לך לך בכיוון ההפוך – הסרוגים שירדו מהארץ

תופעת הזוגות הצעירים שעושים בדיוק ההפך מהדבר עליו צווה אברהם אבינו ובוחרים לחיות בגולה, אינה פוסחת על בני המגזר הסרוג. מוותרים בקלות רבה מדי? ומה על הערכים עליהם חונכו מגן הילדים ועד בכלל? חומר למחשבה

פרשת לך-לך פותחת בציווי של ה' לאברהם- לקום ולהתחיל מחדש. לעזוב את הארץ בה הוא גר כל חייו, את כל מה שהוא מכיר, וללכת לכנען: "וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-אַבְרָ֔ם לֶךְ-לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ" (בראשית, י"ב, א). בעוד שהדורות הקודמים נשאו עיניהם לציון ועשו מאמצים כבירים לעלות לארץ ישראל, חלק מהצעירים של היום הולכים בכיוון ההפוך.
בשנים האחרונות התגברו הקריאות על יוקר המחיה בארץ, מחאת הקוטג', המחירים הזולים של המילקי בברלין, דיור שאינו בר השגה ועוד טענות ומענות על כך שלא טובה הארץ (או בעצם המדינה). ואם כבר ברלין, האהדה הרבה של הישראלים לגרמניה כיום היא קצת בבחינת "זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים" (במדבר, יא, ה). אבל עם יד על הלב, כשמבקרים בחו"ל רואים שלא הכל רע שם, בלשון המעטה. ויש ישראלים שלקחו את זה צעד קדימה ועברו לנכר, כן, גם מהציבור הדתי-לאומי, לאחר חינוך של שנים רבות בחמ"ד ובבני עקיבא. לעתים מדובר במעבר לכמה שנים לצרכי לימודים או עבודה, לעתים השנים האלה מתארכות ולעתים המעבר הזמני עובר למעבר של ממש. שוחחנו עם שני זוגות שגדלו במשפחות דתיות-לאומיות והחליטו לעבור לחו"ל עם ילדיהם.

חני ולירון יובל עברו לארה"ב כשנה לאחר חתונתם, משום שלירון קיבל מלגת לימודים באוניברסיטה בקולורדו. מעבר ל3-4 שנים וזהו, הם חשבו. חני מספרת על ההתאקלמות הראשונית: "השנה הראשונה קשה. הגענו לעיר קטנה שאין בה הרבה יהודים. אתה מגיע למדינה ענקית ואתה לא יודע מה לקנות ואיפה יש לך שוק. גם נורא התביישתי לדבר אנגלית. ידעתי והבנתי הכל אבל פחדתי לדבר, וזה לא הוסיף. ללירון הייתה מסגרת מובנית, אבל אני עזבתי קריירה, ועכשיו מה? נורא כעסתי שהוא הביא אותי לשם, למרות שבסוף התחלתי לעבוד בבית ספר היהודי ונורא נהניתי. אבל אם הזוגיות לא חזקה אני יכולה להבין אם מעבר כזה יוביל לגירושין, כי זה נטו אתה ובת הזוג שלך. כשאתם עומדים בפני התמודדויות כשזה רק שניכם אתם לומדים לתקשר בכל מצב ואותנו זה חיזק", מתארת חני.

"בארה"ב מספיק שאתה יהודי ואוהב את ארץ ישראל, מקבלים אותך איך שאתה, גם בבית הכנסת- העיקר שאכפת לך"

בחזרה לארץ

בשנת הלימודים האחרונה של לירון חני הייתה בהריון מתקדם ולא יכלה לטוס כך שהם החליטו שלירון יתחיל לחפש עבודה. ימצא- יישארו בארה"ב. לא ימצא- יחזרו לארץ מיד אחרי הלידה. לירון מצא מאז כמה מקומות עבודה, האחרון שבהם שלח אותו לעבוד על פרויקט בארץ, כך שלאחר 8 שנים בארה"ב הזוג חזר לישראל. "חשבנו שאולי נסתדר, אולי נאהב לגור פה, אולי המחירים של הדיור ירדו. היינו אופטימיים", אומרת חני.

