יהודית אברהמילפני פחות משנה הרב אברהם ישעיהו הבר, מייסד עמותת "מתנת חיים" המזוהה יותר מכל עם סיוע במציאת תרומות כליה אלטרואיסטיות, נפטר מסיבוכי מחלת הקורונה. הנתרמים מתגעגעים לאיש שפשוטו כמשמעו הציל את חייהם, ומשתפים על החיים שלפני ואחרי ההשתלה
עד גיל 19 החיים של עופר היו רגילים. הוא שיחק בנבחרת כדורסל, היה חניך בתנועת נוער ונבחן במבדקים לשירות צבאי. עד שבצבא, בבדיקות שנראו שגרתיות, התגלתה אצלו בעיית כליות קשה. ומאז, במשך 32 שנה, כן, 32 שנה – עופר היה מחובר לדיאליזה.
"תביני, 30 שנה ויותר לא עשיתי פיפי", כך עופר מספר לי בגילוי לב על דבר כה אלמנטרי ובסיסי שמחלת הכליות לקחה ממנו. "תמיד כשיוצאים לטיולים ועוצרים לפיפי, כולם יורדים ואני נשאר באוטובוס. הסביבה כבר התרגלה.. השלפוחית שלי התייבשה והתכווצה והיו לי המון בעיות. במשך כל החיים, בימים ראשון, שלישי וחמישי אני בדיאליזה. כולם התרגלו שבימים אלו אני לא נמצא".
לפני שנתיים, לאחר השתלת כליה, עופר נפרד מהדיאליזה. בדרך כלל הנתרם מחכה לתורם שיתרום לו כליה מתאימה, אבל אצל עופר ההמתנה להשתלה הייתה קצת אחרת… "יצא שהתורמת חיכתה לי כמה חודשים. אחרי שהיא הייתה כבר מוכנה, גילו בבדיקות המקיפות שלפני ההשתלה, שיש אצלי מצוקה לבבית ונאלצתי לעבור ניתוח מעקפים". עופר ממשיך. "גם כשהבנתי שיש תורמת, הסביבה המשפחה וחברים שידרו לי כל הזמן שכדאי להנמיך ציפיות, לא לצפות ליותר מידי, כי אנחנו עלולים להתאכזב. לפעמים התורם חוזר בו, או שמשהו לא מסתדר. יצא שהמציאות שנקלעתי אליה לפני ההשתלה די התאימה לכך שתהיה אכזבה ואי הצלחה, אבל התורמת לא ויתרה, היא לא הרפתה… חיכתה לי. ויותר מכך, כל הזמן שידרו לי ממנה: 'אל תדאג, תתאושש, תתחזק, אני מחכה'. בסוף היא חיכתה לי כמה חודשים, פחדתי שהיא תברח או שתתחרט".
אחרי 3 חודשים עופר עבר השתלה. "עברתי ניתוח נוסף וזה היה קשה. זה מאד לא פשוט. היום אני בסדר לגמרי, בזכותה. אין ספק שהיא אישה מיוחדת!", הוא קובע, ומוסיף: "מאז שהרב הבר ז"ל נכנס לחיי לפני שנתיים… נולדתי מחדש".
"גם אני הייתי שם"
עוד לא חלפה שנה מאז לכתו של הרב הבר ז"ל ועדיין, כל מי שהיה אתו במגע, בני המשפחה, אנשי העמותה, צוות ביה"ח וכמובן המושתלים שעברו תחת העמותה שלו, מציינים ומדגישים את הרגישות העצומה, החיבור והאמפטיה של הרב הבר, שבאישיותו ובנחישותו הצליח להעביר להם איך מרגיש מושתל שחוזר לחיים, לתפקוד ולעשיה. למעשה זה מה שהוביל אותו לרצון העז לחלץ את כל מטופלי הדיאליזה מסבלם ולעזור לחולי הכליות.
על האמפתיה שהייתה לו כלפי המטופלים, מספרת בערגה, רעייתו הרבנית רחל הבר, ומצטטת אותו: "'אני הייתי שם, אני יודע בדיוק מה אתה מרגיש בדיאליזה, תראה אותי היום, ב"ה פעיל ומתפקד 22 שעות ביממה', כך הוא היה מעודד אותם ונוסך בהם ביטחון ותקווה", היא מתארת.
חיים חדשים
רבים ממושתלי הכליות מתארים את יום ההשתלה כתאריך יום ההולדת החדש שלהם, שממש מחליף את זה הביולוגי. כך גם הרב הבר, כפי שהרבנית רחל מספרת: "בעלי זצ"ל לא היה חוגג את יום ההולדת הביולוגי שלו שחל בא' אדר, יום ההשתלה טו' בטבת, היה יום ההולדת שלו עבורנו, ממש יום חג. הרב הבר חש שקיבל חיים במתנה. תחייה מחדש".
"אני מושתלת מספר 630 וזה בגימטריה 'היום יומולדת'. מבחינתי ב' בשבט, יום ההשתלה, הוא יום ההולדת שלי ואותו אני חוגגת", מצטרפת צופית, שמגיל 11 בעקבות זיהום ואנגינות חוזרות בילדותה, נפגעו תפקודי הכליות שלה והיא נאלצה לקבל דיאליזה בטנית.
