הסיפורים של מי שהקימו לנו את המדינה

מגש הכסף

מפגשים אישיים שעורך באדיקות אביחי ברג, מספקים הצצה ייחודית לתחושותיהם וחוויותיהם של לוחמי ולוחמות תש"ח, שבכלל שמעו על הקמת המדינה כמה ימים מאוחר יותר

כשטובה עופר, או בשם הפלמ"חניקי שלה- טובהל'ה, חובשת בארגון ההגנה, הייתה באחד ממשלטי שער הגיא בזמן מלחמת העצמאות, ונכנסה סוף-סוף להתקלח מאבק הדרכים והמלחמה, היא לפתע שמעה שקוראים לה: "תבואי מהר, יש אירוע". למרבה המזל, בגלל שזו הייתה מקלחת פתוחה היא התקלחה עם בגדים, כך שיכלה להגיע במהירות לאוהל ממנו הגיעו הצעקות. טובה תפסה את תיק החובשים, רצה ופגשה בטרגדיה נוראה. שני אחים, עולים חדשים, ולידם עולה חדש נוסף, שפלט כדור מהסטן (תת מקלע) שהרג את אחד האחים. היא מספרת: "אני עומדת מול אח שמחזיק את אח שלו, שמפרפר בין חיים למוות, ניצול שואה. אני מנסה להנשים אותו, ואני מנסה להנשים אותו, וזה לא עובד. הניצול שואה הזה מת לי עכשיו בידיים". הבחור השלישי, שפלט את הכדור, תפס את הראש והתחיל לדפוק את ראשו בקיר. היא הייתה החובשת היחידה שם. אביחי ברג, שנפגש עם טובה כדי שתספר על קורותיה במלחמת תש"ח, שאל אותה: "למה לא הזעקת עזרה?". היא השיבה לו: "אין מה להזעיק עזרה, אין מסוק או אמבולנס, זה תש"ח. קראנו לעזרה והיא הגיעה- כעבור חמש שעות".

אביחי ברג, בן 34, מדריך טיולים וחוקר תש"ח, המתמחה בסיורים 'בעקבות לוחמי תש"ח' מראיין ומתעד בעקביות את הלוחמים והלוחמות שלחמו בקרבות תש"ח בירושלים וסביבתה. "התאהבתי בנושא הזה בטעות. לפני 15 שנה השתחררתי מצה"ל והגעתי לבית ספר שדה שער הגיא בהרי ירושלים שעוסק במלחמת העצמאות. הרגשנו שכדי 'לתבל' את ההדרכות צריך מפגש אישי עם הלוחמים, והתחלנו להיפגש עם הלוחמים והלוחמות".

דרך המפגשים, מעבר לתיאורי הלחימה ותחושות הלוחמים והלוחמות בתש"ח, מתקבלת הצצה ייחודית על ישראל של פעם, על תפיסת העולים החדשים אז- ניצולי השואה ועל ענייני מגדר בתקופת הקמת המדינה.

בהתחלה זה באמת היה רק בשביל 'לתבל' את ההדרכות, והמפגשים אכן הוסיפו את טעמי וריחות המלחמה לסיורים: "אנחנו מדריכים שעומדים לספר סיפור, שאומנם לא היינו בתש"ח אבל אחרי שישבנו עם לוחמי ולוחמות תש"ח אז בעצם- היינו בתש"ח. זו עדות שנייה אבל זה הרבה יותר משמעותי, אנשים מרגישים בהדרכה שאתה חלק מזה". אבל, בהמשך הוא הבין שיש במפגשים הללו משהו שהוא הרבה מעבר להדרכה עצמה. מכאן זה התפתח, ועד היום, כשהוא מדריך טיולים עצמאי, הוא נוסע בכל כמה זמן לפגוש לוחם או לוחמת.

כולם רצו להשמיע?

אביחי: "כן, כולם. ממש. אני לא זוכר מישהו שלא אמר בסוף הפגישה 'הייתי צריך את זה יותר מאשר אתם הייתם צריכים'. לחלקם כבר קשה לספר, כי הם כבר מבוגרים, אבל הם אומרים לי שהם מספרים למרות זאת, כי הם יודעים כמה זה חשוב לדור הבא. וזה נכון, אלו לא רק הסיפורים הטכניים של איך נכנסו השיירות לשער הגיא. זו שאלה חשובה, אבל מעבר לזה- איך הם הרגישו? האם הם הרגישו שהם מצילים את ירושלים? האם הם הרגישו שהם מקימים מדינה?".

