ליאת שוקרוןגם בעיר מעורבת עם יחסי שכנות די טובים בין התושבים הערבים והיהודים, כמו לוד, לב תושבי השכונות הוותיקות מחסיר פעימה על כל בית שכן שנמכר לערבים. הקהילה הדתית והצעירה בלוד, לקחה על עצמה פרויקט שנוי במחלוקת- לדאוג שהבתים יישארו בבעלות יהודית
בהלת הערבים הנוהרים בבחירות האחרונות העניקה לליכוד מספר קולות לא מתוכנן ולא מבוטל. אין מה לעשות, אזרחי ישראל מרגישים שעדיין- יש כאן מלחמה על הארץ. בני דודים, ישמעאלים, השכנים שלנו- אלו מקצת הכינויים העדינים של אזרחי ישראל היהודים למגזר הערבי- בישראל ומחוצה לה. ולא מדובר רק בשכנים על גבולותינו, אלא בשכנים של ממש. בישראל יש מספר ערים מעורבות, הבולטות שבהן; בצפון- חיפה, נצרת ומעלות, ירושלים כמובן, ובמרכז- תל אביב יפו, לוד ורמלה. ברוב הערים יש בכל זאת חלוקה לשכונות ואזורים יחסית נפרדים, אבל המצב בערי השפלה- שונה.
בעיר לוד, לדוגמא, יש שכונות עם רוב אוכלוסייתי מובהק לצד זה או אחר, אך בשכונות רבות אלו ואלו דרים בצמידות, בית של יהודי, בית של ערבי, שני בתים של יהודים, בית של ערבי. בואו נגיד שלא צריך לחצות שכונה שלמה עד לפיליפינית של אמא של ביטון אם החשמל נופל בשבת. וכן, יש שם מעין דו קיום. כבוד מסוים. ביום כיפור חלק מהכבישים חסומים, והילדים הערבים מוציאים את האופניים והקורקינטים ו"מקיימים" את מצוות החג. המואזין קורא מספר פעמים ביום, יריות חתונה (בתקווה שזה המקור) נשמעות מדי פעם, זה קונה במכולתו של זה- בסך הכל חיים ביחד. אבל, חלים שינויים. בשנים האחרונות גדשו את העיר צעירי הציונות הדתית- שהערבים המקומיים קוראים להם "מתנחלים", בגלל המראה החיצוני שלהם. אלו חברי גרעין תורני שהקימו קהילה ענפה, בתי כנסת נוספים, גנים, תרמו להתפתחות העירונית ולנוכחות הבית ספרית. התושבים הוותיקים מעידים כי הם עשו רק טוב לעיר, וכנראה גם לערבים שביניהם. מחירי הדירות בעיר עלו בהתאם. אבל, מתחת לפני השטח על כל בית ובית שמוצע למכירה יש מאבקים, כמעט ולאומיים, בין הקונים הפוטנציאליים- יהודים או ערבים, כאשר התושבים הערבים מציעים סכומים מפתים הגבוהים מהסכום המבוקש ומהצעות הרוכשים הפוטנציאלי היהודי, שמעמידים את האידיאולוגיה, הרצון לשמור על צביון השכונה יהודי והיחסים עם השכנים- במקום בעייתי.
כל זאת כשברקע עומד האיסור "ולא תחנם" (דברים, ז, ב), אותו פירשו חכמים כאיסור לתת לגויים חנייה בקרקע של ארץ ישראל, עליו כתב הרמב"ם: "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל… לא תיתן להם חנייה בקרקע". אף על פי שסייגו המפרשים ואמרו כי יש על מה לדבר כשמדובר ב'חנייה' זמנית- רבנים רבים ובראשם הרב שמואל אליהו, דרשו כי מ"ולא תחנם" למדים הם בנוסף שגם להשכיר דירה לערבים ולזרים אסור. אבל, הפיתוי הכספי גבוה, בהפרשים של למעלה מ100 אלף ₪ לבית, בדרך כלל. התיאוריה אומרת שקונה ערבי מוכן לשלם יותר- א', כי יש לו יותר כסף, מסתבר, וב'- כי אין לו מקום טוב יותר מלוד שהוא יכול לעבור אליו. יהודי יכול לעבור לשלל ערי המרכז או יישובי הארץ, אבל הערים הערביות אטרקטיביות פחות.