גם אושרת (40) מסתובבת בתחושה שאכן נולדה מחדש לפני שנתיים ומאז "חוגגים את יום ההשתלה". "תוך כדי הריון גילו שיש לי בעיית כליות", היא משתפת. "לא ידעו להגדיר מה הבעיה, ואחרי הלידה השנייה, תפקוד הכליות שלי הדרדר. במשך 10 שנים המחלה מתפתחת לקראת איבוד תפקוד הכליות לגמרי. מי שעובר טיפולי דיאליזה מכיר את הגיהנום הזה ויודע מה זה עושה. זה נורא! עברנו מהפכה בבית, הבית התרסק. כשאמא לא מתפקדת בבית, הכול קורס".
אושרת מתארת את הסיוט שלאחריו הגיעה תקוה גדולה. "הייתי מקיאה 5-6 פעמים בלילה, הרגשתי שאני עומדת למות וגם רוצה למות מרוב סבל, לחץ דם גבוה והקאות בלי סוף, הרגשתי שהגוף לא עומד בזה. ואז קרה המפץ הגדול… טלפון מרגש מבית החולים שעמותת מתנת חיים השיגה לי תורם. אני לא יכולה לתאר במדויק את הרגע הזה, עכשיו כשאני משתפת אותך אני מצומררת. הכול עבר לי בראש. לא האמנתי ולא יכלתי לדמיין שאני הולכת לקבל חיים חדשים", היא נרגשת.
"בעצם במתנת החיים של הרב הבר אני מרגישה שנתנו חיים, לא רק לי, לאישה אחת, הוא נתן למשפחה שלי כולה. לילדים שלי, לבעלי, להורים שלי. היום אנחנו משפחה שמתפקדת אחרת, נהיינו משפחה נורמלית. למתנה הזו אין תמורה. כל מה שאני אעשה כתודה זה לא מתקרב למה שהוא נתן לילדים שלי ולמשפחה. אין לזה תמורה!", היא קובעת.
"למתנה הזו, תרומת הכליה, אין תמורה. כל מה שאני אעשה כתודה זה לא מתקרב למה שהתורם נתן לילדים שלי ולמשפחה"
לנשום חיים
רבים הם האנשים שאסירי תודה לרב הבר ז"ל וכמובן לשליחיו – התורמים. כך גם איל וצביקה, שגם חייהם השתנו לאחר תרומת הכליה.
איל בן ארבעים. נשוי עשר שנים וחובק תאומות בנות שנה. "בעקבות מחלת הנשיקה לפני 5 שנים החלה הדרדרות מהירה של הכליות שלי, ובמשך שנתיים ההידרדרות החריפה. הייתי חלש וכאוב מאד. הגעתי למצב שהיה לי קשה לתפקד, הייתי צהוב, הגעתי לפאתי הדיאליזה", הוא מתאר ונזכר ברב הבר ז"ל. "הרב הבר ז"ל נתן לי חיים עם תחושה טובה מבחינה זו שלפני ההשתלה הייתי עסוק בלחיות כדי לנשום, והיום אני נושם חיים. חיי משפחה, חיי בריאות, חיי חופש… היום אני נושם חיים טובים. ומעבר לחיים, הרב הבר נתן לי משפחה.
"במשך תקופה ארוכה הייתי בקשר עם הרב הבר, שמאד עודד אותי. הוא איש מיוחד במינו. רציתי מאד משפחה, השתוקקתי לילדים, רציתי להיות בריא וחזק כדי שאוכל לטפל בילדים משלי. הרצון שלי להקים משפחה מאד דרבן את הרב. הוא לא הרפה ממני, עודד ונתן תקוה לאורך כל הדרך. שנה לאחר ההשתלה נולדו התאומות, אחרי 10 שנות נישואים. מתנת חיים נתנה לא רק לי חיים, אלא גם לבנותיי וזו בעצם שרשרת החיים… הרב הבר- יאיר התורם – אני – ובנותיי. עצוב לי ולאשתי שהוא לא הספיק לראות אותן".
"רציתי להיות בריא וחזק כדי שאוכל לטפל בילדים משלי. הרצון שלי להקים משפחה דרבן את הרב הבר. הוא לא הרפה ממני. שנה לאחר ההשתלה נולדו לי תאומות"
צביקה לא היה מודע למצבו הרפואי בעקבות סוכרת שהייתה לו. "לא הייתי מודע ולא הפנמתי את מצבי. יש לי כוח סבל. גם כשהרגשתי חלש, לא התפניתי לטפל בעצמי", הוא נזכר. גם כשצביקה אושפז בגלל לחץ דם ופרכוסים, הוא די הזניח את מצבו, עד שאבחנו בביה"ח שהכליה לא מתפקדת ואין מנוס… חייבים דיאליזה. "היה לי קשה מאד נפשית ופיזית", כך צביקה, "הרגשתי סמרטוט, לא יכולתי להכיל את עצמי. אני לא אוהב 'להתמסכן' אבל הייתי במצב נורא".
