מערכת שבתון
הודיה אלתר
"חייב אדם בכל דור ודור לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…" – היום בו נוצרנו לעם. באותה השעה שאתה רוצה לצאת ממצרים, מן המיצרים מחומות העבדות, מחפש את דרכך וים גדול לפניך, ומיצרים מיצרים מאחוריך ואתה חסר אונים… תמיד צריך את האחד הזה שיהיה נחשון בן עמינדב, ראשון, חלוץ לפני המחנה לקום ולעשות מעשה.
"אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות, שאין לך בין חורין אלא מי שעוסקין בתורה". אחרי מעמד הר סיני, בזמן שמשה בושש לבוא, בני ישראל מחפשים חומת הגנה חדשה, מנהיג חדש, הנהגה חדשה שחוסמת אותם מלהגיע ולהתחבר בפשטות אל המתנה הגדולה ביותר שיש לקבל על עצמנו – את התורה, האמונה בהקב"ה, מעמד הברית והייחוד, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. אבל, בני ישראל מייצרים חסימות מקרני השפע המסנוורים בזהב. "במעגל סגור מסתובבים סביב עגל הזהב", שר אהוד בנאי, וכתוצאה מכך משה שיבר את לוחות הברית עם עשרת הדברות.
ימי פורענות
ושוב בין קודש לחול אני חי, והמשכן ופרה אדומה מכפרים על חטא העגל ושבירת הלוחות שהיו בי"ז בתמוז. במעמד הזמן, לזמן בית המקדש הראשון וגם השני, שבתאריך סימלי זה הובקעו, נשברו חומות ירושלים וחומות הר הבית, וכתוצאה מהבקעת השערים והחומות פסק ביום זה קורבן התמיד והימים הפכו לימי פורענות של בין המיצרים עד לחורבן ירושלים. ירושלים חרבה ושוממה, שועלים מהלכים בה. יש חורבן ויש גלות. עוזבים את שערי ירושלים ושערי א"י. חכמים שצפו אל לב הדברים, אל קודש הקודשים, המקום שבו היו טמונים לוחות הברית שעליהם עשרת הדברות, אלו הערכים הכי בסיסיים ומוסריים שינוקים, ספוגים ממקום זה. הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. רבי עקיבא רואה מעבר לסיטואציה. מעבר לחומה, רואה מציאות של חורבן כפי שניבא אוריה "ציון כשדה תחרש" לנגד עיניו ובעיני רוחו הוא יודע שבוא תבוא נבואת הנחמה ותקומה לירושלים כפי שניבא זכריה הנביא "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה…".
ואכן, לא אבדה תקוותינו, התקווה בת שנות אלפיים. אחרי שנים של גלות חוזרים לארץ, בונים אותה מחורבותיה הפיזיות וגם הרוחניות. נבנים בתי כנסת וחוזרים החיים היהודיים לירושלים שבתוך החומות של הסולטאן סולימאן המפואר. עד שצפוף, מחניק ומגיפת חולירע משתוללת ברחובות ומזל שיש את אותו אחד שחושב מחוץ לחומה, מחוץ לקופסא – השר משה מונטיפיורי, שמחליט להקדים תרופה למכה ומקים שכונת פיילוט חדשה, בשעה שאחרים מפחדים לצאת מהחומות. לצאת זה אומר לא להיות חלק מהנורמה, אין כספי חלוקה, יש חיות רעות ושודדים. תבנית של פחד במציאות הנראית בעיניי בן אנוש ירושלמי של הימים ההם. משכנות שאננים, לקרוא בשם, לקחת אחריות ולגדל אמונה שלאחריה תלך ירושלים ותגדל. מונטיפיורי שמלבד פריצת גבולותיה של ירושלים פרץ חומה עדתית בנישואיו ליהודית. נישואים בין עדות וחיבור מחדש לקבץ פזורינו.
כל כך הרבה חומות
חומות. חומה היא לפעמים טובה ולפעמים פחות. היא טובה כשהיא מגנה, עוטפת, תוחמת ומייחדת מקום, והיא מזיקה כשהיא מגבילה, מצירה ומדירה. האדם הוא תבנית נוף מולדתו והרי שבירושלים יש לא מעט חומות. חומות העיר העתיקה, חומת הכותל, חומה שבעבר הייתה דמיונית וכבר 54 שנה שהיא עיר שחוברה לה יחדיו לפחות במימד הפיזי. כל המהומות ששמענו עליהן לאחרונה באזור שייח' ג'ראח, שמעון הצדיק ושכונות יהודיות מתחדשות במזרח ירושלים – הרי שגם עליהן מוטלת חומה לשמור על עצמם. וכמו הנוף גם בנו, בתוכנו פנימה יש לא מעט חומות. חומות יכולות להיות כלפי חברה מסויימת, כלפי הנהגות מסויימות ולפעמים אין אנו מרגישים שקיימת חומה אבל אכן היא קיימת.
על מה חשבה נעמי שמר?
