ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)שלמה פיוטרקובסקי, זאב קם, רועי שרון ויונתן דובוב מסכמים שנה – תשע"ח בציונות הדתית, בכנסת, בצבא ובביטחון ובתרבות
סיכום השנה בציונות הדתית: התחושה שיש פילוג של ממש בתוך המגזר התחזקה השנה, ואף התגברה ביתר שאת לקראת סופה, בחודש אלול, עם פרסום סרטון נוסף מבית היוצר של "חותם" והתגובות לו מכאן ומשם. שלמה פיוטרקובסקי עושה חשבון נפש מגזרי
– שלמה פיוטרקובסקי –
עיתונאי בערוץ 7 וב"בשבע"
מהו מגזר? קשה להשיב תשובה טובה לשאלה הזו, ולמרות זאת ברור לנו שיש קבוצות חברתיות שהן בגזר "מגזר" ויש כאלו שאינן. מגזר איננו שאלה של זהות בהכרח, כי יש זהויות משותפות שאינן מכוננות תודעה מגזרית. גברים אינם מגזר, גם לא נשים. מגזר גם איננו שאלה של השתייכות דתית בהכרח, או עדתית. אז מה כן עונה על הגדרת "מגזר"? בעיקרו של דבר מגזר הוא קבוצה מספיק גדולה של בני אדם שלהם אינטרסים משותפים במגוון רחב מספיק של נושאים. לכן למשל, צמחונים אינם מגזר, כי האינטרס המשותף להם מתחיל ומסתיים בתחום האוכל. המגזר הערבי הוא מגזר, המגזר החרדי הוא מגזר, האם גם המגזר הדתי לאומי? והאם המגזר הדתי לאומי עובר תהליך שניתן לכנות אותו "התפוררות אל הישראליות"?
ניסיון ראשוני להשיב על השאלה הזו עשוי להניב תשובה חיובית. עם גידולו המספרי של המגזר וההתגוונות הפנימית
בתוכו, מוצא כל חלק במגזר הדתי לאומי בית משני. חלקים מהמגזר מנהלים כבר שנים רומן סוער (עם עליות ומורדות) עם המגזר החרדי. בשיאו של התהליך הוא כלל גם ניסיון לברית פוליטית מסוימת, שכשלה ביום הבוחר, אבל הכישלון הפוליטי לא מעיד על מותה של התקווה בקרב אותו חלק להדק את הקשרים ובעיקר לזכות להכרה כשותפים לדרך. חלק אחר של המגזר מצוי בימים אלו בעיצומו של חיבור מסקרן מאוד לחוגי הימין החילוני-רפובליקני בישראל. בניגוד לעבר, בו חיבורים מהסוג הזה שיקפו ברית אינטרסים סביב הסוגיה הטריטוריאלית, כאן מדובר באימוץ של נתחים משמעותיים ורחבים הרבה יותר מהאידיאולוגיה הימנית הרחבה, במובנה האוניברסלי, לא הלוקאלי. חלק נוסף של המגזר מתקרב כבר שנים למרכז-שמאל החילוני ליברלי של ישראל. באחוזים לא מדובר בנתח משמעותי, אבל הפרופיל הציבורי של הקבוצה הזו בהחלט גבוה. יעידו על כך למשל חברי הכנסת הדתיים הרבים במפלגות כולנו ויש עתיד, רבים בטח על רקע שיעור המצביעים הדתיים למפלגות הללו. כמובן שכאשר מתארים את התהליך הזה נשמר מקום של כבוד למה שקרה למפלגת המגזר המרכזית, שהציבה במקום בכיר מאוד אישה שאיננה חלק ממנו וניסתה להרחיב עוד את הייצוג החוץ מגזרי (ניסיון שהסתבך בכמה נקודות שונות). אפשר להמשיך ולתאר היבטים רבים של התופעה הזו אבל דומה שהעיקרון
ברור. אם מסתכלים כך על התמונה כיוון הזרימה הוא ברור: התפוררות אל תוך המגוון הישראלי.