בשבוע שעבר, נפגשו אביחי ומדריכות נוספות עם טובה, שביקשה שהם יקראו לה כמו שקראו לה בפלמ"ח- טובהל'ה. "כששאלתי אותה אם כשהם נכנסנו לשער הגיא הם הרגישו משהו- היא פרצה בבכי: 'אני מתרגשת. היה לי חלק בפריצת הדרך לירושלים. הרגשתי שאנחנו מצילים את ירושלים'. בשבילי ברמה האישית כמדריך זה חזק, ומעבר לזה, אני יודע שזה יעבור הלאה. אני אספר לקבוצות שלי שהיא פרצה בבכי כשהיא דיברה על ירושלים הנצורה. יש לנו פה חוב. זה הופך את הכל למאוד משמעותי", אומר אביחי.

קולנוע ונערות בשלל צבעים

בשיחותיו של אביחי עם לוחמי ולוחמות תש"ח, כולם הצהירו באופן זהה- 'היינו איפה שהיו צריכים אותנו', 'עזבנו את הבית כי ידענו שזה מה שצריך לעשות'. "זה בכלל לא עלה בשיח איתם האם הם היו חייבים להתייצב או לא", הוא מתאר. "כולם דיברו על זה שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. אבל, הרבה כן מדברים על ההשתמטות, שהייתה גם אז, כמו בשיר 'בתל אביב עכשיו קולנוע ונערות בשלל צבעים' ("יא משלטי", יחיאל מוהר. ל.ש) – בתי הקפה היו מלאים בת"א כשלוחמים כבשו את הדרך לירושלים".

וזה לא השיר היחידי שנזכיר פה. כל הפלמ"חניקים שברג פגש מדברים על הרעות הגדולה שהייתה. 'נכנסנו כחבורה לתוך המשוריינים ועלינו לירושלים, ולפני זה דאגנו לשבת ולעבוד על הרעות שלנו, לדבר, לספר סיפורים ולצחוק', הם תיארו בפניו, או 'בלילה היינו חוזרים מפעילות וגונבים תרנגולת מהלול ויושבים חצי לילה כדי לעבוד על הרעות, כי זה מה שהחזיק אותנו'. "לא סתם השיר שמסמל את מלחמת העצמאות הוא 'הרעות'. זה חלק ממה שדחף אותם לעשות את העבודה למרות הקושי הגדול", הוא סבור.

"הרבה מהלוחמים מדברים על ההשתמטות, שהייתה גם אז – בתי הקפה היו מלאים בת"א כשלוחמים כבשו את הדרך לירושלים"

בלי הנחות

שאלת גיוס נשים לקרבי, בכלל לא עמדה על הפרק במלחמת העצמאות, בה היה מחסור בכוח אדם, תחושת שליחות ואידיאלים שעברו דרך תקרת הזכוכית מבלי להרגיש אותה בכלל. לנשים שעמן שוחח אביחי, להתגייס למלחמה היה דבר מובן מאליו.

אביחי: "הלוחמות שפגשתי היו בהכשרה של הפלמ"ח, חלקן, כמו טובה, עשו קורס מ"כים בהגנה, וגם קורס חובשים. הן תיארו בפניי- 'היינו כמו כולם, העריכו אותנו כמו כולם, עשינו את העבודה כמו כולם, טיפלנו בפצועים כמו כולם, ניקינו את הנשק, דרשו מאיתנו כמו שדרשו משאר האנשים'. כששאלתי למה בכלל הן התגייסו לפלמ"ח במלחמת העצמאות, כשהן בהחלט יכלו להיות בתפקיד עורפי ולא קרבי, הן לא מבינות את השאלה. 'זה מה שהיה צריך', הן אמרו שוב ושוב. החלטנו להתגייס לפלמ"ח, התגייסנו, ולא נתנו לנו הנחות'", הוא מספר.

אולי כמעט כמו כולם. כששוחח עם יוכבד בן שמואל היא סיפרה לו שכשהשיירה נתקעה בשער הגיא, ירו עליהם והיא ניסתה להגיע ללא הצלחה לאחד הפצועים. "היא ניסתה בכל זאת, היא הרי חובשת תחת אש, ואז היא סיפרה שהמ"פ עצר אותה ואמר: 'לא, את אישה, תני לי להיכנס פנימה', והמ"פ נכנס פנימה וחילץ את הפצוע".

