכמתם של אותם חכמים ולהטיל ספק בכל דבריהם, רק משום שאינם יכולים לבסס כל טענה. ידע וניסיון נרכשים בתהליך רב שנים, וטבעי שככל שמתקדמים בתהליך נשכחים חלק מהשלבים הקודמים. מי שידרוש להתעלם מכל הידע שהצטבר עד כה, לבוא כלוח חלק ולבסס את הכל מההתחלה – פשוט יפספס המון ידע.
גישה ספקנית זו היא אחת הטעויות של האתאיסטים. הללו טוענים פעמים רבות שהדתיים מבצעים יותר מדי "קפיצות אמונה": מי אמר בכלל שיש אלוקים? ומי אמר שזה דווקא ה'? ומי אמר שהיתה יציאת מצרים? ומי אמר שהתורה אמת? ומי אמר שהפרשנות הרבנית-האורתודוקסית של ההלכה היא הנכונה? הם דורשים לחזור ליסודות ולבסס את הכל מההתחלה, שלב אחרי שלב.
אבל זוהי דרישה בלתי אפשרית. התפיסות הדתיות והתאולוגיות אינן מבוססות על אוסף של נתונים או נימוקים שאפשר פשוט לקרוא ולהשתכנע בהן. הן התפתחו בתהליך היסטורי ארוך של גילויים, נבואות, לימוד מעמיק, דיונים, ויכוחים, ניסיון מעשי וכן הלאה, עד שהגיעו לצורתן הנוכחית. אי אפשר לשחזר לאחור את כל שלבי התהליך, שנמשך אלפי שנים, ולהראות על מה נשען כל אחד מהם. אבל אין זה אומר שמדובר ב"קפיצות" חסרות ביסוס; נכון יותר לראות זאת כמעין אבולוציה דתית החותרת בהתמדה לקראת תובנות אלוקיות גבוהות יותר, בתהליכים של ניסוי, טעיה וברירה טבעית, מלווים בהשגחה אלוקית.
מי שרוצה להגיע לאמת, לא זורק הכל ומתיימר להתחיל מאפס. הוא מכיר בחוכמה שהצטברה לאורך הדורות ומתייחס אליה כאל נקודת מוצא, שממנה אפשר לחקור הלאה.
(מצורע תשעט)
מי אמר שהייתה יציאת מצרים?
השארת תגובה