ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)המגזר ה'סרוג' חי בקצוות. מול נישואין בגיל צעיר מאוד, כשהבת עוד בשירות הלאומי והבן בצבא, התפתחה תופעת הרווקות המאוחרת, אלה שמנהלים את חייהם בביצות בקטמון ובגב"ש ומתעכבים עם נישואים עד לגיל מתקדם – אם בכלל. איפה זה פוגש אותם?
אחת התופעות שטורדות את מנוחתם של רבים מבני המגזר הדתי היא תופעת הרווקות המאוחרת. החשש שהבת שלך 'תיתקע' כמו הבת של השוורצמנים מתחיל לקנן בך כשהיא רק בתחילת שנות העשרים שלה. אמהות בוחנות את עזרת הנשים טוב-טוב, בבית כנסת או בחתונה, ומחפשות את מי שתהפוך אותן לחמות (ובהמשך לסבתא). בקידושי בית הכנסת המתפללים מחליפים מועמדים לשידוך, משווקים את הבן, מהללים את הבת. והילדים מכירים את השיחות הללו ושומעים על הבת של השוורצמנים בשולחן השבת בתוספת מסר סמוי כבר שנים.
ובאווירה הזו, ועם החרדה הזו, גדלים וגדלות בני ובנות המגזר.
אודה ואתוודה שאני מצאתי את שאהבה נפשי כבר בגיל 23. את הניסיון הזה אלוקים חסך ממני כך שקטונתי. אבל כבת לאבא פולני, אפילו שלא הייתי מה שנקרא "לחוצת חתונה" (מבטיחה), לא יכלתי להתעלם מהעננה שליוותה אותי עד גיל 23 "המופלג" שמא לא אמצא את המכסה המדויק שלי.
אני לא אומרת שהחרדה אינה מוצדקת. יש תחושה שהתופעה מתרחבת ורווקים רבים- ובמיוחד רווקות- שכן הגברים יוצאים עם נשים צעירות יותר פעמים רבות- מגיעים לשנות ה-30 המאוחרות שלהם מבלי שעמדו מתחת לחופה. תעשו שבת בקטמון ונחלאות שבירושלים או בגבעת שמואל ותיווכחו במספר הרווקים והרווקות הדתיים. כמובן שגם בתל אביב, מעוז הרווקים, תמצאו קהילות רבות של רווקים ורווקות דתיים. או בכינוי הנפוץ- הביצות; אולי בגלל הצפיפות של הרווקים באזור אחד יחדיו ואולי בגלל שבביצה אפשר לשקוע, לעתים ללא אפשרות יציאה.
וההורים, הם רוצים כבר להשוויץ בחתן עורך הדין ובכלה הרופאה שהבן שלהם הביא, הם רוצים לדעת שהם עמדו במשימה וחיתנו את כל ילדיהם, אבל בעיקר הם רוצים שיהיה לילדים שלהם טוב. והאלוקים קבע כי "לא טוב היות האדם לבדו", אז מי אנחנו שנחלוק עליו? עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שאולי לחלק מהרווקים החיים נוחים כמות שהם ואולי חלקם כמהים לאהבה ומשפחה ומצויים בתסכול עמוק מהמצב כך שלא יעזור ללחוץ עליהם. ועקב כך ההורים הולכים על קצות האצבעות ומנסים לנחש מתי הילד יוצא לדייטים ומתי הוא משוחח בטלפון עם מועמדת פוטנציאלית.
קודם כל – רווקה
דנה, בת 27, תיארה לי שכל כולה מתגמדת לעצם היותה רווקה. החוסר שלה בזוגיות (רק) בגיל 27 החל להגדיר אותה. לא התואר שלה, לא המקצוע שלה ולא שום פן אחר באישיותה. ה"בקרוב אצלך" הזה מגיע אליה מכל הכיוונים. כל אדם שהיא פוגשת לאחר זמן מה (בעיקר דודות…) מתמקד בשאלה האם היא יוצאת עם מישהו ומתי היא תתחתן. כבר לא מתעניינים בשלומה, בשאיפות שלה, בחיי היומיום שלה. כיסוי הראש שנפקד מהראשה מציק לזולת. וזה לא שהיא לא רוצה להכיר ולהתחתן. פשוט היו לה עוד צדדים ותחומי עניין לפני שהשנים נקפו מבלי שהיא מצאה בן זוג.
שאלתי את שירת מלאך, יועצת לרווקים ויזמית חברתית מאיזה גיל "צריך" להתחיל לדאוג? מאיזה גיל מגדירים את הרווקות כמאוחרת אצל גברים ואצל נשים?
