" עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר"

שתי ציפורים לוקח הכהן לשם טהרת המצורע, את האחת הוא שוחט, ואת האחרת משלח על פני השדה. רש"י, בעקבות חז"ל (ערכין טז, ב), מקשר את השימוש בציפורים לחטא העיקרי שבגינו לוקים בצרעת: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטות תמיד בצפצופי קולות". לציפורים יש אפוא תפקיד סימבולי הרומז לחטאי הדיבור, שהתעצמו בזמננו ביותר בעזרת התקשורת המודרנית והרשתות החברתיות.
מדוע הכהן נדרש לקחת שתי ציפורים? ומדוע אחת נשחטת והשנייה נותרת בחיים? רבי שלמה גאנצפריד, מסביר זאת בספרו "אפריון" בדואליות של הדיבור שמיוצגת בציפורים: שחיטת הציפור האחת מלמדת על נכונות המצורע המיטהר לרסן את דיבוריו ולחתוך דיבורים אסורים. הציפור הנותרת בחיים ומשולחת על פני השדה מלמדת שיש גם דיבור ותקשורת חיוביים, חיוניים ואף מפיצי חיים.
מהו אותו דיבור חיובי שיש לעסוק בו? חכמים המליצו שהאדם "ישים עצמו כאילם וידביק שפתותיו כשתי ריחיים" וירבה רק בדברי תורה. אולם הרמב"ם בפירושו למשנה (אבות א, טז), מציין שלא רק המרבה בדברי תורה, הרי זה משובח. הוא ממיין את סוגי הדיבור לחמש דרגות בהתאם לתוכנם: דיבורי מצווה – "קריאת התורה ולימודה והעיון בה…" דיבורים אסורים, כגון: "עדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה…" דיבור מותר – הוא הדיבור בעניינים פרקטיים דוגמת ענייני עבודה, וצרכים יום-יומיים של האדם, כגון אוכל ושינה בגדים וקניות, דיבור מאוס – שיחות בטלות סרות טעם וחסרות תועלת. דיבור אהוב – העוסק בנושאים בעלי תוכן חיובי, כגון: "שבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות… והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים…" וכן להלל המעולים במעלותיהם ולגנות הרעים במעלליהם.
הבחנה זו בין דיבור שראוי לצמצמו לבין דיבור שכל המרבה בו הרי זה משובח בולטת בפער שבין פרשת השבוע שלנו לבין עניינו של ליל הסדר. בכל ימות השנה משבחת תורת המוסר של חז"ל את השתיקה ואומרת לאדם: "אמור מעט"… "לעולם יהיו דבריך מועטים"… "כל המרבה דברים מביא חטא", "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", "מילה בסלע ושתיקה בתרין" ועוד. לעומת זאת בליל הסדר יש מצווה ייחודית לדבר, ואף להרבות בכך, ו"כל המרבה לספר… הרי זה משובח". לדעת רבי חיים ויטאל, אף שם החג פסח נקרא על שם הדיבור: "פה-סח", ומאכל החג העיקרי, המצה, נקרא "לחם עוני", לפי "שעונין עליו דברים הרבה" (פסחים קטו, ב).
לקראת פסח יש לתת תשומת לב מיוחדת לדיבור ולתקשורת. מצד אחד, עבודות ההכנה והניקיון מועדות להביא לידי דיבורי כעס ותסכול, המחשבה על המסובים בליל הסדר עלולה לגרור דיבורי רכילות, ובחג עצמו עלולים לגלוש לשיחות חולין שאינן כלולות בסימני ליל הסדר. מצד שני, בימים אלה ניתן להכין את הדיבור החיובי כדי לקיים "וְהִגַּדְתָּ" בהיגדים רבי תוכן: היגדים דתיים של אמונה, דברי תורה ופירושי הגדה, סיפורים לחג ושיפורים לחיינו היהודיים, היגדים היסטוריים על קורות עמנו, וביוגרפיים על קורות חיינו ועל מסורות משפחתנו. העברת סיפורינו האישיים והקולקטיביים לדור הבא, נכללת, לענ"ד, במה שהרמב"ם כינה "הדיבור האהוב", דיבור המקדם ערכים ורעיונות רוחניים ובונה זהות יהודית איתנה.
לומדי הדף היומי יסיימו השנה את מסכת 'חולין' בערב פסח, ובליל הסדר מתחילים במסכת 'בכורות'. יש בכך סמליות מעניינת לכך שראוי לסיים את שיחות החולין ומחשבות החולין לפני החג, ולהיכנס אליו מתוך קדושת "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר".
פרשת 'מצורע', הסמוכה לפסח מזכירה לנו לשחוט את הציפור האחת – להיגמל מהפטפוט המיותר, ולבער את החמץ שנכנס מדי פעם באוזנינו. במקביל אנו מתכוננים לפסח להרבות בדיבור אהוב ובדיבור של מצווה. באלה נדבר לקראת פסח, ונרבה להסיח בהם בליל הסדר עד שיעלה עמוד השחר, ויגיע זמן קריאת שמע.
(מצורע תשעט)