אבל, על התמונה הזו אפשר גם להסתכל אחרת. אפשר לראות אותה כהתבגרות מגזרית, שדומה לתהליך הטבעי שעובר על משפחה. ככל שמתבגרים כל אחד תופס את הכיוון הייחודי שלו, אבל המסגרת המשותפת לא מתפוררת אלא רק מתרחבת ומכילה יותר. דווקא חריפותם הרבה של המאבקים הפנים מגזריים, העוצמה הגבוהה שבה הם מתנהלים והעומס הרגשי הרב הכרוך בהם, מעידים שלפחות, נכון להיום, מדובר במגזר אחד. כולנו צריכים לשאול את עצמנו באלו נקודות המציאות המגזרית מעניקה לנו כוח, וכיצד מתעלים אותו למטרות ראויות. אם יש דבר אחד שקצת אבד למגזר ב-30 השנים האחרונות היא המשימתיות. היכולת להוביל מהלכים לא לטובת אינטרסים פנימיים אלא לטובת המדינה כולה. אובדן המשימתיות קשור אמנם גם לתהליכים ישראליים כלליים. גם קבוצות אחרות בחברה הישראלית איבדו במידה רבה מאוד חלק ניכר מאופיין המשימתי, כחלוף השנים ושינוי הזמנים. דוגמה מובהקת לכך היא למשל ההתיישבות העובדת והשינוי שחל באוריינטציה שלה. אבל גם אם זו סיבה, זה עדיין לא תירוץ, ובטח שזה לא פוטר אותנו כמגזר מעריכת חשבון נפש פנימי מעמיק.
סיכום השנה בכנסת: עבודות הרכבת בשבת, חוק המרכולים, חוק הגיוס ועוד- הייתה זו שנה של חילוקי דעות בקואליציה, בעיקר בנושא הנפיץ- דת ומדינה, שהעלה שוב ושוב את הניחושים לגבי מועד ההליכה לבחירות. זאב קם על השנה שהייתה בכנסת
– זאב קם –
הכתב בכנסת של כאן 11 וכאן רשת ב'
לפני כמעט שנה פנה ראש הממשלה נתניהו לאחד האנשים שקרובים אליו בתוך הליכוד ועדכן אותו שכמעט ואין נושא שיכול לזעזע את הקואליציה הנוכחית, קואליציית הימין. "יש רק נושא אחד שיכול ברגע להפיל את הממשלה", הוסיף באנחה של מי שכבר חווה כמה משברים בשנותיו הרבות בפוליטיקה. "השבת. אם יש משהו שיכול לזעזע את הקואליציה זה רק משבר סביב נושא השבת". כמה ימים לאחר מכן פרץ משבר עבודות הרכבת בשבת, בסיומו הניח שר הבריאות יעקב ליצמן מיהדות התורה מכתב התפטרות על שולחנו של נתניהו. בזה תם הניסוי החרדי, פורץ הדרך, להיות שותפים באופן מלא ורשמי בשדרת ההנהגה הישראלית. מכאן והלאה הם לא ייכנסו יותר לחדר ישיבות הממשלה בימי ראשון. סגן שר זה המקסימום שהם ירשו לעצמם בשנים הקרובות. אבל אם נרחיב מעט את המשפט ההוא של נתניהו, על פוטנציאל המשבר שטמון סביב השבת, אפשר להגיד שהתחום של דת ומדינה מוכיח פעם אחר פעם שהוא עדיין הנפיץ מכולם. אין לו מתחרים. תהליך מדיני? הצחקתם אותנו. לא היה כזה כבר שנים ואיש לא באמת מאמין שיש עם מי ועל מה לדבר. תקציב מדינה? מעולם לא נפלה קואליציה על אישור התקציב. המצב הביטחוני? הוא דווקא כמעט תמיד מאחד את הסיעות בכנסת. בטח שהוא לא מוביל למשברים. רק ענייני דת ומדינה יכולים להפיל ממשלות.
