פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אבסורדי ככל שזה יישמע, אפשר שדווקא השנה, בשל הבידוד – מרצון או מאונס – שחווים רבים מאתנו (כמו גם ה'קיצוץ' בשירת היחד הקהילתית בבית הכנסת וקיצור משך התפילה) ישוב סדר העבודה, כמות שהוא, ללא פיוטים וסלסולים מיותרים, לתפוס את המקום המרכזי בסדר תפילות היום. או אז ניתן את ליבנו שה"מבודד הראשי" הוא דווקא הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו".
הכהן הגדול היה בודד, אבל לא לבד. כל העם נשא אליו את עיניו, מצפים בכיליון עיניים לראותו יוצא בשלום מן הקודש, נושא תפילה (קצרה!), אך מרגשת ומכמירת לב: "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שאם תהיה שנה זו שחונה – תהא גשומה. ולא יסור שבט [=מלכות] מיהודה", וסופה, כמה אקטואלי: "ולא יהיו עמך בית ישראל צריכים זה לזה לפרנסה".
בנוסח התפילה שבתלמוד הירושלמי נוספו לתפילה זו כמה רבדים, משמעותיים לא פחות, דוגמת "שלא תצא עלינו גלות לא ביום הזה ולא בשנה הזאת…ולא יצא עלינו חיסרון, לא ביום הזה ולא בשנה הזאת, ואם יצא עלינו חסרון ביום הזה או בשנה הזאת יהא חסרוננו בחסרון של מצוות יהי רצון מלפניך… שתהא השנה הזאת שנת זול, שנת שובע, שנת משא ומתן, שנת גשומה ושחונה וטלולה, ושלא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו… ועל עמך ישראל שלא יגביהו שררה זו על גב זו".
עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים הייתה, ללא ספק, אחד הרגעים המרגשים ביותר בלוח השנה היהודי. אכן, משחרב בית מקדשנו, נתעמעם במידה רבה רושמו של מאורע זה. היכל הקודש המפואר, מנורת הזהב, הפרוכות המבדילות בין הקודש וקודש הקודשים, הכוהנים שהילכו על קצות אצבעותיהם, בגדי הלבן המבהיקים בלובנם, הציץ והחושן, הפרים, האילים והכבשים, השעיר המשתלח והמסע לשילוחו, החרדה שליוותה את כניסתו של הכהן הגדול לבית קודשי הקדשים אחת בשנה, כל אלה פינו את מקומם לפיוטי עבודה ארוכים, שלא פעם קשים להבנה, נאמרים במרוצה, ומחמיצים את חווית המעמד הנשגב.
השירה העליזה, שהדיה נשמעו ברמה בבתי הכנסת בשנים כתיקונן, של "אמת מה נהדר, היה מראה כהן גדול, בצאתו מבית קודשי הקודשים, בשלום בלי פגע", מחייה מעט את המעמד הקדום. הקרשנדו המתפרץ, לאחר הדממה המעיקה של מלמול פיוטי העבודה והמתח שמלווה את הכהן הגדול בעומדו בקודש הקודשים, מפיח רוח חיים מחודשת בין המתפללים, ומרענן מעט את אווירתו המתוחה של בית הכנסת ביום הקדוש.
אכן, עיון בסדר העבודה מלמדנו פרק מאלף בתורת "איש האמונה הבודד". התיאור המפורט של "סדר העבודה" בראש מסכת יומא, אינו פותח בתיאור העבודה, אלא דווקא בהכנות לה. בניגוד לתפישה המודרנית, שממקדת כל פרוייקט בעבודה עצמה, ב"מבחן התוצאה", מדגישה התורה – ובעקבותיה חז"ל – שפעולות ההכנה חשובות לא פחות. כגודל ההכנה ואופייה – כך התוצאה. עד כדי כך, שבמשנת החסידות לעתים העלו את ההכנה למצווה למדרגה גבוהה יותר מאשר המצווה עצמה (ביטוי הלכתי לכך ניתן בתלמוד הירושלמי הקובע ברכה על הכנת המצווה, כגון עשיית סוכה, ולא רק על עצם המצווה).
לפי המתואר במשנה (יומא א, ז), "ביקש להתנמנם, פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צְרָדָה, ואומרים לו: אישי, כהן גדול! עמוד והפג אחת על הרצפה [=הסר ממך את השינה באמצעות עמידה לשעה קלה על רצפת השיש הקרה]. ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה".
ר' מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין ומחולל "הדף היומי" – כך שמעתי מאמו"ר בעל "תורת עם" – היה מקשה על משנה זו: כל יהודי פשוט, שהיה עתיד להיכנס לבית קודשי הקודשים אחת בשנה, ולא סתם אלא כשלוחם של כל ישראל, בוודאי לא היה ישן כל אותו הלילה שלפני מאימת ההתרגשות והיראה. ודווקא כהן גדול, מיוחד שבמיוחדים, "ביקש להתנמנם"? הא כיצד?
יתר על כן: מדוע דווקא "פרחי כהונה", הצעירים שבהם, היו מעוררים אותו? וכי לא נמצאו כהנים מבוגרים ומנוסים שיכלו לעשות כן? ומה טעם היו עושין זאת דווקא באצבע צרדה ולא באמצעים מעוררים יותר?
ללמדך, השיב ר' מאיר שפירא – במדרש אקטואלי, שהיה יפה לימיו, ימי ההתעוררות לציון, ויפה אף בימינו – שלעתים גם בשעות גדולות ונשגבות, שבהן תלוי גורלו של עם ישראל, טחות עיניהם של גדולי ישראל מלראות את גודל השעה, והם מנמנמים עד כדי סכנה שתאחזם שינה ממש. ודווקא הצעירים שבישראל, "פרחי הכהונה", שלבם אינו גס בריטואל השגרתי, החוזר על עצמו, דווקא הם רואים את גודל השעה ומעירים את הלב לעבודת השם ולתיקונו של עולם.
אכן, הוסיף ר' מאיר ואמר, גם כאשר הצעירים, פרחי הכהונה, עושים זאת, אין הם נוהגים מנהג חוצפה, ומעירים את לב אבותם ביד חזקה ובכוח גדול, מתוך יהירות, אלא רק ב"אצבע צרדה", בנעימה ובנחת. גם ברצותם ליתן מוסר לכהן הגדול על ש"נרדם בשמירה", הם נותנים לו את מלוא הכבוד, ופונים אליו בתואר הכבוד המלא שלו: "אישי, כהן גדול". מקדימים הם דרך ארץ לתורה ומורים באצבע על דרך ארץ ישראל.
(יוכ"פ תשפ"א)
