לאלקים פתרונים

מעשה באדם אחד, שהיה דייקן ודקדקן, והיה מקפיד על קלה כבחמורה, והיה 'מקפיד' בכלל…
בכל ערב שבת, כבר בחצות היום, היה שולחנו ערוך ומסודר, פאותיו סרוקות, נרותיו מוכנים, וכו'. וכן בכל עת תפילה, כבר היה מגיע לפני הזמן, ומניח תפיליו, על מנת לדייק בזמן הנץ החמה. וכשהיו מכריזין על החודש, הוא אשר ידע את התעלומה כמה 'חלקים' יש. וכן על זאת הדרך בכל העניינים.
אלא שנולד לו בן, ואותו הבן כבר שנולד הצהיב, ומחמת זה נתאחרה הברית ולא הייתה בזמן, וזה כבר היה כמו 'סימן' לבאות:
כיון שגדל קצת הכניסו אביו אל המלמד, והיה לימודו קשה, כיון שהיה יושב ומסתכל בפרפרים ועוקב אחר החרקים, ופעמים היה בוהה בעננים, והיה שומע דברי רבו כמתוך חלום. וכן כשגדל היו פאותיו פזורות ולבושו מרושל. מגיע לשחרית כמה דקות לפני שמונה עשרה, ונחפז להניח תפיליו. וכן בכל ערב שבת- היה מתקלח בנחת ומפזם שירים ומגיע בשערו הרטוב לסוף 'לכה דודי', (פעמים בעת שהאולם פונה עצמו לכיוון הפתח ב"בואי כלה"), וכן על זה הדרך.
והיה אביו מצטער מאד, וגוער בו רבות, ופעמים היה גוער בו "מה יצא משלימאזל כמותך" ועוד כהנה וכהנה.
כשהגדיל הבן, התייאש אביו מלשלחו ללמוד בישיבה, והבין בעצת יועצים שכיון שהבן הזה אוהב טבע ומרחבים, כדאי לקיים בו "חנוך לנער על פי דרכו", והלך וקנה לו שדה, שיוכל לגדל שם חיטים, ולעסוק בעבודת כפיים, ולא יבלה את ימיו בהבל.
והבן הזה, מחמת שבטבעו היה חולמני ושלומפר, היה מנהל את השדה באותו האופן, כפי תכונות נפשו. והיה אביו גוער בו ורוגז עליו, שכך לא יצלח העסק לעולם, וגם בענייני שמיים ובעבודת הבורא, מה כבר יצא ממנו וכו'. והבן היה מצטער מאד, כי היה בעל לב טוב, ולא עשה דבריו "להכעיס", אלא שבטבעו היה חולמני כנ"ל. ואביו, כיוון שראה כך, נכנס עמו בשותפות בשדה, בכדי שיוכל להתערב יותר בניהול העניין, וכך לא יאבד ממונו לריק.
והקורא ישער בדעתו כל מה שעבר ביניהם וגודל עגמת הנפש של האב מבנו לאורך חייו בכל פרט, וגודל צער הבן מאביו כנ"ל בכל העניינים.
ויהי היום, ונתבקש האב לישיבה של מעלה, וכמובן שלא נמצא בו שום רבב מחמת הקפדתו הגדולה.
אלא שכידוע, מדקדקין עם הצדיקים כחוט השערה, וכתוב בקדושים שבודקין את האדם האם קיים כל התורה והאם לא הניח שום מצוה מלקיימה, ומצאו שכל מה שהיה בידו קיים, מלבד מצוות "שכחה" בשדהו, מחמת שכפי טבעו הקפדני, מעולם לא שכח…
ונפל עליו פחד גדול שמא יוצרך לשוב לעולם הזה בכדי לתקן את העניין.
אלא שבתוך הדין והדברים הנוקב בבית דין של מעלה, מצאו טענה לזכותו, שכיון שהיה שותף עם בנו, ובנו השלימאזל שכח פעמים רבות והשאיר ה"שכחה" לעניים, נמצא שכשותף, קיים מצוות שכחה גם כן, ובכך ניצל.
והבין האב מה שהבין.
זה המעשה אינו אלא פרי דמיוני, אך כדוגמת מעשה זה קורה בכל יום ובכל רגע. בעת שתופסים לעתים את האדם כמכונה להפקת תוצאות ואת האלקים כמנהל מפעל המכונות…
ובשולי המעשה, לעתים נדמה, כי החינוך הדתי מודד הצלחה וכישלון בפרמטרים קבועים ומדידים. חדשות לבקרים צצות סערות על אחוזי "הצלחה" מול אחוזי "נשירה". רק מעשים יכולים להימדד בטבלאות האקסל. אולם מה עם הלב? האם הוא מכיר במושגים כמו שייכות מגזרית? או שמא שפה אחרת יש לו, בבואו לבקש אמת, לברר את מקומו בעולם- מי אני, מי הוא אלקי, ומתי אהיה אהוב ללא תנאי. האם ניתן לו מקומו בחינוך כה מדיד ובעמדה כה שיפוטית? איזה "ציור" ועמדה מול הבורא היינו רוצים להנחיל הלאה? לאלקים פתרונים. (ויחי תשע"ח)