בנוף של משכנות שאננים אפשר להתחבר אל שירה הנבואי של נעמי שמר ירושלים של זהב. את השיר כתבה כחודש ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים כאשר שורה עליה מוזה והיא כותבת שיר לכבוד פסטיבל הפזמון והזמר שהתקיים בירושלים. לשיר היא קוראת "ירושלים של זהב" ממש כמו התכשיט היקר שר' עקיבא הבטיח לאשתו רחל בשעה שגרו במתבן בחוסר כל אבל ר' עקיבא לימדנו לראות מעבר. "אוויר הרים צלול כיין", כתבה נעמי שמר. ואני תוהה לעצמי – איך אפשר שהאוויר יהיה צלול אם העיר אשר בדד יושבת בליבה חומה? לאיזו חומה כיוונה נעמי שמר? נעמי שמר ככל הנראה לא התכוונה לחומות העיר העתיקה וגם לא לחומת הכותל אלא לחומה, שכיום היא דמיונית, שחצתה את ירושלים ל-2. חומות גדולות מבטון ושטח הפקר שחצה את ירושלים לצד ישראלי וירדני מהקמת המדינה עד מלחמת ששת הימים. ירושלים היא עיר חצויה, קרועה, שסועה ומחולקת במשך 19 שנה.
לחיות עם חומה בלב
בן גוריון אמר על ירושלים שהיא הלב של העם היהודי ואם לא יהיה לנו לב – אנחנו נקרוס.
איך נראים החיים בעיר שבליבה חומה? 19 שנה של גלות קרובה והתהייה גדולה וכואבת כי אנחנו יודעים שרחוק מהעין רחוק מהלב. אבל כאן, כשאתה עומד וצופה על ירושלים, וכמו שכתב יצחק שליו: "על גג מנזר נוטרדאם לי היה כנבו את הקודש אראה ואליו לא אבוא…. הכל כה קרוב וכה רחוק שלח ידך וקחם את שער יפו ושער שכם".
ומנבואת הנביאים לנבואת המשוררים במלחמת ששת הימים – גדוד 28, כח בגימטריה, היה צריך להבקיע את החומות, לפרוץ את השערים ולהיכנס לעיר העתיקה. מה שהביא את הרב מאיר יהודה גץ שלימים יהיה רב הכותל לירושלים, היה נפילת בנו אבנר סמוך לשער הפרחים. "הצנחן" המזמר מאיר אריאל שלחם באותו גדוד נודע בכינוי זה לאחר שבתום הלחימה החליט לכתוב גרסה חדשה על ירושלים שלו בשעה שאיבד לא מעט חברים בקרב לשחרור ירושלים – שהיא לא של זהב ושל נחושת, אלא של מתכת אחרת: "חיית המתכת חיית הברזל", "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שכול הלא לחומותייך קראנו דרור". אנדרטה לזכר גדוד 28 נמצאת מצפון לשער שכם ברחוב החומה השלישית. חומה מימי הבית השני שככל הנראה הובקעה או פשוט לא הסתיימה בגלל המרד של היהודים ברומאים שהתחיל ב-67 לספירה וב-1867 כשמשלחת חקר בריטית מגיעה לארץ למצוא את אוצרות המקדש האבוד והעותומאנים אינם מאפשרים לקפטן צ'ארלס וורן לחפור למרגלות הר הבית. שום חומה, גזירה לא תמנע ממנו להגיע למטרה שלשמה הגיע לכאן. ובמנהרות הכותל וגם בעיר דוד, כל מה שמצא, יתעל את החופרים הישראלים שלנו שנים לאחר מכן להרכיב את הפאזל של ההיסטוריה שלנו ולהתחבר מחדש אל האבנים השרופות, החיות, הנושמות שמבסיסן נבנתה העיר מחדש. ב- 1967 פורצים הצנחנים מלחימה שהתחילה מצפון לשער שכם בואכה שער האריות ומגיעים לבסוף ביחד עם שאר הלוחמים להר הבית ולכותל המערבי. וכמו שכתב חיים חפר – "איך זה קורה שהם נוגעים בקיר, איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר, אולי מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה נושאים על גבם 2000 שנה". מעשה אבות סימן לבנים וגם לבנות. על הדברים הטובים וגם אלה שפחות. חורבנה של ירושלים נבע מתוך מלחמת אחים גדולה וחומות, חומות בחברה היהודית של לפני 2000 שנה הם אלו שהחריבו את הבית.
פתחו שערים
בששת הימים, כששבו אל בורות המים לשוק ולכיכר, שופר אכן קרא בהר הבית, בעיר העתיקה. העיר אוחדה מחדש במימד הפיזי שלה, מקווה שמדברים אלו נלמד לפקוח את עיננו ולעורר ולהקיץ את הנרדמים שבנו ולחפש במעשינו ולפתוח שערים בחומה. "פתחו לי פתח כחודו של מחט".
בהשתדלות קטנה בימים אלה, כשהכל הגיע למצב של בלבול מימי הקורונה, שומר החומות, וראשיה שריה ויועציה, האידיאות השונות… כל אחד צריך לעשות השתדלות קטנה לפתוח פתח בחומה לקבל, להכיל זה את זה ושבעז"ה יפתח לנו שפע וטוב כ"פתחו של אולם".
הודיה אלתר היא מורת דרך ומדריכה בכירה בראשית ירושלים, גוף הדרכה העוסק במחקר של אתרים ייחודיים, קורסים ירושלמים לבני הגיל השלישי וסיורים למוסדות, קבוצות וארגונים, המביא לירושלים עשרות אלפי מבקרים בשנה. 02-6264488.
