מרדכי גרנביץשנה חדש החלה, הימים ימי חשבון נפש לקראת יום כיפור הממשמש ובא. ואני מהרהר בקול.
לפני כמה שנים, באחד מגלי הפיגועים, התפרסמה ידיעה על אדמו"ר מפורסם, שנתן דרשה לחסידיו על המצב בארץ. הוא הבהיר למה בדיוק הרציחות מתרחשות, כשהאצבע המאשימה מכוונת כלפי קבוצה מסויימת במגזר הדתי לאומי. אני זוכר שקראתי זאת, וחשבתי לעצמי על הפספוס הנורא הזה. הרי אם אתה מאמין שמאורעות כאלו אמורים לעורר את הלב לחשבון נפש, אז חסר בעיות אצלך בקהילה? הנה הזדמנות מצוינת לערוך בדק בית בחצר שלנו. ניסיתי לדמיין אם הייתי חסיד שלו, מה זה היה מוליד בנפשי? לכאורה תחושה של הסרת אחריות. אנחנו הרי בסדר. זה "הם" שעושים את כל הצרות.
הנושא הוא לא האדמו"ר, שכבודו במקומו מונח, אני חושב שזו רק דוגמא ללמוד ממנה איך נפש האדם עובדת. הרבה פעמים אנחנו יכולים להישאב למלחמות קדושות, בלהט גדול, כי נורא קל להסתכל החוצה ולהאשים. ואז מקסימום האחריות שלך זה לזעוק ולצעוק ולהילחם ב"רעים". הרבה יותר קשה להסתכל פנימה, ולבדוק איפה אני צריך לתקן, איפה אני זקוק לשיפוץ.
אם נסתכל אחורה על השנה שהסתיימה לפני כמה ימים, הרבה מלחמות יהודים היו לנו שם. מאבקים על צביון, על חברה, על תרבות, על שבת. גם יריות בתוך הנגמ"ש המגזרי לא חסרו. לשם שמיים כמובן. ולא בציניות. אדם בטוח שזו הדרך לשנות דברים.
אני חושב לעומת זאת, שככל שאדם מתמקד בעצמו, בארבע אמותיו, ומנקה ומדייק ככל יכולתו, זה מאיר החוצה. זה משנה מציאות. לא בצורה מיסטית, אלא בשטח. זה מזמין, זה מעורר רצונות טובים בסביבה שלו, כולם רוצים ללמוד את הסוד, של אדם טוב, ישר, מוסרי, מואר. פתאום ההפכים הכי גדולים מתחברים. אהבה ואמת אלו תכונות מדבקות מאד. אז לא עדיף להתמקד בזה, במקום בהכפשות יומם וליל?
נח בנה תיבה מאה עשרים שנה, כדי שיוכל להחזיר בתשובה את בני דורו. זה לא הלך לו. אברהם אבינו לעומת זאת, הצליח בענק לסחוף אחריו אנשים אל האמונה. מה היה ההבדל בשיטות הפעולה? נח נתן "שיחות מוסר", הוא הסביר להם כמה הם רעים ונוראים והולכים למות. זה לא עבד. אברהם אבינו נתן לאנשים לאכול, פתח את הבית והרעיף טוב על כולם. זה מדבק, זה מסקרן, זה מזמין. זה עושה שינוי אמתי במציאות.
היה היה פעם איש אחד, דווקא בחור טוב, קראו לו עוזה. הוא נהרג במקום בין רגע, כשראה שארון הברית עומד ליפול מהעגלה, והוא רץ לתפוס אותו שלא יפול. החטא הרשמי שלו זה שהוא לא לקח בחשבון ש"הארון נושא את נושאיו" ולא צריך שיחזיקו אותו (הסיפור המלא בשמואל ב' פרק ו').
זה סיפור קצת, איך לומר, מעורר התגרדות, וגם דוד המלך לא אהב את הקטע. אחרי הכל הבנאדם רץ להציל את ארון האלקים…
אני לא בא פה לעסוק עכשיו ב"עיון" בסוגיה התנ"כית. אבל תובנה קטנה מהעניין, היא שלפעמים יש לנו איזה אידאולוגיה, ועלולים להרגיש שאנחנו "עלינו על הקטע" איך להציל את המצב, איך להגשים את דבר האלקים עלי אדמות. אז רילאקס, אלקים לא צריך שנסחב אותו על הגב… הוא מסתדר מצוין. הוא זה שנושא את נושאיו.
ענווה גדולה נדרשת כדי להבין שאנחנו לא מצילים אותו ונושאי דברו. אנחנו רק נוגעים בו. וככל שניגע בו באמת, שנתחבר אנחנו באמת, הוא כבר ישא אותנו לאן שצריך. זה לא בא להשבית אף אחד מלפעול כהבנתו למען הטוב בעולם. חלילה. אבל בהחלט נותן כיוון: בלי כוחנות, בלי הטפות, אפשר לשחרר. חשבון נפש אמתי הוא פנימי, אישי, בתוך הבית, והוא מקרין אמת. ואז גם כשנדרשת פניה "החוצה" למרחב הציבורי, היא מדוייקת יותר, ופועלת יותר.
