שיר ששוןמאחורי כל מנהג מסתתר סיפור. יש את החג כפי שהיה, ואת מה שעשו ממנו בקרב עם ישראל. בדקות הקרובות אתם עומדים לצלול לתוך סיפורים קצרים, שרובנו יודעים רק את הסוף שלהם – המנהג שהתקבע בקולקטיב היהודי כמעט כמו הלכה. כל סיפור כזה עשוי לגלות לנו גם משהו על עצמנו – איך אנחנו חוגגים את החג? כיצד ראוי לקיים אותו, ואת המנהגים שלו? ומה הרעיון שאפשר להתחבר אליו מתוך המנהג? יוצאים לדרך.
שבעה שבועות מפרידים בין החג הכי מוקפד בשנה לחג הכי קליל וכללי. פסח נותן את ריחו כבר בפורים, כל זמן שאנחנו מחשבים באיזה יום ננקה איזה חלק מן הבית. הוא עמוס בטקסים ומנהגים לכל אורכו – בדיקת חמץ, ליל הסדר עם זיכרון לקורבן פסח, חול המועד, מימונה ומה לא. לעומתו שבועות, כחג שמציין את מעמד הר סיני, נטול כל מצווה ייחודית. ומה עם ישראל עושה הכי טוב באין מצוות? מנהגים, כמובן.
לימוד ליל שבועות
השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת. כל החיות השתתקו בבוא היום הגדול. קולות וברקים וקול השופר הלכו והתחזקו. זו לא עוד זריחה, כך היו אומרים בוודאי היסטוריונים, לו היו שם לתעד – זו זריחה על הר סיני, ביום שבו הוא מתהדר ומתקדש לקראת מתן תורה. ומי לא בא? עם ישראל.
זאת אומרת, עם ישראל מגיע – הרי היה מעמד הר סיני בסוף, זה מה שלמדנו בגן וקראנו בתנ"ך בבית הספר ובבית כנסת. אבל אף אחד לא סיפר לנו באיזו שעה.
לימוד ליל שבועות נועד לתקן את התדמית של עם ישראל, שייתכן שעם ישראל כיום כלל לא מודע אליה. הרושם שהותיר עם ישראל בהר סיני לפני אלפי שנים כשהוא לא השכים קום בבוקר לקבל את התורה, לא היה מי יודע מה חיובי. אם טיול שנתי כילד גורם לנו לזנק מהמיטה, הרי שבמעמד הר סיני עם ישראל הרגיש כאילו הוא יוצא לעוד יום של עבודה – מה שגרם לבני העם במחנה להתהפך לצד השני של המיטה עם עלות השחר.
אחרי שלא קמנו באותו הבוקר, ויצרנו רושם כאילו איננו מעוניינים ושמחים בתורה, אנחנו מתקנים זאת בכך שאנו מקבלים את התורה לאורך כל הלילה. כך התקבע המנהג להישאר ערים כל ליל שבועות ולנצל את הזמן ללימוד תורה.
בנוסף, יש הנוהגים לומר "תיקון ליל שבועות" – סדר לימוד מיוחד לליל שבועות המכיל את הקטעים הפותחים והמסיימים את פרקי התורה. פירוש המילה 'תיקון' בארמית הוא "קישוט", שכן על ידי אמירת התיקון "מקשטים" את התורה לקראת נתינתה ביום המחרת. תיקון הוא גם מלשון "לתקן" את טעות הקימה המאוחרת שדיברנו על אודותיה. יש גם הנוהגים ללמוד נושאים שונים ולאו דווקא את התיקון.
הגבעה הצנומה נעשתה להר של ממש. הנוף המדברי מתחלף בירוק דשא מדהים, ופרחים מכל הסוגים ובכל הצבעים מעטרים את ההר וסביבותיו. בפעם הראשונה בחייו של עם ישראל – הוא לא רואה רק חול ומדבר
אכילת מאכלי חלב
זוכרים את פסח? אותו חג שבו אוכלים מצות שבעה ימים, רק משום שביציאת מצרים הבצק לא הספיק להחמיץ? מי ששונא מצות יגיד שהלילה החטוף הזה נחקק חזק מדי בזיכרון היהודי, אבל ברור לנו שלחוש הטעם יש השפעה רבה על הזיכרון ועל הבניית חוויה.
