הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)סיפור יוסף ואחיו נפתח בפסוקים הבאים: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית, ל"ז ב'-ד'). יוסף רועה 'את' אחיו בצאן ולא 'עם'. הוא אינו חלק מהם. כאשר הוא רואה דבר שאינו ראוי הוא מספר לאביו.
יעקב שולח את יוסף אל אחיו, "וַיֹּאמֶר לוֹ: לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" (שם,י"ג-י"ד). וכי לא היה יעקב ער למתרחש בין יוסף לבין אחיו?! לכאורה, גם על יוסף יש לתמוה: הכיצד קיבל על עצמו שליחות זו, הלא ידע את שנאת אחיו וקנאתם?! על פי המדרש, "יודע היה שאחיו שונאין אותו ולא רצה לעבור על דברי אביו" (בראשית רבה פ"ד, י"ג) ובלשון הרמב"ן: "הכל סבל לכבוד אביו" (בפירושו לפסוק ט"ו). הספורנו מציע, שיש אפשרות לתיקון המצב והיחסים שבין יוסף לאחיו "'לך נא ראה', ראה בשכלך ותקן כל מעוות אם יצטרך, כי אמנם להגיד האמת היה מספיק אחד מעבדיו" (שם, י"ד).
בתנ"ך יש טיפוסים שונים של קנאה. תגובת הקנאה הראשונה המתוארת היא קנאתו של קין באחיו הבל, על כך שאלוקים קיבל את מנחתו של הבל. קנאה זו שמניעיה דתיים הסתיימה ברציחת הבל. שנאת האחים את יוסף והקנאה בו הביאה למכירתו לעבד. עוד במקרא, מתוארת קנאתה של רחל בלאה, ועוד.
קנאה היא רגש המתעורר אצל אדם, בשל הצלחתו של פרט אחר ובשל תחושת נחיתות. רגש הקנאה כולל תחושת מועקה ותסכול של האדם.
בפרקי אבות מובא בשמו של בר קפרא, כי שלושה דברים מוציאים את האדם מן העולם ואחד מהם הקנאה (פ"ד משנה כ"א). קנאה, מבארים פרשנים, זהו אדם שאין לו 'מצפן פנימי', והמדד שלו הוא 'אחרים' ולא הוא עצמו. דבריו של בר קפרא נשענים על הפסוק "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי י"ד ל'). בעל 'אורחות צדיקים' מפרש 'רקב עצמות קנאה'- כשאדם מקנא הוא נרקב ומתפורר. לעומת זאת, יש מאמרי חז"ל המשבחים את הקנאה, למשל "קנאת סופרים – תרבה חוכמה" (בבא בתרא, כ"א, ע"א). מדובר בקנאה שלא באה להוריד את הזולת אלא נותנת שאיפה להשיג את אותן מעלות. נראה שיש להבדיל בין "קנאה ב…" ל"קנאה ל…". לקנא במשהו או במישהו זו קנאה פסולה. לעומת זאת לקנא למשהו או למישהו זו קנאות בשביל ערך ואידיאל, בשביל משהו שמחוץ לאדם ולא נוגע למעמדו האישי, ובכזאת ראו חז"ל ברכה.
מה יכול למנוע את האדם מלקנא? שורש הקנאה נעוץ בתחושה אנושית מוטעית, על פיה המשאבים בעולם מוגבלים ועל כן מה שזוכה בו הזולת – כנלקח ממני. הכלי להתמודדות עם תפיסה זו, הוא ההכרה כי תמונת המשאבים המוגבלים הינה תמונה שקרית. כאשר נבין כי השפע בעולם הוא בלתי מוגבל, לא נמצא עצמינו מאוימים על ידי השפע שנפל בחלקו של הזולת. חתימתו של המדרש המתאר כיצד אלוקים מפייסו למשה רבינו מכוונת לתובנה זו: "כיוון שקיבל עליו למות, התחיל הקב"ה מפייסו. אמר לו: חייך, בעולם הזה הנהגת את בניי, אף לעתיד לבוא על ידיך אני מנהיג אותן" (דברים רבה, שם). אמנם הנהגתו הנוכחית של משה צריכה להסתיים ולעבור לידי יהושע, אך בהסתכלות על-זמנית הנהגתו של משה לא תמה, משאבי ההנהגה הינם בלתי מוגבלים.
(וישב תשפ)
