מרדכי גרנביץלפני שנים, יצא שנקלעתי באישון לילה עם קבוצת אמנים, לקברו של ר' אשר פריינד.
"ר' אושר", שיום פטירתו במוצאי יום הכיפורים, היה דמות לא מיינסטרימית בירושלים של מעלה, ביתו היה פתוח כל היממה, ליתומים, הומלסים, נדכאים, ועלובי החיים. ארוחה חמה תמיד תקבל שם. ראשו ורובו עסוק בלחתן יתומים, ולחלק אלפי חבילות מזון במסגרת "יד עזרה" שהקים. אין לו דבר מלבד חסד וחסד וחסד. גם עם אלו שהעולם פחות מתלהב להתחסד עמם. אצלו מצאו מזור ונחמה לבדידותם.
ענין מיוחד היה לו עם קבלת בזיונות באהבה, מכתביו מלאים בהדרכות לתלמידיו שלא להשיב למי שבז להם, אלא לחקוק בדעתם כי מאת ה' היתה זאת. כך ה"עבודה" תהיה אמתית, בשפלות, וללא אינטרסים של אגו, כבוד ומחמאות.
הקב"ה לא חיכה שמישהו יעשה איזה 'מצוה' כדי שיהיה מגיע לו, אלא ברא "עולם חסד", גם אנחנו צריכים לעשות חסד בלי לשאול שאלות "למה מגיע לפלוני שאעשה לו את הטובה הזאת"… כך אמר.
מספר ר' יאיר וינשטוק בספרו, שבוקר אחד סיפר ר' אושר בשמחה עצומה לאחד מתלמידיו שזכה להתפלל כוותיקין היום, "למה שלא תתפלל עם הנץ בכל בוקר?" שאל אותו תלמיד.
-אני באמת רוצה, ענה, אלא שמאחורי הדלת בד"כ כבר מחכה יהודי שרוצה לשפוך את לבו, איך אני יכול לעזוב אותו עם הלב הנשבר שלו רק כדי ללכת להתפלל מוקדם…
נחזור למה שפתחנו. אחרי לימוד משותף הגענו בלילה לציונו. שקט בהר המנוחות. דממת מוות (כפשוטו), עבור חלק מהחבר'ה היתה זו פעם ראשונה להיכנס לשאת תפילה בקברי צדיקים. והציפיה בהתאם.
את חרדת הקודש חתך צלצול טלפון. בעל המכשיר עונה בקול רם כשהוא נשען על הקבר הקטן: "אז היה בסוף שניצלים? איך היו השניצלים?"
הוא ממשיך לדבר על אוכל, על המרקם, הטריות, על מלצרים, ושוב על אוכל. וזה נהיה בלתי נסבל. "ששש!!" גערו חלק מהמשתתפים. שרגילים לדממת נימוסין במקומות מכובדים.
אבל הוא… לא שומע. כרגע הוא כבר בבורקס… והנה הוא עובר לרוטב…
"לא בסדר". אמרו החברים כשיצאנו. והאמת, הזדהיתי…
לאחר זמן כשבררתי קצת מי הוא ומה הוא, הבנתי שמדובר במי שהולך בדרכי רבו. וכל ימיו מעייניו לחתן עוד יתומה, ולדאוג לארוחה לעוד אלמנה בודדה. בזה הוא עוסק גם כשהוא בא להשתטח על קבר רבו.
לעולם איננו יודעים מיהו העומד מולנו ומה מעשיו…
(האזינו תשפ)