השנה החולפת בכנסת בהחלט מחזקת את הטענה הזו. לאחר שצלחו בקושי את משבר עבודות הרכבת בשבת, נדרשו בקואליציה לצלוח את מהמורת חוק המרכולים. אותו חוק שבאופן אמיתי כמעט ולא שינה דבר במציאות הקיימת, ובכל זאת, נדרשו שבועות ארוכים של מגעים וניסיונות כדי להעביר אותו בכנסת. חלפו עוד כמה שבועות והכנסת נאלצה להתמודד עם האתגר הקשה מכולם, שגם הביא אותה הכי קרוב להתפזרות ולהליכה לבחירות– חוק גיוס החרדים. חברי כנסת, דתיים וחילונים כאחד, הלכו באותם ימים עם דם בעיניים. התקשורת, כמו בכל משבר, שפכה לא מעט שמן למדורה, ובמסדרונות כבר החלו לדבר על תאריכים אפשריים להליכה לקלפי. ברגע האחרון, לא מעט בזכות בליץ של השרים בנט ושקד, אופסן מחדש נשק הבחירות, לעת עתה. לפני כמה שבועות, ימים ספורים לאחר שמשרד הביטחון פרסם את טיוטת חוק הגיוס החדש, קיבל אחד מחברי הכנסת החרדים טלפון נזעם. "מדוע אתם לא תוקפים את חוק הגיוס של ליברמן", שאל השואל מעברו השני של הקו. "אתם גורמים לשר הביטחון נזק פוליטי כשאתם לא מבקרים בחריפות את החוק". אותו חבר כנסת התבלבל לרגע מהבקשה החריגה ורק הספיק למלמל שמדובר באחלה חוק מבחינת החרדים, אז אין סיבה לצאת נגדו. כעבור כמה ימים כבר כל אחד ביצע בדיוק את מה שמצופה ממנו. החרדים תקפו את החוק, למרות שהם מאוד רוצים לראות אותו עובר בכנסת, והשר ליברמן יכול היה לנשום לרווחה; אם החרדים אומרים כלפי חוץ שהם נגד, זה אומר שהחוק ייתפס בקרב בוחריו כחוק טוב.
זו היתה שנה סוערת בכנסת. קוראים לזה תסמין השנה השלישית. בשנה הראשונה הקואליציה יציבה ומרגישה בטוחה
ומלוכדת. בשנה השנייה מתחילים להיבקע הבקיעים הראשונים, אך היא עדיין נחשבת לרגועה יחסית במונחים פוליטיים. בשנה השלישית כבר נמצאים מספיק רחוק מהבחירות הקודמות, ובמקביל הבחירות הבאות מציצות מעבר לפינה. זה גורם לכל סיעה לחדד עמדות, להתעקש יותר ולזרוע את זרעי המשברים הפוליטיים. השנה שבפתח תהיה אפילו סוערת יותר. בקרוב הולכים לבחירות. ההנאה מובטחת. שנה טובה.
סיכום השנה בצבא ובביטחון: בניגוד לעשור הקודם שבו ישראל רק איימה, מצליחה מערכת הביטחון לפעול בתוקפנות נגד האיום האיראני ומממשת את הקווים האדומים שמשרטטים ראשי המדינה. בשנה הקרובה המתיחות בחזית הצפונית וגם הדרומית צפויה להחריף
– רועי שרון –
הכתב לענייני צבא וביטחון של תאגיד השידור הציבורי
המערכה העמומה שמנהלת ישראל נגד היכולות הצבאיות שאיראן פורשת בשטח סוריה קיבלה בשנה האחרונה תפנית חדה. מרמיזות לולייניות ופרסומים זרים, הפכה המערכה לאגרסיבית ומוחצנת. 800 מליון משקיעה איראן מדי שנה בארגון חיזבאללה, שהולך ומתעצם, אבל קו אדום אחד וברור ישראל לא מוכנה לסבול- העברות של נשק מתקדם, טילים מדויקים- מאיראן דרך סוריה ללבנון. בשנתיים האחרונות שרטטה ישראל קו אדום נוסף שתוצאותיו נראו, נשמעו ונקלטו ברחבי המזרח התיכון: ההתבססות האיראנית בסוריה. לתקיפות העלומות שישראל ביצעה בשנים האחרונות נגד שיירות של נשק מדויק התווספו תקיפות אוויריות נגד מטרות איראניות בשטח סוריה. במשמרות המהפכה ספרו הרוגים ונזקים כבדים. פעם אחת שיגרו מל״ט שחדר לשטח ישראל, ופעם אחת נשבעו לנקום ושיגרו מטח רקטות לעבר מוצב צה"ל ברמת הגולן. בשתי הפעמים הסירה ישראל את העמימות ולקחה אחריות על התקיפות.