אבל, לאחר 3 שנים בארץ הזוג החליט לחזור לארה"ב לזמן לא מוגדר: "אני לא מרגישה שייכת לארה"ב אבל אני מרגישה מאוד נוח שם. כולם נחמדים, לא עוקפים אותך, לא צופרים לך ולא מנסים 'לדפוק' אותך. יש שם איזה שהוא רוגע. בארץ אני מרגישה שאני לא נושמת במהלך השבוע, הכל נורא דינמי. מי שגר בארץ רגיל לזה, אבל כשאתה מכיר משהו אחר ויש לך למה להשוות, אז הרבה יותר קשה לך", מתארת חני.

"אי אפשר להשוות מבחינת חינוך, חשבונות, דיור, סבלנות ונהיגה בכביש. בנוסף, אנחנו כבר לא דתיים אבל גם לא חילונים וקשה למצוא בארץ משהו שמתאים לאנשים כמונו. קשה לי עם זה שאתה צריך להגדיר את עצמך כל הזמן. בארה"ב מספיק שאתה יהודי ואוהב את ארץ ישראל, מקבלים אותך איך שאתה, גם בבית הכנסת- העיקר שאכפת לך. ויש גם את עניין המשכנתא- כשעזבנו ב-2007 המחירים היו יחסית שפויים וכיום זה פשוט בלתי אפשרי. גם מבחינה מקצועית אין בארץ פרויקטים שיכולים לענות לבעלי על סדרי הגודל שהוא רגיל אליהם", מסבירה חני את ההחלטה לעזוב.

משפחת יובל תעבור לארה"ב שנית בקרוב, מבלי שקבעו דד ליין לחזרה. "כרגע זה מה שנכון לנו", קובעת חני. "די. נלחמתי. הייתי בארץ. אני יכולה לסמן וי שניסיתי. אני לא יודעת מה יהיה בהמשך אבל בראייה לאחור אני אדע שעשיתי את מה שהתאים לי באותו זמן", היא מסכמת.

להגשים את החלום

משפחה נוספת שעברה לארץ אחרת היא משפחת כהן. בני הזוג, שילה ודקלה, היו לקראת סיום חוזה שכירות ונמצאו בצומת דרכים בחייהם לגבי המשך התעסוקה המקצועית שלהם והחליטו להגשים את שחלמו עליו מרגע שהתחתנו- לעבור לחו"ל למקום בו יוכלו לעבוד בעבודה שיאהבו ושתתאים להם. התמזל מזלם ולשילה יש אזרחות שוויצרית בגלל אמו, ושניהם התקבלו לעבוד בבית ספר יהודי פרטי (נעם) בציריך ועברו לשוויץ עם ילדתם הקטנה.

"נסענו בלב שלם", אומרת דקלה. "מאוד שימח אותנו לעבור לשוויץ, להגשים משהו שתמיד רצינו לעשות. כמובן שזה לא קל להיפרד מהמשפחה ומהחברים, אבל התרגשנו לקראת זה ושמחנו שיש לנו את האפשרות לעשות את זה. גם ידענו שאנחנו עוברים למקום שהוא קרוב לישראל ככה שזו לא פרידה לזמן ארוך".

עם כל ההתרגשות- לעבור למקום חדש זה לא קל, בטח ובטח כשמדובר על מעבר ארץ. אתה לא דובר את השפה (גרמנית – במקרה של ציריך), אתה לא מכיר את המנטאליות השוויצרית, את הרחובות, החנויות, התחבורה- כלום. "ניסינו לבוא כמה שיותר מאורגנים", מספרת דקלה. "מצאנו עבודה מראש, מצאנו דירה שידענו בדיוק איפה היא ממוקמת. לקחנו קורס בגרמנית בסיסית שהקל עלינו קצת במעבר. שילה גם היה הרבה פעמים בשוויץ והכיר את השפה ויש לו משפחה שם שעזרה לנו מאוד בכל ההתאקלמות, אבל עדיין, זה לא קל. צריך ללמוד הכל מההתחלה. את השפה, את האנשים, להתחיל לרכוש חברים שם, להבין – מה עושים עם האוכל, עם הכשרות, שזה כבר נושא בפני עצמו. צריך ללמוד הרבה דברים חדשים שלא הכרת.

