אובדן הזיכרון

זיכרון הוא יכולתו של האורגניזם לאגור מידע מהסביבה דרך החושים ולהשתמש בו. זיכרון, הוא היכולת לקודד, לאחסן ולשלוף מידע ממאגר הזיכרון. לזיכרון חשיבות מכרעת כמעט לכל פעילות קוגניטיבית והוא הכרחי ליכולת הישרדות. הזיכרון חיוני ליכולת הלמידה בכך שהוא מאפשר לצבור ניסיון וידע מחוויות העבר. יכולות ההסתגלות ופתרון הבעיות מבוססות על תפקדו הזיכרון, כיצד מתייחסת ההלכה לאובדן הזיכרון?
השבת אנו פותחים את חומש דברים. בספר זה כלולים בעיקר דברי משה אל בני ישראל לפני מותו, בשנה הארבעים ליציאת מצרים. חז"ל כינו ספר זה בשם "משנה תורה", על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת" (דברים פר' י"ז פס' י"ח). הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים מפרש על פי שם זה שקראו חז"ל, שעינינו של ספר דברים הוא חזרה על התורה. מדוע יש צורך לחזור על אותם דברים שכבר נאמרו בארבעת הספרים הקודמים? מי שהיטיב לנסח קושי זה ביחס למעמדו של ספר דברים הוא האברבנל. וכך הוא שואל: "ממה נפשך, אם דבר ד' לפנינו, מדוע אנו זקוקים לספר נוסף החוזר ברובו על עניינים שניתן להם מקום מכובד בספרים הקודמים? (פירוש האברבנל, הקדמה לספר דברים). מדוע ראה משה צורך לחזור על התורה שכבר ניתנה על ידו לעם?
אברבנל, בתשובתו מחלק בין מקור הספר לבין סמכותו. מקור ספר דברים – משה, סמכותו – מאת ד'. להבנת האברבנל, כל עיקר החידוש בספר דברים הוא בהיותו נשנה על ידי משה. אין בו כל חידוש, וגם המצוות החדשות לכאורה, יש להן מקור בחלקי התורה הקודמים.
פירוש העמק דבר, לעומתו, טוען כי ספר דברים מתאפיין בכתובים רבים בהם יש הבדל משמעותי בין הפשט לדרש "…ואם נרצה לפרש משנה משום כפול…תהיה הכוונה לפי הפשט בייחוד על הספר הזה, משום שבזה הספר יש הרבה מקראות שאי אפשר לפי הפשט ההכרחי…" (הקדמת הנצי"ב לספר דברים).
בספר דברים ישנם דגשים רבים המעידים על החשיבות של שימור הזיכרון, והחשש מפני השכחה "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך…והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים פר' ד' פס' ט'). על פי ספר דברים יש לזכור את תקופתך שעבוד מצרים (שם, ט"ו ט"ו, כ"ד י"ח), את מה שעשה ד' לפרעה (שם, ז' י"ח), את הדרך הקשר במדבר (שם, ח' ב'), את התלונות (שם, ט' ז'), לזכור שד' הוא הנותן לנו כוח (שם, ח' י"ח), את מעשה מרים ומעשה עמלק (שם, כ"ד ט', וי"ז י"ט), הטכניקה של העברת הזיכרון לדורות הבאים היא שינון ומסירה בעל פה.
מבחינה הלכתית לא קיים נושא מוגדר של "אי צלילות הדעת אצל הזקן". יש בעיה כללית של מעמד אדם אשר אינו צלול בדעתו. חז"ל דנו בבעיה זו בגמרא לגבי דברי ברזילי הגלעדי "בן שמונים שנה אנכי היום, האדע בין טוב לרע – מכאן שדעותן של זקנים משתנות" (שבת קנ"ב ע"ב). ברזילי הגלעדי מעיד על עצמו שהוא מתנוון, גם מבחינה שכלית וגם מבחינה תחושתית כתוצאה בלתי נמנעת של גילו המתקדם. רב, החכם התלמודי, מגיב: "ברזילי הגלעדי שקרא הווה" (הוא שקרן), שהרי "ההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמא קידרא" (השפחה בבית רבי בת 92 ועדיין בעלת חוש טעם חד). ומסקנת הסוגיה, תופעות הלוואי שרגילות בזקנה אינן חוק ולא יעבור. לפי זה, המושג של זקנה אינו מושג גילי אלא פונקציונלי.
(דברים תשעו)