מדיניות הפעלת הכוח של ישראל מול שני האיומים- התעצמות חיזבאללה וההתבססות האיראנית- ראויה לשבח ובולטת בעיקר ביחס להתנהלותה בעשור הקודם. האיומים שנשמעו מפי הנהגת המדינה אחרי הנסיגה מלבנון, והאיומים הדומים אחרי הנסיגה מרצועת עזה נותרו ללא כיסוי ואפשרו לחיזבאללה ולחמאס לפעול ולהתעצם צבאית. באיום הצפוני, ישראל- תחת הנהגתו של ראש הממשלה נתניהו וצה"ל- תחת פיקודו של הרמטכ"ל איזנקוט- גם משרטטת קווים אדומים וגם מממשת אותם בתבונה, וזו בהחלט בשורה טובה לביטחון ישראל ומסר ברור לאויבינו.
אבל, את המדיניות המוצלחת ביחס לאיום הצפוני, מתקשה ישראל לבצע גם ביחס לאיום הדרומי. חמאס בעזה אמנם מכותר במצרים ובישראל, ולא יכול להתעצם כמו חיזבאללה, אבל הסבבים של החודשים האחרונים הוכיחו שוב שלישראל אין מדיניות מוגדרת ביחס לאיומים מהרצועה, ומי שפותח בסבבי אלימות וגם שורק לסיום הוא חמאס. בניגוד למתרחש בסוריה, בעזה, האסטרטגיה היחידה היא כיבוי שריפות. בקרוב יפנה הרמטכ"ל איזנקוט את כיסאו. מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה קאסם סולימאני מסרב בינתיים לזנוח את חלום ההתבססות בסוריה, ולמרות האבידות והכישלונות, ממשיך לקיים נוכחות צבאית במדינה השכנה. בשנה הקרובה תידרש מערכת הביטחון לפעול נגד המאמצים האיראניים להרחיב את שטח השליטה שלהם על אדמת סוריה. תנאי הפעולה של חיל האוויר משתנים, כשרוסיה קובעת כללי משחק חדשים, וכל תקיפה מחייבת תיאום וזהירות מוגברת. מול עזה יידרש צה"ל לפעול בהתאם למדיניות שיתוו לו ראש הממשלה ושר הביטחון. בניית המכשול התת קרקעי צפויה להסתיים לקראת סוף 2019 ,ולפחות עד אז, השאיפה במערכת הביטחון- לדחות את העימות.
המערכה שבין המלחמות- כך מכנים בצה"ל את סדרת התקיפות נגד שיירות הנשק והיעדים האיראניים בסוריה- לא צפויה להסתיים בשנה הקרובה. בשתי החזיתות, הדרומית והצפונית, תמשיך מערכת הביטחון לנהל מערכות ארוכות ונפיצות, בשאיפה שאם מישהו ימצמץ ראשון- אלו לא יהיו אנחנו.