וכשהבנת שיש תורם?
"היו לי רגשות מעורבים", צביקה עונה בחוסר נעימות מסוימת. "מטבעי אני אדם שלא אוהב להצטרך לבני אדם. ב"ה הקמתי משפחה, ילדים, ואני לא רואה את עצמי כנזקק. התרחקתי מתרומות ונדבות או מכל סוג של עזרה ובטח לא לאיבר כלשהו שמישהו ייתן מעצמו בשבילי. הייתי בשלב של הדחקה.
"היה לי מאוד קשה לקבל תרומה, אבל הרמב"ם כותב שמי שמעוניין לזכות את האחרים והנתרם לא רוצה לקבל, הוא, הנתרם, כאילו שופך דמים. אף פעם לא הבנתי את זה. אדם לא רוצה לקבל… למה זו שפיכות דמים? היום אני מבין.
"כשנוכחתי שאין ברירה וכשהבנתי שיש תורם, זה פתאום כן נתן לי הרגשה טובה. היה לי נוח יותר שיש ממילא תורם שמחכה לנתרם מתאים. אני לא יכול לחשוב אם הייתי מסוגל לעשות בשביל אדם אחר מה שהוא עשה בשבילי. זו גדולת נפש מאד גדולה".
נוצר קשר עם התורם/תורמת או עם המשפחות?
צביקה: "כן. שנינו היינו מאד נרגשים. כשנפגשנו הרגשתי שזכיתי לקבל מבן אדם שנותן מכל ליבו. אמרתי לו שיש לי זכות. הוא נתן לי להרגיש שהוא נותן מכל הלב ובשמחה, וזה נתן לי הרגשה טובה והקלה גדולה. הוא אמר לי: 'זה לא אני, זה הקב"ה'. ואני עניתי: 'אני מודה לקב"ה שיש כאלה אנשים טובים'".
איל: "אנחנו קרובים מאד בלב ובקשר. יאיר, התורם שלי, אמור היה לתרום למישהי אחרת, וכשזה לא התממש, הוא ביקש לתרום לי, למרות שלא הכיר אותי אישית, אך הסיפור שלי נגע לליבו. אנחנו מדברים בטלפון, מבקרים אחד את השני וחוגגים חגיגות להשתלה ביחד".
"יש בקשר הזה המון רגש ונתינה", כך אושרת משתפת. "אלו אנשים מיוחדים במינם. מה אני אומר לבן אדם שנותן לי חלק ממנו, נותן לי חיים, אחד שלא מכיר אותי?". אושרת מתמלאת התלהבות ורצון עז לספר על הקשר הקרוב בין המשפחות: "אנחנו חוגגים כל שנה את חג ההשתלה, הילדים שלהם באים אלינו, אני אוהבת לפנק אותם, בבר מצוה של הבן שלהם הפתענו אותו עם מערכת תופים שהילד חלם שתהיה לו… אבל כל מה שאני אעשה, לא מספיק ולא שווה למה שהם נתנו לי. בעצם אנחנו סוג של משפחה אחת".
"הרמב"ם כותב שכשמישהו מעוניין לזכות את האחרים והנתרם לא רוצה לקבל, הוא כשופך דמים. לא הבנתי את זה. אדם לא רוצה לקבל… למה זו שפיכות דמים? היום אני מבין"
כמו חלום
כמעט בלתי אפשרי לעכל ולהבין תרומה שכזו, של איבר מן הגוף, עם כל המשמעות שנלווית לכך, ועוד לאדם זר. אבל המעשה האצילי שעשו התורמים – השפיע עמוקות על חייהם של המרואיינים בכתבה, כפי שהם משתפים:
צופית: "בתור אחת שעשתה 30 שנה דיאליזה ראיתי הכול… אנשים צעירים ומבוגרים שהלכו לעולמם כי לא הייתה להם השתלה. לא הייתה למדינה אפשרות להתפנות עבורם, ואז קם בן אדם מדהים ועושה את זה. הרב והרבנית, הרופאים, התורמים והצוות כמובן – הפכו לנו את החיים. היום כל כך טוב לי… זה כאילו חלום. אני לא תופסת איך היו החיים שלי קודם".
עופר: "מתנת חיים זה משהו בלתי ייאמן. תביני, זו לא תרומה של 100 ש"ח לנזקקים או לעמותה, כשאדם נותן את הכסף, מרגיש סבבה ובזה זה נגמר. מדובר באחד שצריך לעבור סידרת בדיקות לא פשוטה, וועדות וחסך גופני לכל החיים. והוא עוד לא מכיר אותי, מה הוא צריך את זה?! וואו! אני אישית לא יודע אם הייתי תורם כליה. אני באמת לא יודע!", הוא מודה בכנות.
איל: "תוך מספר ימים אתה עובר מתחושה של רגל בקבר, מת מתהלך, לאדם שחי את החיים. חיי משפחה מלאים. זה השוני בחוויה. מתנת חיים והתורם, כמובן, נתנו לי משפחה, ומשפחה מבחינתי זה חיים", הוא מסכם.
