הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')למרות שפרשת 'ויחי' מספרת על מות יעקב אבינו, חניטתו, הלווייתו וקבורתו, אומר רבי יוחנן בגמרא: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה, ב). הבסיס לדבריו הוא שהמילה מיתה לא מוזכרת בתיאור מותו, אלא נאמר רק "וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו".
חכמים נתנו הסברים שונים לדרשתו של רבי יוחנן. יש שפרשו שהוא לא מת במצרים בעת שְגווע וַנֵאסף אֶל עַמָּיו, אלא רק "נתעלף ובטלו כל חושיו, אבל מותו באמת בארץ ישראל" (ריא"ף ורבינו מנוח). אחרים הסבירו שהוא לא טעם טעם מיתה, והמעבר שלו מהעולם הזה לעולם הבא היה כמי שפוטש בגד אחד ולובש בגד אחר (כי-טוב).
בכיוון אחר הלכו המפרשים על פי תורת הסוד. לפי הרמב"ן "נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום, לובשת לבושה השני", ואין זו ממש מיתה. לדברי הרשב"א במוות רגיל יש שלבים של ירידת הנפש וטומאתה, וזה "מתארע רק באנשים שהיה בהם יצר רע בחייהם, ויעקב שהיה שלם בכול, לא מת בצורה זו, אלא נשמתו עברה מיד לחיי העולם הבא".
אולם נראה שהפירוש המקובל ביותר הוא שחיי יעקב נמשכים בבניו, וזאת בשונה מאברהם ויצחק שבניהם, ישמעאל ועשו, יצאו לתרבות רעה. יעקב זכה לכך שהייתה מיטתו שלימה וכל בניו המשיכו בדרכו, ובכך יצרו המשכיות לחייו עד עולם. למרות היריבות שהייתה בין האחים, הם עמדו מאוחדים מסביב למיטתו, ודבקים באמונתו ובדרך חייו.
בשיטה זו הלך ספר הזוהר שכתב כי: "הקב"ה נותן לו [ליעקב] מקום קבוע תחת כסא הכבוד, להיות תמיד עֵד על בניו אשר מייחדים שמו של הקב"ה כראוי, פעמיים בכל יום, וכשהם מייחדים את שמו של הקב"ה, אומרים הם: 'שמע ישראל' – הוי מעיד עלינו שאנו מייחדים את שמו של הקב"ה כראוי" (זו"ח רות). יעקב אבינו הטביע חותם נצחי בעולם. יהודים בכל הדורות ובכל המצבים, במצבי שגרה כמו גם בעתות צרה וגזירה, קוראים לו "שמע ישראל", וכוונתם גם לבקש מהאבא ישראל: "היה נא מליץ יושר והעֵד עלינו שאנו ממשיכים את דרכך, את "נצח ישראל".
פרשנות זו מסתברת ומסתדרת במידה מיטבית עם דברי רבי יוחנן עצמו בהמשך הגמרא כשהוא מסביר שדרשתו כי "יעקב אבינו לא מת" נשענת על הפסוק: "ואתה אל תירא עבדי יעקב… כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" – מקיש הוא לזרעו – מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".
גם על דוד המלך דרשו חכמים שהוא לא מת – "דוד מלך ישראל חי וקיים" (ר"ה כה, א). ואכן גם בהפטרת פרשתנו, המספרת על מות דוד, הפועל "וימת" אינו מופיע, אלא נאמר: "וישכב דוד עם אבותיו". במקום אחר הסבירו חז"ל שאצל דוד לא נאמרה מיתה בשל ההמשכיות שזכה לה: הגמרא מסבירה: "דוד שהניח בן – נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן – נאמרה בו מיתה" (ב"ב, קטז, א).
ייתכן שיש להפיק מעניין היעדר המיתה אצל יעקב ואצל דוד שני היבטים שונים המשלימים זה את זה. יעקב אבינו הוא אב לכל אדם מישראל, וחייו נמשכים בכל אחד ואחד מצאצאיו, בכל יחיד מעם ישראל. דוד המלך הוא אבי המלכות בישראל, וחייו נמשכים בחיים הציבוריים והלאומיים של כלל ישראל.
אנו מרבים לומר ולשיר "עוד אבינו חי, עם ישראל חי", אולם הקיום המתמיד של העם היהודי אינו מובן מאליו. במוצאי עשרה בטבת אנו מרגישים באופן מוחשי את הפלא שבהישרדות עם ישראל חרף כל הצרות והגזרות, מתחילת המצור על ירושלים בחורבן בית ראשון ועד השואה הנוראה בחורבן האחרון. אנו שורדים ואף משגשגים תודות להשגחת ה' ובזכות ההזדהות והעדות שמתבטאות באמירת "שמע ישראל", שאיתה אף הלכו יהודים אל הכבשנים. שוב ושוב אנו מוצאים את עצמנו ככבשה בין זאבים, וכך גם כיום כאשר מלחמה רב-זירתית נכפית עלינו, ושנאת ישראל מתגברת בעולמינו, ועובדה זו עלולה להצמיח ניצני ייאוש בקצה המחנה.
אמרות חז"ל "יעקב אבינו לא מת" ו"דוד מלך ישראל חי וקיים" מקרינות על המציאות המופלאה ש"עם ישראל חי". הן מלמדות אותנו להתבונן בקורות עמינו במבט של עומק, בהסתכלות כוללת שיש בה מבט-על על הזמן ועל המרחב העולמי, ובממדים של נצח. במבט כזה אנו רואים כיצד ההמשכיות היהדות מתקיימת לאורך כל ההיסטוריה, וגם כשעולה הכורת במקום אחד, הוא מכה שורש במקום אחר, והעם לעולם עומד, חי וקיים. עם ישראל ממשיך את האבא יעקב ואת המלך דוד, ושואב אמונה וכוח מדמויות העבר לאתגרי ההווה והעתיד.