סיכום השנה בתרבות: הציונות הדתית תמיד צרכה תרבות, אבל לא תמיד יצרה משלה. עם זמרים דתיים במיינסטרים הישראלי, יצירות קולנועיות וריבוי המוסדות הדתיים ללימודי אומנויות- התקדמנו. יונתן דובוב על התרבות המגזרית בשנה שחלפה
– יונתן דובוב –
עו"ד ומנהל "הגולה"
משנה לשנה נעשה יותר ויותר קשה לבחור בפריצת השנה בתרבות. התחום, שפעם שאב אליו מתי מעט מוכשרים והרבה בינוניים, זוכה לפריחה ולהצלחה משמעותית בזמן האחרון. המגזר התחיל להבין את מה שכולם הבינו כבר מזמן- תרבות מניעה מהפכות ומובילת דעת קהל. הצגה איכותית, שיר זועם או יצירת אמנות מרתקת נוטעים לא פחות אפקט תודעתי מעוד חידוש מסעיר בדף הגמרא. היום צעירי המגזר כבר לא מתביישים לבחור בלימודי אמנות וקולנוע, עוד מהתיכונים ועד למכללות שנפתחות על כל הספקטרום הדתי. גם תורת החיים של הרב טל הרימה בית ספר מכובד לקולנוע יהודי, ונותנת מענה לאלו שרוצים להיכנס לתחום מהצד שלא תמיד צידד בכך.
בכלל, נראה שאם פעם היה הבדל משמעותי בין איכות התוצרים של המגזר הדתי לאומי לבין המגזר הכללי- המצב השתנה ללא היכר. דרישות הקהל מהאמנים והאמנים מעצמם עלו, והתוצאות בהתאם. טקסטים נוקבים ומעמיקים, על דברים שעד לא מזמן היו טאבו מוחלט והיום שגורים בפי כל, התמקצעות על שלל המרכיבים- אם זה באולפן ההקלטות או בחזרות, פתיחות לשמוע רעיונות חדשים ופחות שגרתיים, ויתור על הניסיון העקר לחנך את הציבור עם איזה מסר, כניסה לתוך התעשייה והברנז'ה ועוד. הדבר מוביל את תעשיית התרבות שלנו לעמוד שכם אל שכם עם זו הכללית, ולא רחוק היום שיתבטלו גם ההגדרות- תרבות יהודית וכללית. חנן בן ארי וישי ריבו הם אמנים שפונים לקהל כללי, ומופיעים ב'גולה' אבל גם בקיסריה, בשוני ובזאפות, ומצד שני, בהופעות של עידן רייכל ועומר אדם ובהצגות הבימה לפעמים ניתן למצוא יותר חובשי כיפות מאשר כאלו בלי. רק בדבר אחד אנחנו עוד לא שם- במגוון מוסדות תרבות. בעוד שלמגזר הכללי יש מוסדות תרבות לרוב כגון צוותא, הבימה, החאן, סינמטקים ועוד, אנחנו מגדלים את הדור הבא של האמנות והתרבות בחממות אבל בלי שום יכולת להיחשף לשמש. 'הגולה', וכמובן עוד מוסדות קטנים שניתן לספור אותם על יד אחת ועוד יישארו אצבעות, לא מספיקים בשביל לתת מענה לכולם באופן ראוי. הן מבחינת תקצוב, כוח אדם, תשומת לב וכן- גם קהל, שפעמים רבות במקום לפרגן ולהגיע הולך רק לאמנים המוכרים. אולי כדאי להוסיף ללוח ההופעות שלנו איזו הצגה באספקלריא, תערוכת סיום בביה"ס הגבוה פרדס, ערב הקרנת סרטי מעלה ואיזה 3-2 הופעות ב'גולה' של אמנים צעירים, כאלו שלא שמעתם עליהם, עדיין. מטרת הגופים האלה היא לא להתבדל, אלא לתת ליצירה אפשרות שווה להשתלב ולהגיע לטופ, אבל כל זה לא יקרה בלי שתגיעו לתת את בעיטת הפתיחה. כל האנשים והנשים שפרצו השנה לחיינו ולמגזרנו בתחום התרבות הם רק דוגמית אחת קטנה למהפכת התרבות שמתרחשת ברגעים אלו ממש מתחת לאף של כולנו.
