הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)אי אפשר להתעלם מהנתון של אחוז הנופלים והנפגעים מקרב הציונות הדתית לאורך המלחמה – מגמה שגדלה מאוד בחודש האחרון. נתון זה משקף את הנוכחות הגדולה של ציבור זה ביחידות המילואים הלוחמות, כלוחמים וכמפקדים, הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה. יש המבקשים להצניע זאת, במידה מסוימת של צדק, משום שבמלחמה צריכה להיות אחדות בין כל חלקי האומה שממנה באים החיילים במסירות ובהקרבה, גם מקרב אחינו הדרוזים. ולא נכון לבדל ולפלח בין אוכלוסיות. אולם, יש סיבה מדוע כן להצביע על כך!
במלאת שנה למלחמה חייבים לתחקר ולהפיק לקחים מיידיים, ולפעול בהתאם. בחודשים לפני המלחמה כולנו נחשפנו לתחזיות של האלוף בריק על המצב של העגום בצה"ל והסכנה ממלחמה. כיום, לאור הצלחות חסרות תקדים במלחמה, יש טוענים שטעה. האומנם?
בעשרות שנות שרותי כמפקד במילואים, בשריון, מעולם לא בחנתי את הזהות של החיילים ומוצאם, אולם בהקשרים רבים בלט מאוד האחוז של בני הציונות הדתית, בוגרי ישיבות ההסדר, הגבוהות והמכינות (בצורך לתפילות, בצורכי החגים ועוד). רבים המשיכו לשרת, גם כשיכלו להיפטר: בגילאים מבוגרים או כבעלי משפחות גדולות, למרות הסכנה. מה הסיבה לכך?
ב-20 השנים האחרונות קמו עשרות מכינות שאינן דתיות, גם את בוגריהן אנו מוצאים בהיקף גדול מאוד ביחס לאחוזם באוכלוסייה. יש קשר בין האחוז של בני הציונות הדתית ביחידות, ושל בוגרי המכינות שאינן דתיות, ובין החינוך הערכי היהודי והציוני שקיבלו בבית, בישיבות ובמכינות. חשוב להצביע על כך משום שהלקח חייב להיות שיש משקל ל'ממד הערכי' בביטחון הלאומי, וחובה לחזק את הגופים הללו ולהרחיב את פעילותם.
לדעתי, בריק לא טעה! הוא העריך את ההיבטים הכמותיים (ה'גשמיים') של העוצמה הצבאית, שהייתה במצב גבולי, בעיקר ביבשה. מה שהפך את הקערה על פיה היה ההיבט הערכי של הלוחמים, כי הוא זה ש'משיב את רוח הלחימה' במפרשי היחידות. 'רוח הלחימה היא מכפילת כוח' בשדה הקרב. את המרכיב הזה בריק לא היה יכול להעריך. גם זה לקח חשוב, משום שכשם שצה"ל מופקד על בנין הכוח והעוצמה הצבאיים, יש צורך במסגרות שמעצימות את הרוח ובונות את ה'ממד הערכי' של הביטחון הלאומי, בקרב המועמדים לשרות צבאי, תוך כדי השרות והלחימה, ובחברה בכלל.
במרכז פרשת 'נח' עומד המבול שהרס עולם שהשחית דרכו, ואת הלקחים שעל גביהם נוצרה התשתית לעולם חדש ומתוקן. חמאס קרא למלחמה שפתח בשמחת תורה: "טוּפַאן אלְ־אַקְצַא". "טוּפַאן", הוא "המבול" במובנו המקראי שלקוח מן הקוראן ('סורת נח'). בציפייה ש'הגבורה' והרוע של מחבליו השטניים וההפתעה הפתאומית ישמידו את הנוכחות היהודית "כמו המבול, אשר ישטוף את פני האדמה ויטהר אותה מטומאת הציונים" (אתר חמאס 12/22). הייחוס של ההתקפה ל'אל אקצה' – וירושלים, משום שבתפיסתו המלחמה עם העם היהודי היא מלחמה דתית-ערכית ולא טריטוריאלית-לאומית. בחירת העיתוי הייתה בהתאם להערכת הפגיעה ביכולת הלחימה של צה"ל בעקבות הפלגנות והסרבנות ששררו כאן.
אכן, יש יסוד של 'גבורה' תנ"כית במבול ובמלחמה, אבל בכיוון ההפוך, של השמדת הרוע והחמס: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו יא). לשם כך היה צורך ב'גבורת המים', ביצירה של 'גבורה' מיוחדת: "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ, וגו'. וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וגו'" (בראשית ז, יח). "וטעם: 'ויגברו המים', 'והמים גברו' – שנתרבו מאד. כי לרבוי הגדול יקרא הלשון גבורה...".
ב"טוּפַאן אלְ־אַקְצַא" הסתבר שגבורת ה'מבול' האמיתית באה דווקא מתוך מאגרי הגבורה הסמויים של עם ישראל. למרות המחדל, האסון והטבח, והמחיר הכואב, הוא יצא להילחם ברוע בגבורה, הצליח לבלום את ההתקפה, השיב מלחמה שערה והחריב את ערי חמאס ותשתיותיו בהיקף חסר תקדים (אחד הלוחמים אמר לי לאחרונה: "עזה החרבה נראית כמו מקום שעבר עליו מבול").
חמאס טעה! הוא לא מכיר באמת את הגבורה הישראלית הייחודית, ש"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב). שכשפוגעים בו הוא מתאחד ומשיב מלחמה: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג כד).
בשמחת תורה, בשעת הקרב, התחלנו להזכיר 'גבורות גשמים': "משיב הרוח ומוריד הגשם", כפשוטו, גבורת הקב"ה שמשיב את הרוח ומוריד גשמים, אולם גם כביטוי מטאפורי ל"גבורה של עם ישראל, שגבורתו בקרב אינה תלויה רק במרכיבי עוצמה גשמיים: של אמל"ח וכמות החיילים, היא תלויה ב'רוח הלחימה' שמשיבה את ה'גשם' – את מרכיבי העוצמה הגשמיים כמכפיל כוח. "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד, ו).