גם בשבועות, אכילת מאכלי חלב היא סמל. אם במצרים זו הייתה יציאה מעבדות לחירות, בשבועות זו הכניסה לעול מצוות ייחודי לעם ישראל. אחת הסיבות לאכילת מאכלי חלב היא מחסור בשוחטי בשר – עם ישראל נצטוו במתן תורה על אופן השחיטה, והואיל ולא היו עוד מיומנים בשחיטה, הם אכלו בינתיים מאכלי חלב.
מי ששונא מאכלי חלב יאמר עכשיו – זהו? אז אי-שם אכלו מאכלי חלב מכורח הנסיבות, זו סיבה מספיק טובה לערוך ארוחות מדושנות גבינות מכל מיני סוגים, ורטבים מוקרמים בכל מיני מאכלים? הרי עכשיו אנחנו כבר יודעים הלכות שחיטה, אז מה הטעם?
אבל ייתכן שיש פה משהו מעבר. אם נקרא את סיפורו של עם ישראל במדבר, נראה שבשר היה מאכל מרכזי. ימים ארוכים שעם ישראל מוותר על המאכל הזה, הם לא ימים של מה בכך. דמיינו את המטבח שלכם מושבת לשבועיים ימים, בלי היכולת לאכול בחוץ. איזה קושי.
ועכשיו תארו שהקושי הזה – אתם סובלים אותו עבור מטרה נשגבת. הוא מתהפך, הוא מרומם. התורה מלמדת אותנו שהדרך והמאמץ חשובים לא פחות מהתוצאה. ובמבחן הכוונה – עם ישראל הוכיח באכילת מאכלי חלב שהוא מקבל את התורה. מאכלי החלב נעשו לסמל הדבקות של עם ישראל בקב"ה ובתורה. במובן העמוק, זוהי אחת הסיבות לאכילת מאכלי חלב. טעם נוסף, מוכר יותר, הוא שהתורה שניתנה בשבועות נמשלה לחלב: "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים), ולכן גם נוהגים לאכול מאכלים עם דבש.
קישוט בתי הכנסת
לפני מתן תורה התכוננו בני ישראל שלושה ימים לאירוע. כל המחנה עצר מלכת, בסמוך להר סיני, וכך עברו להם הימים, כשמי שהיה יכול להרשות לעצמו הרים את המבט מדי פעם מעבר לאוהלים הסמוכים והסתכל עליו, על ההר הנמוך והצנום באמצע המדבר שעליו הולך להתרחש האירוע המרגש ביותר מאז קריעת ים סוף.
ים סוף היה אימתני, גדול, ובכלל, זה היה אירוע לא צפוי, עם הרבה מתח ואין ברירה. רף החוויה של עם ישראל גבוה. הוא טרם הספיק להתאושש מהאירוע הניסי הזה, איך יוצרים פסגה חדשה לעם חדש על הר כל כך קטן? זקוקים לניסים.
והנס הראשון מתרחש גם הוא, באופן לא צפוי. זה היום השלישי, הציפייה גוברת לקראת מתן תורה, לקראת כינונו של עם סביב ערכים, סביב מצוות וחוקים. מי שקם בבוקר לא מאמין למראה עיניו – הנוף משתנה לחלוטין. הגבעה הנמוכה והצנומה נעשתה להר של ממש. הנוף המדברי מתחלף בירוק דשא מדהים, פרחים מכל הסוגים ובכל הצבעים מעטרים את ההר וסביבותיו. בפעם הראשונה בחייו של עם ישראל – הוא לא רואה רק חול ומדבר.
נציין שבפועל, מהפסוקים בתורה אנו למדים בעיקר על הימצאותו של עשב, אבל זה לא מוריד מהתדהמה. כמו בלילה אחרי גשם, שהאדמה היבשה מצמיחה שטיח ירוק – כך היה על הר סיני בין לילה, מראה לא אופייני למדבר, וכמובן שלא בתזמון מקרי.
אחרי שטיח הדשא חלו ניסים נוספים, כמו שמיעת קולו של הקב"ה ממש. אבל את הנס הראשון, קשה לא להזכיר. אולי משום שהוא מרמז לנו על היכולת להשתנות בן-לילה כשיש תורה על הפרק, כמו גם החיבור של התורה עם הטבע שיוצר מחזה מרהיב.
