הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)רופאים שנתקלו בקורונה לראשונה אבחנו אותה כנגיף נשימתי. אבל קוביד-19 יצר סיבוכים מדהימים אותם הם לא צפו.
הדרך היחידה להתמודד עם מגפת הקורונה לעת הזאת היא מניעת התפשטותה. חובה מגדרי פיקוח נפש ומגדרי רודף, להקפיד על הנחיות הרופאים. בשו"ת הרשב"ש (רבה של אלגי'ר המאה ה-15). נשאל, האם הניסה (בריחה) בימי דבר ממקום למקום אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה? והשיב, כי ביום ראש השנה עיקר הדין הוא לעניין שאר עניני אדם בני ומזוני בריאות וחולי ודומיהם. ואשר לא נכנס ביום הדין בחיים ובמות נשאר בחק האפשר במיתת מגפה ובמיתת מלחמה ודומיהם או מיתה טבעית על ידי רוע הנהגה…ואף על פי שנכתבה בראש השנה נפילת החרב והמגפה על הכלל, כדאמרינן בתקיעתא דבי רב 'ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום', אבל יש יחידים שאפשר שלא נכתבו לא בחרב ולא במגפה לפי שלא היתה להם עבירה מחייבת, ולפיכך תועיל הניסה מהחרב והשמירה מהמלחמה לפי שלא נכתבו בה בראש השנה ונשארו בחק האפשר, וכן תועיל ההנהגה הטובה בשמירת הבריאות ובהסרה מן החולי..". ומוסיף "…אבל בימות המגפה צריך להיזהר בתכלית השמירה, ושיוסיף בהנהגתו לנקות המותרים, ושלא להרבות במזון, ושיאכל דברים טובי האיכות ומעטי הכמות, וירבה המנוחה וירחיק היגיעה, וירבה מהמנוחים הטובים, וירחיק האנחה וירבה השמחה, כל זה בקצה אחד מהקצוות ולא יספיק בזה המיצוע בלבד, וזהו אל יהלך אדם באמצע הדרכים אלא בקצה האחרון, וכל זה הוא ענין טבעי" (סי' קצ"ה). בשו"ת דברי מלכיאל נשאל בעת מגפת החולירע האם להתאבל על הנפטרים. לאור דברי בעל השולחן ערוך שבשעת הדבר (המגיפה) אין מתאבלין משום ביעתותא (פחד). לדבריו, רשאים שלא לנהוג אבלות כדי שלא לפרסם מיתת קרוביהם… והוסיף: "אכן החולי שנקרא אצלנו חולירע. כיון שנראתה מחלה זו באיזה בני אדם ניכר שנשתנה ונתקלקל האוויר. ואף שלא מתו החולים בכל זאת מה שנחלו הרבה בני אדם על מחלה זו מורה על שינוי האוויר וקלקולו (כוונתו לדברי הגמרא הקובעת שהגדרת מגיפה מחייבת יחס כזה שבעיר המונה 500 גברים מתו 3 אנשים יום אחר יום), ולזה נראה שאם חלו הרבה בנ"א על מחלה זו שפיר מיקרי שהוחזקה מחלה זו (ואין צורך בחשבון התלמודי להגדרת מגיפה). ויש לפטור מאבלות בשביל ביעתותא (פחד החברה שרבים מתים)" (ח"ב סי' צ').
(רה"ש תשפ"א)
