הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)הקורונה מגלגלת לפתחנו הזדמנות נדירה להרהר בעניין הסולידריות. מגפת הקורונה מגלה שאנחנו תלויים זה בזה, שאנחנו חולקים גורל משותף.
'עשרת ימי תשובה' מוקדשים לחשבון נפש. בספר "על התשובה" הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק טוען שהכפרה של יום הכיפורים היא – כפרת היחיד וכפרת הציבור. היהדות רואה באדם יחיד ביחידותו ובה בשעה חלק מציבור, אבר מגופה של כנסת ישראל. היחיד מתוודה מתוך מצב של חוסר בטחון "סרנו ממצוותיך וממשפטיך הטובים ולא שווה לנו", לא הרווחנו מכך מאומה, נפשנו ריקה ומרוקנת – "ולא שווה לנו", לחטא – אין תוצאה אחרת פרט לעונש ואין עונש שיהא חמור מדי ביחס לחטאים שחטאתי. לא כן וידויה של כנסת ישראל – "זכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה"…. עוד לא אמרנו כלל "אשמנו" וכבר אנו מעתירים, "זכרנו ד' ברצון עמך, פקדנו בישועתך…זכור ד' חבת ירושלים אהבת ציון אל תשכח לנצח". לאור יסוד זה קובע הרב, שכל יחיד ויחיד, אם יאמין בכנסת ישראל, יהיה שותף בכאבה ושמח בשמחתה, יוכל לזכות לכפרה בתוך כלל ישראל.
במסכת ראש השנה מובא, כי בשעת הדין בראש השנה, נכתבים הצדיקים הגמורים ונחתמים לאלתר לחיים…ואילו ה"בינוניים" תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים – זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה". בפשטות 'בינוני' הוא מצב "אמצעי" כאשר כף המאזניים אינה נוטה לצד אחד מהצדדים. האחריות האישית שלנו אינה מצטמצמת באחריות על עצמנו או על הסביבה הקרובה אלינו בלבד. הקיום של העולם תלוי בכל אחד ואחד מאתנו – "העולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה" (קידושין מ' ע"א).
ככל שהעולם היה פחות מתקדם והיה תלוי יותר ב'חסדי הטבע', האדם הרגיש יותר את חוסר האונים שלו מול העוצמות הטמונות בטבע. ככל שבני האדם התקדמו והחכימו, הם החלו להבין יותר ויותר את העולם, והוא הפך לפחות ופחות מאיים. ככל שחלף הזמן, פיתחה האנושות דרכים להתמודד עם התופעות ולמזער את הנזקים הנובעים מהן. יש חברות ביטוח, ניתן להרבות את הגשמים, אפשר להתפיל מים ואפשר לייבא מים. האנושות הולכת ומתקדמת, וככל שהיא מתקדמת, היא הולכת ומאבדת את החוויה הפשוטה של התלות ההדדית ואת הערבות. נגיף הקורונה שידד מערכות תבל.
ימי הקורונה מלמדים אותנו שעם כל הכבוד למדע, לתבונה האנושית ולטכנולוגיה המתפתחת – יש עוד הרבה דברים שאין לנו מושג לגביהם. אז אולי נגיף הקורונה פשוט רוצה להגיד לנו: קצת צניעות, בני אדם, קצת צניעות, ואולי הקורונה לא מסתפקת בלכפות על כולנו הכרה בדבר תלותנו בזולת – היא מבקשת מאיתנו בעידן התזזיתי שבו אנחנו חיים לפגוש מקרוב גם את עצמנו.
חז"ל במדרש ממשילים את התלות ההדדית לשניים שהיו הולכים בספינה, והיה אחד קודח בקרקעית הספינה. "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו, מה אתה יושב ועושה? אמר להם, מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו, שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה" (ויקרא רבה ד', ו'). היחיד לא יכול להסתגר בחדרו ולומר, מה אתם רוצים ממני, זה החדר שלי, זו בעיה שלי! אם החדר שלו יוצף במים, כל הספינה תטבע. מעשה של הפרט יכול לקעקע את כל המציאות. אנחנו ערבים זה לזה ותלויים זה בזה. איזה מין נגיף זה שבוחן את הרקמה האנושית על ידי בידוד והפרדה זה מזה?! הפעם, הריחוק, הבידוד, והסגר, עשויים להציל חיים. היחסים שלנו כקולקטיב מעולם לא עמדו במבחן כזה, ששיאו יגיע כנראה ביום שאחרי, כשהנגיף יתפוגג וממדי ההרס של כלכלת ישראל ייחשפו. אז סוגיית "כל ישראל ערבים זה לזה" תהיה רלוונטית מתמיד, ואיתה תעמוד למבחן גם השאלה- האם כחברה נמצא את הדרך לסייע למי שיזדקק לעזרה. באופן פרדוקסלי, גילוי סולידריות בימים אלה פירושו להתבודד ולא להצטופף. בסופו של דבר, זה תלוי רק בנו! ככל שנקפיד על ההנחיות ממ"ש (מסיכה, מרחק, שטיפת ידיים), כך נוכל לנצח גם במאבק הזה. לשון הרמב"ם רלוונטית מתמיד: "…חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגם לו השחתה. עשה מצווה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות וגרם לו תשועה והצלה" (הל' תשובה פ"ג).
(יוכ"פ תשפ"א)