"גם הגענו עם ילדה שהעבירה את כל החיים שלה למדינה אחרת. ניסינו כמה שיותר להתכונן לקראת זה אבל עדיין אתה לא יודע למה אתה נכנס עד שאתה מגיע לשם. עם הזמן התאקלמנו. מה שמאוד עזר לנו זה שנכנסנו לבית ספר נעם. החברה שם ברובה ישראלית, וזה מקום מאוד חם ומקבל. נכנסו מהר לעניינים, מצאנו חברים, לילדה יש חברים, אנחנו מבינים עכשיו יותר איך מתנהלים כאן, אבל געגועים תמיד יש. תמיד מחכים לביקור הבא בארץ". בינתיים, המשפחה החליטה להישאר בציריך לשנים הקרובות.

מה אתם אוהבים שם?

"יש בשוויץ הרבה זמן משפחה, יותר מבארץ. בארץ העבודה תופסת לך את רוב היום-יום, בשוויץ עובדים עד שעה הרבה יותר מוקדמת וגם יש את יום ראשון שהוא יום חופשי ככה שיש זמן משפחה, זמן חברים וזמן לטייל. זה יתרון עצום. בחינוך השוויצרי הילדות שלנו לומדות בגנים קטנים וכיתות קטנות. וגם- יותר רגוע. במדינה שאין בה מלחמות והכל בה מסודר, רגוע ומאורגן- הקצב יותר איטי והחיים יותר רגועים ואתה נכנס לזה. בישראל יש משהו הישרדותי, יש דריכות וזה משפיע עליך. בארץ, לדוגמא, כשאתה מתבלבל בדרכים אתה מפחד להיכנס למקום מסוכן. פה אין את זה. בשוויץ יש תחושה יותר בטוחה, והאנשים גם רגועים, הם יתנו לך לרדת קודם מהאוטובוס לפני שייכנסו אליו. אין את הלחץ והתורים הענקיים".

"כיהודי דתי אתה תרגיש ותיראה הרבה פעמים יוצא דופן, אפילו בשבת- אתה לבוש חגיגי וכולם מסביבך לובשים בגדי חול, זה יום רגיל מבחינתם"

מרגישים יוצאי דופן
אבל, האופוריה נקטעת כשמגיעים לשמירה על המסורת. יש בציריך מספר קהילות יהודיות- גם חרדיות. הקהילה שאינה חרדית, אליה משתייכים רוב הישראלים, מציינת את החגים היהודיים, את ימי הזיכרון והעצמאות, מפעילה את גני הילדים היהודיים ועושה אירועים מושקעים לחבריה, אך דקלה מתארת שעם כל זאת, כל מה שקשור ליהדות יותר מורכב בחו"ל: "כיהודי דתי אתה תרגיש ותיראה הרבה פעמים יוצא דופן, אפילו בשבת- אתה לבוש חגיגי וכולם מסביבך לובשים בגדי חול, זה יום רגיל מבחינתם. כשתלך עם ארבעת המינים לבית כנסת- אתה תיראה מוזר. כל חג; פסח, ראש השנה- אתה חוגג, אבל הכל מסביבך מתנהל כרגיל. בימים האלה אתה בעצם חריג, ולא כמו השוויצרים, רחוק מזה. אתה תמיד תרגיש שונה. את החגים בישראל מרגישים בכל פינה. שם מרגישים את החג בבית כנסת, בו אתה מרגיש כמו כולם, אבל בדרך לשם האנשים הולכים לעבודה כרגיל ומתנהגים כאילו כלום. זה קצת מוזר, זו פחות אווירת חג, אבל ככה זה. זו לא מדינה יהודית.

"בשבתות זה קצת יותר מורכב כי אי אפשר לטלטל. אתה לא יכול לקחת איתך שום דבר וכמובן שתינוק אי אפשר לטלטל עד שהוא יודע ללכת בעצמו. יש לך חוקים בשבת שבישראל בכלל לא התמודדת איתם. בנוגע לכשרות- יש סופרים כשרים, מאפיה כשרה, שתי מסעדות כשרות ורשימת כשרות של לא מעט מוצרים שאפשר לקנות בסופר רגיל שלפיה אנחנו הולכים, אבל שוב, זה יותר מורכב, אי אפשר ללכת לסופר ולקנות בחופשיות".

יש מחשבות להישאר שם לתמיד?

"אנחנו מתכננים בסוף לחזור לארץ אבל אנחנו לא יודעים מתי. ישראל זה המקום שאנחנו מרגישים הכי שייכים אליו והמשפחה והחברים הקרובים שלנו פה. חשוב לנו לחזור לכאן בסופו של דבר. ישראל תמיד תהיה הבית".