מה נכתב על אנשים עם מוגבלויות בתנ"ך?

בתוך המקורות השונים אנו מוצאים התייחסויות שונות ביחס לבעלי נכויות ומומים כשליחים לעבודת הקדש. מצד אחד כהן בעל מום אינו רשאי לעבוד במשכן ובמקדש: "אשר יהיה בו מום – לא יקרב להקריב לחם אלוקיו" ומצד שני מהמדרש נאמר אחרת (ויקרא צו פרשה ז'): "א"ר אבא בר יודן כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה, הכשיר באדם. פסל בבהמה עורת או שבור או חרוץ או יבלת והכשיר באדם לב נשבר ונדכה, א"ר אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקדוש ברוך הוא כלי תשמישו שבורים שנאמר (שם /תהלים/ לד) קרוב ה' לנשברי לב … ".
מדרש זה היה מקור השראה לפסיקתו של המהרש"ל (יש"ש, חולין, א, מ"ט) שמי "שנפלו זרועותיו" מותר ואף מצווה מן המובחר שיהיה שליח ציבור, כי חפץ הקב"ה להשתמש בכלים שבורים. יתכן אפוא, שבבית המקדש והמשכן, הושם דגש על גם ההידור החיצוני, בהיותו המרכז העולמי של עבודת ה'. משום כך נבע הצורך לדאוג שכל הרואה את ההיכל ואת הכוהנים בעבודתם יתפעל ויתפעם, יוצף בתחושות של התרוממות נפש. זו תפיסה הגורסת, שאף הכוהנים עצמם הם "כלי שרת" ובשל כך חייבים להיות שלמים אף בצורתם החיצונית. אולם לאחר החורבן הותר לכוהנים עם מוגבלויות לשאת את כפיהם, ובתנאי שהכהן "דש בעירו", כלומר מורגל על ידי בני עירו ויודעים על מומו, כך שלא יהיה היסח הדעת בזמן נשיאת כפיים (שולחן ערוך אורח חיים קכח,ל).

חז"ל לימדונו שהמראה החיצוני אינו מהווה מדד לטיבו של האדם. המחשה חדה ונוקבת לעיקרון זה נמצא בסיפור הידוע על ר' אלעזר בן רבי שמעון, שפגש באדם מכוער, וכשל בדבריו ובהתנהגותו. ידו של המכוער הייתה על העליונה באומרו לר' אלעזר: "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית" (תענית כ ע"א).

ייתכן ונקודה זו מובלטת אף בבחירתו של משה למנהיגם של ישראל על אף שהיה כבד פה וכבד לשון. רצה הקב"ה ללמדנו ששלמות הגוף אינה תנאי למעלות הרוח, וכי בעל מום גופני יכול להיות הגדול שבגדולים.

זו הזדמנות מיוחדת לחשבון נפש לאומי ביחס לבעלי מוגבלויות. יש להעניק להם יחס מכבד ושוויוני ככל אדם אחר, וזו אחריותם של היחיד ושל החברה לעשות את הדרוש כדי שתהיה להם נגישות ואפשרות להיות נוכחים בצורה טובה ונוחה בבתי הכנסת ובמקומות הציבוריים של הקהילה.

(אמור תשפ"א)