פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בשביעי של פסח לקראת ערב, נהג הרב עדין שטיינזלץ נ"ע לערוך, כמנהג חסידים, "סעודת משיח". במשך שנים רבות קיים אותה בבית הכנסת המיתולוגי, ה'שטיבלעך' של קטמון. מה שהחל כהתוועדות קצרה בתוך בית הכנסת, בנוכחות שניים-שלושה מניינים, עבר ברבות השנים לחצרו, כשמאות אנשים עומדים מסביב ומנסים לקלוט משהו מקולו השקט של הרב. לצד דברי התורה והחסידות, לא חשך הרב את שבט לשונו מהסובבים אותו ומהעולם הדתי בן ימינו בכלל. "את אשר אהב – הוכיח". הרב חשף, כדרכו בנועם למשמע אוזן אבל בחדות ובחריפות מצד המהות, תופעות שונות שמצביעות על דלותה של עבודת ה' בימינו, שלא אחת נעשית מן הפה ולחוץ. כאיש אמת, שסלד מן הצביעות ו"מכבסת המלים", לא מן הנמנע שהיה מבקר בחריפות גם חלק מן ה'הספדים' שנאמרו עליו השבוע, לאחר פטירתו.
בעולם הרבני בן ימינו, ובעולם הרוח בכלל, היה הרב עדין שטיינזלץ דמות מיוחדת במינה. כזה שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לקטלגה במשבצת מוגדרת.
חוזר בתשובה, שחזותו החיצונית חרדית, ובד בבד דמות אינטלקטואלית בעלת רוחב דעת וסקרנות בלתי נלאית, המעורה היטב בכל הוויות העולם; פנים ציוריות שהמקטרת הנצחית אינה משה מפיהם; חסיד חב"ד ומקורב לאדמו"ר מלובביץ', ו"נשיא הסנהדרין" ('כהונה' שממנה פרש בחלוף כמה שנים) ובה בעת רציונליסט מושבע ובקי במדעי הטבע, שאותם למד באוניברסיטה בראשית דרכו. ראש ישיבה, שלצד הרבצת תורה להמונים, הקמת ישיבות בארץ ישראל וברוסיה, והעמדת תלמידים הרבה, היה לאחד ממבקריו החריפים ביותר של העולם הדתי בן ימינו.
לו היינו צריכים להגדיר במשפט אחד את ייחודו של האיש, סביר להניח שהיינו שמים את האצבע על מפעלו הספרותי האדיר. פירושו לתלמוד (ולימים גם למקרא ולמשנה ולשאר חיבורים) פתח את שערי התלמוד לעולם כולו.
באמצעות התרגום הבהיר, הפירוש וכלי העזר, האיורים ואפילו הכריכה הצבעונית החיצונית, פתח הרב שטיינזלץ את ספר היסוד היהודי לכל באי עולם. מזמנו ואילך, נסתיימו התירוצים ואין אדם שיכול לומר עוד כי "אינו מסוגל" לפתוח דף גמרא. לא אשכח כיצד בבואי פעם לביתו הפרטי של אחד משופטיו הדגולים של בית המשפט העליון, שלא נמנה עם "שלומי אמוני ישראל" (ודימויו היה רחוק מכך כרחוק מזרח ממערב), מצאתי במרכז הספרייה הלא גדולה שבחדר האורחים את הכרכים של "התלמוד המבואר". סביר להניח שאלמלא הרב שטינזלץ, הוא ועוד רבים כמותו, לא היו פותחים את התלמוד.
מעטים יודעים, אך את הסיוע הראשוני למפעל האדיר קיבל הרב שטיינזלץ לא מחוגים דתיים אלא דווקא מאנשי תנועת העבודה. היה זה קדיש לוז, יו"ר הכנסת ואיש דגניה, שעמד בראש עמותת הוצאת התלמוד המבואר לאור ובסיוע המחלקה הדתית בהסתדרות גייס את המימון להוצאת הכרכים הראשונים. כל השאר – היסטוריה.
עם ההצלחה באו גם הקנאה והשנאה. חוגים מסוימים, שלא שבעו נחת מהצלחת המפעל וביכו בסתר לבם את אובדן ה'מונופול' שלהם על לימוד הגמרא והרבצתה ברבים, החלו מטילים בו רפש. הוצאת הדיבה כללה, כמיטב המסורת, גם רמזים על דברי אפיקורסות, כביכול, שחדרו לפירוש, גם מחאה נגד שינוי צורתו של דף התלמוד המסורתי (שעוצבה, אגב, מאות רבות של שנים לאחר חתימת התלמוד).