"אנחנו הרבה יותר נהנים מהשיחות עם הלוחמות מאשר עם הלוחמים", מודה אביחי. "הגברים פחות זוכרים. יוכבד זכרה לפרטי פרטים איפה הם היו ולאיפה הם הלכו. שאלתי אותה אם היא זוכרת איך מנקים סטן, את הנשק, והיא התחילה לתאר לי בדיוק איך מוציאים את המחסנית, נוגעים בסלילים וכו'. יש משהו יותר נחמד בשיחות האלה, הן כיפיות. טובה פרצה בבכי 4-5 פעמים. היא אמרה בהתרגשות: 'אני שמחה שהקמתי את מדינת ישראל' הפלמ"חניקים לא יפרצו כך בבכי".

"בשער הגיא ירו עליהם ויוכבד, שהייתה חובשת, ניסתה להגיע לאחד הפצועים. המ"פ עצר אותה ואמר: 'לא, את אישה, תני לי להיכנס פנימה', נכנס פנימה וחילץ את הפצוע"

חשוב שיהיו בנות בכוח

עם הדסה אביגדורי אבידב ז"ל נפגש אביחי ארבע פעמים. הדסה הייתה בפלמ"ח, השתחררה לרזרבה, ובמלחמת העצמאות גוייסה חזרה לפלמ"ח.
בתחילה עסקה בהעברת נשק ותחמושת תחת שמלתה הרחבה ממקום למקום בירושלים. עם המשך המלחמה צורפה לפלוגת מלווי השיירות וליוותה שיירות לירושלים. "היה חשוב שיהיו בנות בכח", אמרה לו הדסה, "הרי הבריטים בחלק הראשון של המלחמה היו עדיין בארץ ובדקו שחס וחלילה אף אחד לא מעלה נשק לירושלים, היה צריך מלוות שיירה שיחביאו את הנשק מתחת לבגדים".

אביחי: "הדסה סיפרה שהיא הייתה חובשת. שאלתי אותה איך זה שהיא הייתה חובשת בשלב מוקדם כל כך של המלחמה, אז עוד לא היה קורס חובשים. היא צחקה וסיפרה שאביה היה רופא ילדים מוכר בירושלים, ד"ר אביגדורי, אז אמרו לה – 'בואי, אבא שלך רופא אז את תהיי חובשת'. היא הייתה חובשת במשך חצי שנה בפלמ"ח בגדוד הרביעי מבלי שהיא עשתה קורס חובשים, רק בשלב מתקדם של המלחמה שלחו אותה לקורס חובשים קצר".

גם הדסה הייתה ממש בקו האש. חבר טוב מהמחלקה שלה נפצע, והיא ניסתה לטפל בו בתוך המשוריין, תוך כדי שיורים עליהם מכל הצדדים, "הוא מת לה לאט לאט בידיים והשיירה הייתה צריכה להמשיך לנסוע לירושלים, צריך להמשיך את הפעילות ויש לה פה חבר מת", מספר אביחי משיחתם.

"אביה של הדסה היה רופא ילדים מוכר, אז אמרו לה – 'בואי, אבא שלך רופא אז את תהיי חובשת'. היא הייתה חובשת במשך חצי שנה בפלמ"ח מבלי שהיא עשתה קורס חובשים"

נתפוס את הממזר

מה הייתה התחושה של הלוחמים אחרי המלחמה?

אביחי: "הייתה תחושה שהם עשו משהו מאוד משמעותי. כולם אמרו לי – 'אנחנו שמחים שהייתה לנו את הזכות להקים מדינה'. אבל, במלחמה הם דווקא לא ממש הרגישו שהם מקימים מדינה, אלא שהם מצילים את ירושלים, ואפילו יותר מזה, כשהוקמה המדינה- הם שמעו על זה רק כמה ימים אחרי כי מדינת ישראל הוקמה תוך כדי הלחימה".

אביחי מתאר שרבים מלוחמי ולוחמות תש"ח מרגישים מאוד מחוברים לפלמ"ח: "הרבה מהם משתמשים בשמות שלהם מהפלמ"ח עד היום. הם גאים שהם היו חלק מהדבר הזה. אצל כולם הפלמ"ח נוכח בבית. יוכבד, הדסה וגם טובה קיבלו אותנו עם סמלי פלמ"ח על דש הבגד שלהן".

ומסתבר, לדבריו המחויכים של אביחי, שעד היום הפלמ"חניקים כועסים על בן גוריון שהוא פירק את הפלמ"ח: "לפני כמה שבועות הייתי אצל מישהו והוא שר לי: 'לא, לא, לא נשכח, הוא פירק את הפלמ"ח, נרד לשדה בוקר ונתפוס את הממזר'. הם כן אומרים שעם הזמן הם מבינים שאולי בן גוריון צדק, אבל כן, הם כועסים על זה".