וכזכר לנס היפה טרם מתן תורה, בני ישראל נהגו לקשט את בתי הכנסת בצמחייה, זכר להר סיני שלבלב בזמן מתן תורה. וכן, מפני ששבועות הוא יום הדין לפירות האילן. יש שביטלו את המנהג להציב אילנות כדי לא להידמות לחגי הנוצרים, ומקשטים בפרחים ועשבים בלבד. המנהג הזה מגיע בגרסאות שונות במקורות שונים – חלק נוהגים לעלות אל גג בית הכנסת ולפזר שושנים ותפוחים, תוך כדי שאומרים "כשם שאנו מלקטים השושנים והתפוחים האלה, ככה יתלקטו בני האומות מבינינו", או לכסות את רצפת בית הכנסת במיני צמחים ופרחים, כפי שהיה אז, ולמעשה להפוך את בית הכנסת להר סיני בזמן מתן תורה – המקום שבו הטבע והתורה, שהיא מעל הטבע – נפגשים.
יש המגדילים לעשות ומכניסים את הר סיני אליהם הביתה – בכך שהם מקשטים את הבית הפרטי בצמחייה, כזכר לאותו נס יפייפה.
הבאת ביכורים
תהלוכה ארוכה של אנשים משתרכת לאורך העליות לירושלים. מי שהיה פעם בהפגנה גדולה או בצעדה המונית יכול לדמיין – טורים ארוכים, כולם לבושי לבן. חמורים, עגלות, קשישים, ילדים. לו בזמן בית המקדש היו חטיפים, היינו רואים ילדים אוחזים בשקיות במבה וביסלי, תוך שההורים סוחבים אותם בעגלה או מעודדים אותם להמשיך לצעוד ברגל. ירושלים כבר באופק, ובין כל האנשים אפשר לראות סלים ועוד סלים – כל אחד כפי ברכתו, כל אחד עם כמות צנועה מכל פרי או ירק שגדל בגינתו.
השכן מביא קלמנטינות, זה מה שגדל אצלם בגינה, מישהו אחר מביא עגבניות שרי מאדנית שיש לו על החלון. כל מי שבידו גידול שדה או עץ – עולה עם טנא. אפשר להבדיל בין הסלים הגדולים, של החקלאים הרציניים, לבין הסלים הקטנים של האנשים הפשוטים, עם הגינות הקטנות בבית הפרטי. כולם צועדים לאותו הכיוון – בית המקדש בירושלים.
בימים שבית המקדש היה קיים היו עולים לרגל בחג הזה עם ראשית התבואה. נדמה לנו שבמלחמה ראינו כבר את שיא התרומות שהעם הזה מסוגל לתת – אז לא בטוח. מי שחזה במחסני האוכל והציוד העצומים שנתרמו במלחמה הזו, יכול אולי לדמיין איזו חגיגה הייתה בבית המקדש החל משבועות.
כל פסטיבל הנתינה הזה נבע מהנפש החקלאית הפועמת עד היום. זו אולי גם הסיבה שהיום במושבים, בקיבוצים ובכפרים רבים עורכים "טקסי ביכורים" הכוללים שירים, ריקודים ותהלוכה של כלים חקלאיים. טקסים אלו נהוגים גם במוסדות החינוך לגיל הרך ברחבי הארץ, המבקשים מהילדים להגיע עם חולצות לבנות ועם טנא המכיל את פירות העונה לכבוד החג.
אנחנו נוטים לראות את הקיץ כתקופה סטטית, כך שאפילו את מזג האוויר אפשר לסכם בשתי מילים: תמיד חם. אבל דווקא המגילה מלמדת אותנו שראשית הקיץ ותקופת הקציר הן דווקא זמן טוב להתפתחות
חג המים
היום הגדול הגיע, עם ישראל מתאסף סביב הר סיני. קול הולך וגובר נשמע מקצה העולם ועד קצהו, שופר, רעמים וברקים. השמש שזרחה בבוקר מתכסה, ובמקומה הכל הופך אפור ועוצמתי.
ברגע שנשמע קול ה' לכל העם, מתחיל לרדת גשם. זה לא גשם שוטף, במקורות מכנים אותו "טל התחייה" – כמו טל בלילה שנאסף על גבי המשטח אבל לא ממש יורד מהשמיים, פתאום רבבות עם ישראל מתעטפים, כלל בלי שהם מרגישים, בשכבת טל מהשמיים. במקומות אחרים מתואר מעמד הר סיני ככזה שכן מכיל גשם של ממש, מה שהופך את כל הסצנה למכוננת לא פחות.
