תקיעה בשופר בשבת

חכמים למדו שברית מילה דוחה שבת. הם דרשו את הפסוק "וביום השמיני ימול בשר ערלתו – ואפילו בשבת" (בבלי שבת קלב, א). בטוחני שאילו היו רוצים, היו יכולים באותו האופן לדרוש את הפסוק "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), 'יום תרועה – ואפילו בשבת'. אבל הם לא עשו זאת. אדרבה, המשנה במסכת ראש השנה קובעת ש"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת – במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה" (משנה ראש השנה ד, א).
מדוע אין תוקעים בשופר בשבת? שלוש תשובות מצאנו במקורות לעניין:
א. תשובת התלמוד הבבלי – רבה טוען שאיסור תקיעה בשופר בשבת נובע מגזירת חכמים שמא יבוא אדם ויטלטל את השופר בשבת ברשות הרבים, כשירצה ללמוד תקיעה אצל חברו (ראש השנה כט, ב). בכך דומה דין השופר לדין הלולב, שגם הוא נדחה בשבת.
אך הסבר זה זוקק עיון: למה חששו חכמים שאדם יילך ללמוד תקיעה אצל חברו ולא חששו משום הבאת השופר לבית כנסת? ועוד – בניגוד ללולב, שמצוי אצל כל אדם, סביר להניח שלא לכל אחד היה שופר. הרי המשנה עצמה מדברת על מקרה שאדם שומע תקיעת שופר וכך יוצא ידי חובתו (ראש השנה ג, ז). אם כן, מי הם אותם אנשים שעלולים לחטוא ובגינם אנו מבטלים מצווה מהתורה?
ב. תשובת התלמוד הירושלמי – בירושלמי לא מוגזרת גזירתו של רבה. כן מוזכרת דעתו של רבי שמעון בר יוחאי, שדרש סמיכות מילים בפסוקים וטען שתקיעת שופר שייכת רק במקום שהקרבנות קרבים. לכן רק במקדש היא דוחה שבת אבל לא בשאר המקומות (ראש השנה ד, א).
גם טיעון זה זוקק עיון: ראשית, יש כאן חידוש גדול שחיוב התקיעה בשופר שייך בעיקרו למקדש ולא לכל אדם. שנית, המשנה (ד, א) מזכירה את תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי שקבע שמשחרב הבית תוקעים בשופר בשבת בכל מקום שיש בו בית דין. ואם זהו דין שתלוי בקרבנות, כיצד התיר ריב"ז לעשות זאת בכל בית דין?
ג. תשובה נוספת בירושלמי ובמדרשים – במקדש ישבה הסנהדרין שבה קידשו את החודש, ושם ידעו בוודאות מתי חל א' תשרי. לכן שם ניתן היה לתקוע בשופר בשבת. בשאר המקומות היה ספק מתי ראש השנה, שכן לא ניתן היה להודיע על קידוש חודש תשרי בראש השנה עצמו ונהגו שם יומיים ראש השנה מספק. במקומות שיש ספק לא דחה שופר את השבת.
טעם זה נראה כמסתבר, שכן מובן על פיו מדוע קבע ריב"ז לתקוע בשבת בכל מקום שיש בו בית דין. ואולם, לפי הסבר זה נראה היה שבימינו, כאשר כולנו בקיאים בקביעת החודש, היה מותר לתקוע בשופר בשבת.
*
סוף דבר: כיום איננו תוקעים בשופר בשבת. זאת למרות שהיו מרבני ירושלים מלפני למעלה ממאה שנים שצידדו באפשרות לתקוע בשבת, בהתאם לדעת הרי"ף. אני חייב להודות שאני מתקשה להבין מדוע השתלשלה כך ההלכה והפקיעה מאתנו מצווה מן התורה. מה שאני כן זוכר מילדות היא דרשה של הרב שאר ישוב כהן ז"ל, שנשא בראש השנה שחל להיות בשבת, דרשה בבית הכנסת בו גדלתי, ובה דיבר על מעלת זיכרון התרועה על פני התקיעה עצמה, על פי דברי אביו, הרב הנזיר. אם מי מהקוראים (החיפאיים!) הזוכר דרשתו זו, אשמח שישלח לי את תוכנה.
(רה"ש תשפ"א)