תפוצתם הרחבה של ספרי התלמוד המבואר של הרב שטיינזלץ, ותרגומו לאנגלית (ואף לשפות אחרות), כמו גם "פרס ישראל" ושאר שלל תוארי הכבוד שבהם זכה הרב, היו תשובה ניצחת לדברי הבלע.
לצד המפעל העצום חיבר הרב שטיינזלץ חיבורים מרתקים אחרים, דוגמת פירושו לספר התניא, לסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב וחיבורו הקטן על "הסוציולוגיה של הבערות" שאותו כתב עם פרופ' עמוס פונקשטיין, מהמאורות הגדולים של המדע בישראל.
בכל עשייתו בלט הרב שטיינזלץ במקוריותו. כאמור, בשנים האחרונות הרבה להשמיע דברים ישירים, בלתי "מכובסים" בעליל, שלא אחת הייתה חבויה בהם נימה של ביקורת נוקבת על תופעות שונות. כך, למשל, מחה נגד אותם שחושבים כי רק דרכם היא-היא הדרך הנכונה, וכל השאר – דברי הבל ורעות רוח. "אדם צריך לקבל בשמחה לא רק את הדרך של עצמו", אמר הרב, והסתייע בדברי דוד המלך: "דוד יודע שהוא לא יכול לבנות את המקדש, ובכל זאת 'שיר המעלות לדוד – שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", אפילו אם הם אומרים 'מתי כבר תמות, די כבר. מספיק לנו ממך' – בסדר; יכול להיות שאני הייתי רק ההקדמה, שהייתי רק מבוא לאיזשהו דבר, ואחר כך יבוא מישהו אחר, וגם בכך עלי לשמוח. 'שמחתי באומרים לי' – יהיה מי שיהיה. יכול להיות שיאמרו לי את זה אנשים שלא אוהבים אותי, או אנשים שאינני אוהב, ובכל זאת – שמחתי!".
והמשיך: למה קוראים על ירושלים "כעיר שחוברה לה", בכ"ף הדמיון, ולא אומרים בפירוש, "עיר שחוברה לה יחדיו"? האמת היא שזה רק נראה כאילו שחוברה לה יחד. והרי ירושלים היא עיר שיש בה מחלוקת-תמיד, עיר של קטטה, תמיד הייתה בה, "צוה ה' ליעקב סביביו צריו". תמיד הייתה בירושלים מהומה, מריבה, מחלוקת, קטטה ושנאה. ולא לחינם יש בקשה מיוחדת על שלום לירושלים דווקא, "שאלו שלום ירושלים", מפני שירושלים צריכה שלום כנגד העולם כולו. אבל זו רק החיצוניות של ירושלים. בחיצוניות, העיר מפולגת לשתי ערים, לשלוש ערים, לעשר ערים. אבל ככל שנכנסים יותר אל העומק של ירושלים, כך מגיעים אל הפנימיות, אל נקודת "צִיוֹן", הנקודה שבה כל הדברים נמצאים באחדות אחת. זהו העניין של "ישליו אוהביך". ברגע שמישהו מגיע להיות מאוהביה באמת – זהו הפתח. כשאתה אוהב משהו, כשאתה אוהב את ירושלים, אינך שם לב עוד למחלוקות ולמריבות, לשנאות ולקטטות, אלא נותן דעתך לשלום, לאחווה ולרֵעוּת. "ששם עלו שבטים שבטי י־ה". שבטים, בהגדרה, מבטאים ריבוי, לא אחדות. אבל ככל שהשבטים מגיעים קרוב יותר לירושלים, הם הופכים לאחד. בבית המקדש יש שנים עשר שערים. בכל שער נכנס שבט אחד, בשער משלו. אך ככל שאתה נכנס פנימה יותר, הנך הולך ושוכח מאיזה שער נכנסת, אלא הכל נמצאים "בתוככי ירושלים", בתוך הפנים של הפנים, וזוהי ירושלים של מעלה".
עם פטירתו, אבד לעולם בכללו לעולם היהודי בפרט, אחד מהוגי הדעות החשובים והמקוריים שחיו בקרבו, אבידה שעליה תוכל לפצות מעט, מורשת ספרותית מפוארת שהותיר אחריו לדורי דורות. יהי זכרו ברוך.
ראה תש"פ