אבל דווקא בתורה אינה מוזכרת במפורש ירידת גשמים במעמד הר סיני, לא בתיאור מעמד הר סיני בפרשת 'יתרו' ולא בתיאורו בפרשת 'ואתחנן'. למרות זאת, אנו מוצאים עד לכך בפסוקים בפרשת 'יתרו' המתארים מציאות של 'קולות וברקים' בעת מעמד הר סיני: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר". הפסוקים שבתהלים ס"ח עוסקים במעמד הר סיני, ושם יש תיאור מפורט של ירידת גשם: "א-לקים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה. ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני א-לקים זה סיני מפני א-לקים אלקי ישראל. גשם נדבות תניף א-לקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה".
המקור הזה יצר מנהג, בעיקר בארצות צפון אמריקה, לשפוך מים איש על רעהו בחג השבועות, כמו שהיה אז במעמד הר סיני. לאורך השנים המנהג התפתח וקיבל צורות שונות. פרט לסיבה של גשם במעמד הר סיני, ניתנו למנהג זה טעמים אחרים: יש שייחסו זאת לעובדה שהתורה נמשלה למים, כי גם המים וגם התורה הם מקור החיים; יש מי שחשבו שזה בגלל שהאנשים היו עייפים לאחר שנשארו ערים כל הלילה בתיקון ליל שבועות, וכך היה נהוג לעורר אותם.
כך או כך, לאורך השנים היו גם רבנים שהתנגדו למנהג, וכיום הוא מזוהה יותר כמנהג עממי של קרבות מים בין ילדים, הנפוץ בתנועה הקיבוצית בפרט וברחבי הארץ בכלל.
קריאת מגילת רות
פה הסיפור של המנהג הוא המנהג עצמו – הסיפור שכולנו קוראים על רות המואבייה שמתגיירת, מתאים לחג הזה מכמה סיבות. גם מבחינת עונות השנה, כל הסיפור סובב סביב תקופת הקציר. אנחנו נוטים לראות את הקיץ כתקופה סטטית, כך שאפילו את מזג האוויר אפשר לסכם בשתי מילים: תמיד חם. אבל דווקא המגילה מלמדת אותנו שראשית הקיץ ותקופת הקציר, הן דווקא זמן טוב להתפתחות, לשינויים אישיים ולקשרים חדשים. זמן טוב לעשות חסד וזמן טוב לבסס את החיים.
אבל זהו לא רק לימוד עונתי; מרות המואבייה יוצא דוד המלך, שימי לידתו ופטירתו בשבועות. והסיפור פה הוא גדול לא פחות – סיפור של שייכות לעם, של מלך ישראל ששורשיו לא נולדו יהודים, אלא בחרו בשיוך הזה, אף שלא היו בו נוחות ופאר.
ועוד רעיון בסיפור המגילה, כשאנו קוראים אותו בבוקר שבועות, מזכיר לנו במובן הכי פשוט את מעמד הר סיני. כי לפעמים דווקא העוצמה היא בלתי נתפסת. בשביל זה המנהגים הרבים – מאכלי חלב, קישוט בצמחייה ושפיכת מים – הכל משרתים את אותה המטרה – להתחבר להתרוממות הרוח, לטקס המכונן ביותר שלנו כעם. מעמד הר סיני נתפס גם בפילוסופיה של היהדות כזה שתקע יתד בכינונו של עם ישראל ושל ה' כמלך על כל הארץ. המנהגים עוזרים לנו הרבה פעמים להכיל את האירוע הגדול הזה.
אבל לפעמים גם המנהגים לא מספיקים, כי המבט על אירוע מכונן שנשמותינו אומנם השתתפו בו, אבל אין לנו זיכרון ממשי ממנו – הוא לפעמים לא טבעי או דורש מאמץ. לעומתו, סיפור מגילת רות מחבר אותנו למעמד הר סיני הפרטי. זה הסיפור של מי שקיבלה עול תורה ומצוות בן-לילה, שחייה השתנו ונעשו לחוקים וכללים, ובאותה מידה היא גם נעשתה חלק מקבוצה. כך, בסיפור מגילת רות יש ממד שכל המנהגים האחרים לא תמיד מצליחים להביא – החיבור לסיפור פרטי של תורה. אם מעמד הר סיני הוא חיבור של התורה עם עם ישראל, סיפור מגילת רות הוא חיבור של התורה עם היהודי הקטן. או גדול מזה – החיבור של היהודי הקטן עם קבוצת שייכות אדירה.
מי מאיתנו לא יכול להתחבר לסיפור כזה?
