יום הזיכרון: כשסבא וסבתא הופכים לאבא ואמא

כשיהודית דסברג שכלה את בתה וחתנה, לא היה לה ספק- היא תגדל את ילדיהם, נכדיה, אז בני 9 חודשים ושנתיים, כילדיה ממש. עם בוא יום הזיכרון היא משחזרת את הרגע ההוא ומספרת ל"שבתון" על הרגע בו החליטה שהנכדים יקראו לה 'אמא' ולא 'סבתא', על החלל שנפער והתמלא ועל התנגדותה לצירוף נפגעי פעולות איבה ליום הזיכרון לחללי צה"ל

23,741 חללים נפלו במערכות ישראל עד היום, 56 חיילים נוספו למניין הנופלים בשנה האחרונה ועוד 40 נכי צה"ל שנפטרו כתוצאה מנכותם הוכרו בשנה האחרונה אף הם כחלק מחללי מערכות ישראל.

3,146 אנשים נרצחו על אדמת ישראל בפעולות איבה עד היום, תשעה נוספו למספר הזה בשנה החולפת. פיגועי האיבה לאורך השנים הותירו 3,196 יתומים בהם 119 יתומים משני הורים, 819 אלמנות ואלמנים ו-897 הורים שכולים שחיים עמנו היום. וכל זאת עוד לפני הסאגה האחרונה בדרום.

מאחורי הנתונים היבשים הללו שמתפרסמים אחת לשנה, בסמוך ליום הזיכרון, ישנם אנשים שקיפחו את חייהם במסגרת שירותם הצבאי או כי הם פשוט יהודים שרוצים לחיות בבטחה בארצם, אך לא כך.

שניים מבין 119 היתומים משני הוריהם הביולוגיים הם דביר וישי אונגר, אלא שמזלם שפר עליהם וסבא וסבתא שלהם לקחו אותם לביתם והפכו אותם לילדיהם לכל דבר ועניין.

אפרת (אפי) אונגר-דסברג נולדה בירושלים ליהודית ולרב אורי דסברג ב-10.10.71. אמה יהודית, מספרת לנו בכאב על ילדה מושלמת שלא חסר בה דבר, ילדה עם מעוף וחלומות, שנרצחה בהיותה בת 24 בלבד: "אפי הייתה אישיות מדהימה מצד זה שהיא לקחה הכל בטוב, בחיוך. כל הטוב שבעולם היה ממוקד בבחורה הזו, בלי התנשאות, צנועה ושקטה בלי רעש גדול, היא ניצחה את הכל. זו הייתה אפי. נהניתי לעמוד מאחורי הדלת כשהיא הייתה משכיבה את אחיותיה הקטנות ממנה, נשכבת לידן ומספרת להן סיפורם שהמציאה. היא הייתה מדהימה, גם בחוש ההומור, בחופש ליצור ובאהבת האדם, כולם היו חבריה ואהבו אותה כי היא הייתה צנועה, לא תפסה את הנפח של אף אחד".

פחות מ-3 שנים

ב-13.9.93, יום חתימת הסכמי אוסלו, נישאה אפי לירון אונגר והם קבעו את מקום מושבם בקריית ארבע, שם הוא לימד. מאוחר יותר בנו את ביתם באלון שבות – בית שמעולם לא זכו להיכנס אליו.

"הם לא הספיקו לגמור שלוש שנות נישואין. הם התחתנו שבוע לפני ראש השנה, מיד היא נכנסה לשני הריונות, בתוך פחות משלוש שנים הייתה אחרי שתי הריונות, עם שני בנים מקסימים- דביר וישי", מספרת יהודית.

אפי הייתה מאיירת וגרפיקאית מחוננת, במשך חמש שנים שימשה כמאיירת של מדור הילדים של עיתון "הצופה" בו פרסמה אחת לשבוע קומיקס. הקומיקסים שאיירה עוד עתידיים להתאגד לסדרת ספרים אותם תוציא אמה, יהודית, לאחר מותה. אבל עוד נחזור לזה.

ב- 9.6.96 חזרו אפי ובעלה ירון מחתונה ונסעו בכביש קריית מלאכי – בית שמש. ליד מושב גפן ירו בהם מחבלים מרכב ונמלטו. אפי וירון נרצחו במקום. בנם ישי שהיה איתם ברכב, לא נפצע.

סבתא או אמא?

לאחר אותו פיגוע נורא היה ברור ליהודית כי נכדיה, שהיו אז בני שנה ושנתיים, יבואו להתגורר בביתה ויהפכו לבניה, אבל דבר אחד לא היה לה ברור – האם לחנך אותם לקרוא לה סבתא או אמא. גיסתה המאומצת פתרה לה את הסוגיה: "בתוך השבעה הגיעה גיסתי שלמעשה אינה גיסתי בדם אלא אומצה אחרי השואה על ידי חמי וחמתי, ואמרה לי: "תרשו לילדים לקרוא לכם אבא ואמא כי לי חסר שלא היה לי עד היום למי לקרוא אבא ואמא". בכך היא פתרה לי דילמה שהייתה לי, כי דביר הבכור כבר דיבר וקרא לי 'סבתא', ופתאום אני אגיד לו שאני אמא? היה לי קשה נפשית לקחת את המקום של אפי, אך כשהיא אמרה לי את המשפט הזה הבנתי שאסור לי להשאיר טראומה לילדים שלי כדי לשמור כיסא ריק לאפי. היו לי עדיין שלושה ילדים בבית ואמרתי להם להגיד לדביר 'תשאל את אמא' ולא 'תשאל את סבתא'. דביר קיבל את זה שאני אמא".

