הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)אחד מדיני הקורבנות הוא שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'" (ויקרא ב, יא). התורה מלמדת שהמנחה אסורה בחמץ: "לא תאפה חמץ… מצות תאכל" (ויקרא ו, ט-י).
שאור זהו שם כולל ללחם חמץ. ואכן, כמעט כל הלחמים שהקריבו במקדש היו מצות. דבש זהו שם כולל לפירות האילן, כפי שביאר הרשב"ם. בעל ספר החינוך ביאר שהשאור והדבש התופח והתוסס הם רמז למידת הגאווה השלילית (מצווה קי"ז). צד אחר מצא בעל ספר החינוך: שאור ודבש מתאפיינים בשהייה, בעצלות. הרוצה להתקרב לה', עליו לאמץ את מידת החריצות והזריזות (חינוך שם). בעל הכלי יקר הדגיש את ההכרחיות שבשניים אלו מחד גיסא, ואת הסכנה האורבת מהם מאידך גיסא. שאור ודבש הכרחיים לאדם וחיוניים לבניין העולם. החומר, כמו היצר, קיומיים אך רק במגבלות התורה.
חולה שאסרו עליו הרופאים לאכול מצה או מרור, או לשתות יין, מפני שסבורים הם שדברים אלו יזיקו לו, ויכניסוהו לספק סכנה – בוודאי אסור לו לאכול או לשתות דברים אלו, כדין כל ספק פיקוח נפש, שדוחה כל המצוות. ואין לך מצווה הבאה בעבירה גדולה מזה, ולא יצא חובת המצווה כשאכל נגד דעת הרופאים, כי מצווה שאינה צריכה להיעשות משום סכנה, ועבר ועשה, הרי זה כמי שלא עשה את המצווה (שו"ת ענג יו"ט, מ"א).
חולה שאין בו סכנה, יש פוסקים הסבורים שפטור החולה מאכילת מצה ומרור, ומשתיית ארבע כוסות יין, אך דווקא בחולי של כל הגוף עד שיפול למשכב – אפילו כשאין חשש סכנה, או אם חושש שיגרמו לו צער גדול (שו"ת חלקת יואב, סוף דיני אונס בהשמטה). אבל אם סובל ממיחוש גרידא או מכאב ראש בלבד, צריך לדחוק עצמו לשתות ארבע כוסות (שו"ת הרשב"א סי' רל"ח).
להלכה "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות" (או"ח תע"ב י'). המשנה ברורה כתב "רצונו לומר שמצטער בשתייתו וכואב בראשו מזה, ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה" (שם, ס"ק ל"ה).
על כל אחת מארבע הכוסות להכיל לפחות רביעית הלוג יין (פסחים ק"ח ע"ב). קיימת מחלוקת מהו שיעור רביעית הלוג. לדעת החזון איש – 150 סמ"ק, לדעת הרב חיים נאה – 86 סמ"ק, כך שניתן להקל בשיעור המצומצם.
למעשה, די בשני תנאים: ראשית, שישתה את רוב היין בכוס, וכדאי שלא תכיל יותר מרביעית, היינו רוב 'רביעית' (45 מ"ל); שנית, שכמות זו תהיה כמלא לוגמיו של השותה. שיעור 'מלא לוגמיו' מעט יותר מרוב 'רביעית' (שם).
ניתן להוסיף מים ליין 'יין מזוג', ועדיין ייחשב הדבר ליין הכשר לצאת בו ידי מצוותו, ובתנאי שמרגיש טעם יין (רע"ב ה' ובמ"ב ס"ק י"ד).
חולה שקשה לו לאכול מצה בצורתה הרגילה, אך הרופאים מתירים לו מבחינה בריאותית לאכול מצה, יכול לפוררה דק-דק ולאוכלה כך בליל הסדר (ביאור הלכה, תס"א בד"ה 'יוצא'), ויכול לברך עליה ברכת המוציא (או"ח, קס"ח, י"א). אם לא יכול לאוכלה יבשה, מותר לאוכלה עם לגימת מים (שו"ת בניין ציון סי' כ"ט). אם גם זה בלתי אפשרי, יכול להשרותה במים פושרים (שם, תס"א, ד', ובמ"ב שם ס"ק י"ח). ואם גם לא יכול לאוכלה בצורה זו, מותר להטבילה במשקה אחר (משנה ברורה תס"א ס"ק י"ח).
ביחס לשיעורים, חולה המתקשה באכילת המצה, ייקח כזית מצה אחד בלבד בשיעור המצומצם ביותר (משנה ברורה סי' תפ"ו ס"ק א'), היינו שיעור של 20 גרם או 17 גרם (שו"ת יחווה דעת, ח"א סי' ט"ז, ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' כ"ז אות א'), ולמצות 'כורך' ייקח חתיכה קטנה של מצה וחתיכה קטנה של מרור, ולבסוף יאכל כשיעור זה של מצה לאפיקומן. כמו כן, לא צריך לאכול בבת אחת, אלא יאכל בתוך כדי 'שיעור אכילת פרס' המתמשך כ-9 דקות.
חולה שקשה לו לאכול מצה בצורתה הרגילה, אך רופאים מתירים לו מבחינה בריאותית לאכול מצה, יכול לפוררה דק ולאוכלה כך בליל הסדר
סוכרת – קבוצת מחלות שבהן אין הגוף מסוגל לטפל כהלכה בסוכרים. היא מחלה מטבולית המתאפיינת בריכוז גבוה של גלוקוז בדם ובשתן. מחלות אלו מלוות בסיבוכים בכלי הדם ובעצבים.
סוכרת נחשבת למחלה שכיחה מאוד בעולם המודרני. מקורה בפגם מטבולי, שבו הלבלב לא מצליח לייצר כמות אינסולין מספקת או שהוא מייצר אינסולין פגוע, אשר אין אפשרות לעשות בו שימוש.
חולה סוכרת שמאוזן על ידי זריקות מרובות של אינסולין, תוך מעקב רמת הסוכר מספר פעמים ביום – יכול לאכול ולשתות את כל כמויות המצה ומיץ הענבים הדרושים לקיום המצוות לכתחילה, ויאזן עצמו על ידי תוספת אינסולין לפי הצורך (נשמת אברהם, או"ח, תע"ב, י', ס"ק ב', הערה 3 עמ' תרל"ו).