עניין של דינמיקה
"יש שכונות שבהן הראשון מכר לערבי והשכנים קיללו אותו, השני מכר לערבי כי הוא ראה שהוא מקבל מחיר יותר גבוה, והשלישי לא תכנן למכור אבל לא היה לו בשביל מה להישאר"
בתחילת השיחה עם נועם דרייפוס, תושב לוד מזה 7 שנים, חבר הגרעין התורני ופעיל חברתי בעיר, נשמע קול מואזין המבשר על שעת תפילת הצהריים.
כשנועם, 35, חיפש מקום להשתקע בו הוא חיבר את כל המרכיבים- קהילה צעירה, חינוך טוב, מחיר שפוי ותחושת שליחות וקיבל: לוד. הוא מספר: "לפני 7 שנים זו הייתה עיר רפאים. אף אחד לא רצה לגור בה, לא יהודים ולא ערבים, וזה התבטא גם במחירי הדירות הנמוכים. אז השליחות הייתה לייצר זרימת אנשים לעיר. היום, ב"ה, אנשים מאמינים בעיר, מהציונות הדתית ובכלל, כך שהיום האתגר הוא להמשיך ולשנות את המציאות- לחזק את הקהילות הקיימות, לעצב אותן, לדאוג שאנשים יישארו בעיר. אנחנו מסתכלים 20 שנה קדימה- מה שנעשה היום יעצב את פני השכונות בלוד. בשכונה שלנו יש 140 בתים. ממוצע הגילאים של התושבים שגרים בהם, הוותיקים, הוא 65-70. זה אומר שכל הבתים בשכונה הזו יחליפו בעלות בטווח של 15-20 שנה".
השאלה- מי יהיו בעלי הבתים במקומם טורדת את הקהילה היהודית בשכונה. "הכל עניין של דינמיקה", אומר נועם. "רואים את זה בשכונות אחרות בלוד. בשכונת רמת אשכול, לדוגמא, היו 95% יהודים בשנת 1990. כיום יש 70-80% ערבים בשכונה הזו. מה שקרה זה שברגע שאחד מכר לערבי, ועוד אחד, ועוד אחד- כבר אין בושה למכור לערבים, ואין סיבה להישאר כי כולם מסביבך נהיו ערבים, אז גם אתה, מוכר לערבי ועוזב. יש שכונות שבהן הראשון מכר לערבי והשכנים קיללו אותו, השני מכר לערבי כי הוא ראה שהוא יכול לקבל מחיר יותר גבוה, והשלישי לא תכנן למכור אבל לא היה לו בשביל מה להישאר, האחרים כבר רוצים לעזוב. המטרה היא לייצר את הדינמיקה ההפוכה, להאמין בעיר הזאת ובשכונות האלה ולחזק אותן".
בואו נעשה רגע סטופ. מדובר בגזענות, לכאורה, במיוחד בעיני מי שאינו שומר הלכה. אף על פי שזהו שוק פרטי וכל אחד יכול לבחור למי ימכור את ביתו- זה לא נשמע טוב. נכון. בטח כשבחלק מהמקרים מדובר ביחסי שכנות טובים וארוכים. אבל, התושבים הוותיקים מספרים לי שאין דבר כזה שערבי ימכור ליהודי את ביתו. והס מלהזכיר, ולהבדיל כמה מאות הבדלות, את החוק הפלשתיני שקובע כי ערבי שימכור קרקעות ובתים ליהודי- עלול לעמוד בפני גזר דין מוות, ולהיחשף לעינויים, מאסר מפרך וממושך וכיו"ב.