יהודית מספרת על הרגע הראשון שהפכה לאמו של דביר בעיניו: "תמיד זה קשה לאמא לקחת ילד לגן, ולי זה פי אלף יותר קשה. ביום הראשון שלקחתי את דביר לגן, עברה אמא עם עגלה וילד, ודביר מסתכל על הילד, על האמא ועלי ואומר לילד: 'זאת אמא שלי', ואני אומרת לו: 'נכון דביר, מהיום ועד תמיד אני אמא שלך'. הילד בן השנתיים צריך לסדר את החיים מחדש והוא עשה את זה, והוא הסביר לילד השני שאני אמא שלו. הוא קיבל את המעבר והשינוי והצליח להעביר את זה".

"ביום הראשון שלקחתי את דביר לגן, עברה אמא עם עגלה וילד, ודביר מסתכל על הילד, על האמא ועלי ואומר לילד: 'זאת אמא שלי', ואני אומרת לו: 'נכון דביר, מהיום ועד תמיד אני אמא שלך'"

אין שניה ליפול

יותר משדביר וישי זכו לבית חם ואוהב, עם הורים, הם הצילו את יהודית מליפול לתהום של דיכאון ויאוש.

יהודית: "אני זכיתי, ניצלתי בכך שקיבלתי את הילדים. בדרך כלל כשמישהו נהרג באים שלושה חיילים מדווחים שנהרג וזהו, פתאום נפער חלל, בור עמוק מתחת רגלי ההורים שעלול לשאוב אותם למטה. מה הם יכולים לעשות? חוסר האונים מביא לייאוש ודכאון. ברגע שנודע לי שאפי וירון אינם, דביר החל לבכות 'אני רוצה לאבא, קחו אותי לאבא', ואני פתאום קולטת שאני צריכה להגיד לו שאין לו אבא, ומרגע זה אני אחראית לשלומם וטובתם. היה לי ברור שזו אחריותי ואעשה זאת. זה הציל את חיי. לא הייתה לי שניה אחת שבה יכלתי ליפול לייאוש הנורא. אני יכולה לעשות משהו בשביל אפי הרגע. אני לא יכולה להציל אותה אלא לקחת אחריות על ילדיה. לי נשארו שני הילדים של אפי – אני יכולה להמשיך את אפי למרות שהיא לא נמצאת, לגדל את ילדיה".

"ברגע שנודע לי שאפי וירון אינם, דביר החל לבכות 'אני רוצה לאבא', ואני פתאום קולטת שאני צריכה להגיד לו שאין לו אבא, ומרגע זה אני אחראית לשלומם וטובתם"

בנוסף, לאחר מותה של אפי, החליטה אמה יהודית לאגד את חמש שנות היצירה של אפי לסדרת ספרים.

יהודית: "אפי כתבה קומיקס לעיתון הצופה אחת לשבוע, שאנשים נהנו לקרוא. העורכת התקשרה לאפי ואמרה לה- 'אנשים אוהבים את הקומיקסים שלך, אולי תוציאי אותם בספרים?'. ירון ז"ל אמר שלא שווה להוציא ספר בלי צבעים, ומה, היא תצבע עכשיו חמש שנים אחורה, את כל חמש שנות העבודה? אולי בעתיד. וזה היה בשבילנו כמו צוואה. החלטנו להוציא את הקומיקסים כספרים. למזלנו, היא שלחה בפקס את העבודות למערכת העיתון וכל "האוריגינל" נשאר בביתה. אספתי הכל וחברותיה צבעו את שני הראשונים ואת שלושת האחרונים אני צבעתי. הפרוייקט הזה שאפי כתבה ואיירה ואני צובעת – משלימה את העבודה, מוציאה לעולם את עבודתה, עובדת איתה, נתן לי עוד דרך שבה אני ממשיכה אותה. קיבלתי מהקב"ה מתנה. מיד כשהוא לקח לי את אפי הוא נתן לי תפקיד שמילא בשבילי את החלל שהיא יצרה".

***

אוסלו בחתונה

בשנת 1998 החליטה ממשלת ישראל להוסיף ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל את הנצחתם של חללי פעולות האיבה. "החיבור של נפגעי הטרור עם חללי צה"ל זה לא בסדר ולא מוצדק", מתרעמת על כך יהודית. "לא היה יום לנפגעי איבה, וכשדיברו על להחיל את יום הזיכרון גם על נפגעי טרור אני התנגדתי כי אנחנו לא מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת ישראל, אנחנו הפאשלה של מדינת ישראל. מדינת ישראל אחראית על שלום ובטחון אזרחיה, המדינה שלנו מעלה בתפקיד של הגנה על אזרחנו בכך שהכניסה את הרוצחים לחיינו בהסכמי אוסלו. יום לחיצת היד של רבין עם ערפאת במדשאת הבית הלבן היה יום החתונה של אפי וירון. האנשים הגיעו לחתונה רועדים מפחד כי הם עברו בבית לחם וערבים קפצו להם על המכוניות. המדינה שלנו הביאה את הרוצחים, נתנה להם נשק והם רצחו את בתי וחתני.

"נפגעי הטרור הם הפאשלה של המדינה, ולשים אותם עם גיבורי ישראל שיצאו להילחם ונהרגו במלחמה זה עוול לשני הצדדים. כשחייל יוצא להילחם והוא נהרג על קידוש ה' והמולדת, זה המחיר, הם מגש הכסף. אנחנו לא, אנחנו טיעון לגנאי של המדינה. ברור שכאמא טוב לי הכבוד לבת שלי אך הוא לא נכון. המדינה צריכה להתנצל על מותם של חללי הטרור. אני מאמינה שהרבה הורים של נפגעי טרור לא יסכימו איתי, יגידו שזה לפחות הכבוד המינימלי אבל זה לא נכון. כל נפגע טרור זה אות קלון למדינה ואי אפשר לומר את זה על חייל שנהרג".