להקת האבנים המתגלגלות

כבר הזכרנו יותר מפעם את השיעור שלימד אותנו רבי יעקב הלוי איש ירושלים: אם חלילה באמצע שיעור, הצגה או קונצרט יעלה לפתע על הבמה חתול לא קרוא (שלא לדבר על עכבר), ויחצה בצעד מהוסס ובעיניים מלאות פחד את הבמה מצד לצד, חזקה על הקהל שישכח מהשיעור או ההצגה, ומהרב הדובר, הנואם, השחקנים הראשיים או התפאורה המושקעת ויפנה את מלוא תשומת הלב שלו לאותו חתול מסכן. ולא משנה מי יעמוד על הבמה. החתול ינצח. מדוע ינצח החתול? הרי אין לו אפילו שורה אחת של טקסט ולא גרגר של כישרון? כנראה מן הסיבה שהסצנה שהוא מציג באותו רגע, מבולבלת ככל שתהיה, היא סצנה אמיתית, חיה, נושמת. היא תמימה, ונוגעת ללב יותר מכל הדיבורים והנאומים, המונולוגים והג'סטות שבעולם.

בפרשת ויצא, מלאת הדרמה העוצמתית, בין שני החלומות – בראש הפרשה ובסופה, בינות לכל מלאכי האלוקים העולים ויורדים בסולם, מעשי הרמייה של לבן הארמי, פקידת האִמהות, וגנבת התרפים, מסתתרות להן, פעם אחר פעם, אבנים.

האבנים המתגלגלות מתמונה אחת למשנה, אבנים מספרות.

ולמרות שהן דוממות, ואין להן אפילו שורה אחת של טקסט במחזה, ולא גרגר של כישרון, האבנים תנצחנה. מכיוון שהסצנה שהן מציגות באותו רגע, דוממת ככל שתהיה, היא סצנה אמיתית, חיה, נושמת. היא תמימה, ונוגעת ללב יותר מכל הדיבורים והנאומים.

אבנים שמונחות על הקרקע במערכה הראשונה, יירו במערכה השלישית.

האבן הראשונה, שעליה הניח יעקב את ראשו בבית אל, מקורה ב"אבני המקום". לא אבן אחת, תלושה, אלא הרבה אבנים, שלכל אחת מהן צורה משלה, אופי משלה. כל אחת מהן בטוחה שהיא הטובה בעולם, שכל האמת אתה, ולכן תובעת (לפי מדרש חז"ל ורש"י בעקבותיהם) את זכותה: "עלי יניח צדיק את ראשו". רק עלי.

לסוף, היו כולן לאבן אחת. ללמדנו, שלמרות השוני, ואולי בזכותו, יופיו של פסיפס – דומם ואנושי כאחד – הוא בגיוון הרב של האבנים המרכיבות אותו, ובלבד שיש להן מסגרת אחת שמאחדת את כולן.

האבן השנייה, היא האבן שעל הבאר. אבן מכשול וצור נגף החוסם את הגישה למקור המים החיים. הרועים ממתינים באפס מעשה. מאזן אימה של אויבים, בני אותה אומנות המתחרים זה בזה, וממתינים לכוח המשותף שיסייע להם לגלול את האבן הכבדה מעל פי הבאר.

לא כן יעקב. הוא קורא להם "אחים" ועושה מעשה. לבדו. בראותו את אהבתו, גולל הוא את האבן בקלות יתרה, כמסיר מכסה קל מעל פי צלוחית קטנה. ללמדנו, מה רב כוחו של היחיד, כל יחיד ויחיד, ומה עוצמה טמונה בו. אין דבר העומד בפני הרצון, וסוף האהבה לנצח.

האבן האחרונה, כמו הראשונה, מורכבת מאבנים הרבה. יעקב מגייס שוב את "אֶחָיו" ("ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים"). מתהומות הקנאה, האיבה והמשטמה של לבן הארמי הוא בונה גַל-עֵד. מצבת אבן, שמסמלת את השלום בין האויבים  המרים מיום אתמול.

"עת להשליך אבנים, ועת כנוס אבנים". אבן שמושלכת מתוך שנאה ומשטמה עלולה להרוג אדם. אבל אותה אבן בדיוק עשויה לשמש סמל, אות ומופת. מצבת עולם של שלווה ורוגע, אהבה ואחווה, שלום ורעוּת.

(ויצא תשפ"א)