הדשא של השכן
חברי הקהילה הדתית והצעירה בלוד עושים מאמצים לשכנע את התושבים הוותיקים להשאיר את בתיהם בבעלות יהודית ולשמור על צביון השכונה יהודי. לאחרונה חילקו ביניהם את כל הבתים הוותיקים כך שיוכלו להיות בטוחים שלכל שכן יהיה אחראי בקהילה הצעירה, שיוודא שחשיבות המסר- לא למכור את ביתו לערבי- הובנה כהלכה. ביום הזיכרון הם הכינו פלייארים עם הכיתוב– "אל תאבדו בכסף את מה שאנשים נלחמו למענו", וכששכן קיבל הצעה דומה מקונה יהודי וערבי והחליט למכור לערבי- התכנסו חברי הקהילה ובית הכנסת להגיד קינות בערב תשעה באב מחוץ לביתו כדי להביע את כאבם. לחץ לגיטימי או לא- תחליטו אתם.
"יש את מי שרוצים למכור ליהודים בלבד אז הם בכלל לא מפרסמים את הבית, הם לא רוצים להגיע לעמוד בפיתוי בכלל, אלא פונים לקהילה לשאול אם יש קונה. יש מי שמפרסמים ומעדיפים למכור ליהודי- אבל לא בכל מחיר. שם אנחנו משתדלים להביא להם קונים ולנסות לשכנע ולהזכיר את כל הדברים המובנים מאליהם שעוד 200 אלף ₪ לא ישנו- בסוף אדם לא נקבר אפילו עם הגרביים שלו. יש ערך וחשיבות למסורת, יש הלכה. ויש את אלה שמכירים את הלחצים האלה אבל לא אכפת להם, והם סוגרים עם ערבי בלי שהם פונים לאף אחד. זכותם, כן? אבל הקהילה צריכה לומר את דברה לאנשים כאלה, כי בעיני זה מעשה שהוא לא מוסרי, וודאי לא יהודי, ולא שייך", אומר דרייפוס.
"אתה צריך לגרום לתושבים הוותיקים לראות שיש פה אנשים שמאמינים בעיר ובשכונה. אם טוב להם בעיר הם יתפתו פחות- גם אם אתה מוכר את הבית ב-200 אלף ש"ח פחות- אתה יודע שאתה שומר על העיר. בעיני ומבחינת הרבה אנשים זו בכלל לא דילמה. אבל זה כשהם מאמינים בעיר, כי חבל למישהו להפסיד כסף בשביל שאחרים ימכרו אחריו לערבים. כמו שתמורת שום סכום לא תחללו שבת- פה זה אפילו לא בין אדם למקום, פה זה גם בינך לשכנים שלך, שחיית איתם חמישים שנה", הוא מסביר.
"על כל בית ובית שמוצע למכירה יש מאבקים, כמעט ולאומיים, בין הקונים הפוטנציאליים- יהודים או ערבים, כאשר הערבים מציעים סכומים מפתים שמעמידים את האידיאולוגיה, הרצון לשמור על צביון השכונה יהודי והיחסים עם השכנים- במקום בעייתי"
כל העניין הזה לא פוגע קצת בדו הקיום ששורר בעיר?
"בד בבד שאני מכבד ומוקיר אותם, ועם חלקם אני עובד, אני לא רוצה שכל השכנים שלי יהיו ערבים, גם ערבים נפלאים שאני מכבד, מוקיר ומעריך. כל אחד היה שמח שהשכונה שלו תהיה מורכבת פחות או יותר מאנשים שדומים לו, גם אם הוא מאוד אוהב את כל האנשים האחרים באוכלוסייה, אפילו בין יהודים חילונים ודתיים. אנחנו רוצים שהשכנים שלנו יהיו ברובם אנשים שדומים לנו. אנשים רוצים קהילה. בסוף, יש פה עניין של הצביון של השכונות האלה ואם לא נפעל- אתה יכול להתעורר פתאום ולראות ששליש שכונה נהייתה כזאת (עם אוכלוסייה ערבית, ל.ש) ומשליש לשני שליש זה בקלות, למאה אחוז זה כבר מגיע לבד", משיב נועם.