"אני לא חושבת שזה גיל מסוים", היא משיבה. "אני חושבת שזו חוויה סובייקטיבית של כל אחד. יש פער בין הרצוי לבין המצוי. אפשר להתחיל בגיל 19 ובגיל 24 להרגיש שחוקה. ואפשר להתחיל בגיל 24 ובגיל 30 בכלל לא להרגיש שחוקה. זה יותר קשור לחוויה המצטברת ולאופן שהאדם מגדיר את עצמו. אני מתנגדת לכך שהחברה תגדיר אנשים בצורה כזו או אחרת. היום הטייטל 'רווקה' או 'רווק' טומן בחובו הרבה מטענים. יש אנשים שנמצאים בשלב של החיפוש אחר בן או בת זוג תקופה ארוכה, אבל כמה הם מרגישים 'רווקים'? זה כבר עניין של השיח שלהם עם עצמם".
אבל אין מה לעשות, שנות ה30 המאוחרות זו כבר רווקות מאוחרת, אפשר לומר שברמה האובייקטיבית. יכול להיות שהתופעה של הרווקות המאוחרת- התגברה בשנים האחרונות?
"כן. התופעה התגברה בכל העולם המערבי ובמדינת ישראל ובציונות הדתית. כמו כל דבר האופנה מגיעה לפה קצת מאוחר. אז כך גם התופעה הזאת שהיא תופעה חברתית שמאוד מאפיינת את כל הנושא של דחיית גיל הנישואים ומימוש עצמי וקריירה והקושי הכלכלי שבעקבותיו אנשים רוצים קודם כל ללמוד תואר ולהיות מבוססים. כל התופעות החברתיות האלה באות לידי ביטוי גם בחיפוש אחר בן או בת זוג. לכן אני בהחלט רואה בזה תופעה חברתית ולא רואה בזה פרט שכשל. זו לא בעיה של אותו רווק שהוא הבעייתי. אנחנו חיים בחברה שכל הנושא של משפחה הוא כבר לא מובן מאליו". בגלל ששירת רואה בתופעת הרווקות המאוחרת תופעה חברתית היא רואה חובה בכך שהחברה- החברים, המשפחה, הקולגות לעבודה- כולם יציעו בני זוג פוטנציאלים לרווק והוא כבר יעשה את השיקולים שלו. מה שהיא קוראת- שדכנות חברתית.
לא מתפשרים או חסרי מזל?
לא פעם מטיחים ברווק (מאחורי גבו, לרוב) האשמות- הוא בררן מדי, הוא לא פתוח להכיר, הוא פוסל הצעות על שטויות- לא רוצה לנסוע רחוק, לא מתאים לו התואר שהיא למדה, לא רוצה לשמוע הצעות דרך ההורים, ועוד. אך האם זה עניין של אופי או בכלל מזל? שירת מאמינה שמציאת הזיווג בעת הרצוי היא רק עניין של מזל, בתוספת אופן ההתמודדות עם תהליך חיפוש ארוך. "מבחינת אופי- כולם יכולים להתחתן, אין מישהו שאפשר לנבא שבגלל הבאג הזה, בגלל הבעיה הזאת הוא לא מצליח. עובדה שיש נשואים עם אותן בעיות ואותו מראה. אז אין משהו שאפשר להצביע עליו. אני כן חושבת שהחוויה המצטברת של לחפש לאורך זמן ולהיות בתקופה של חוסר וודאות, אכזבות, תקוות ודייטים כושלים משפיעה. זו החוויה הקשה, היא המשקולת. והשאלה איך אנשים מתמודדים עם המשקולת הזאת. זו בעייני ה-סוגיה. כמה היא הולכת איתם לכל דייט, כמה הם סוחבים אותה. כמה הם מאמצים אותה כחלק מהאישיות שלהם, או שזה לא מכרסם להם בביטחון העצמי. והם מחליטים שלמרות שהם נמצאים בתקופה של קושי הם אחלה".
אז איך באמת לא מתייאשים אחרי שיוצאים למאות דייטים?
"זאת ההתמודדות הכי קשה. להישאר במקום אופטימי, מלא אמונה ונותן צ'אנס. כדי לייצר קרבה, אינטימיות וקשר חייבים פתיחות, אופטימיות ורצון. זאת הסוגיה של הרווקות בעייני. ואיך לעשות את זה? זה תהליך. צריך לחשוב מה נותן לך כח ואנרגיה, מה עוזר לך לשרוד ומה שיקול הדעת שלך לא לצאת לדייטים שלא עובדים. אני נגד דייטים של, מה שנקרא, 'רק עוד כוס קפה'. כאילו "רוב הסיכויים שזה לא, אבל אצא ליתר ביטחון". אני חושבת שצריך להילחם בדייטים האלה. לצאת לדייטים שיש להם פוטנציאל ולא רק כדי שאדע שלא הפסדתי, כי השחיקה היא כל כך גדולה. אני נלחמת בשחיקה"
ואם אתם מחפשים את האחד/האחת כבר זמן רב, יש לשירת בשורה טובה עבורכם. "משך החיפוש משפיע לטובה על הזוגיות לאחר החתונה. מאוד מעריכים את הזוגיות. וגם עברנו כבר כמה דברים בחיים ויש לנו הסתכלות יותר בוגרת ומפוכחת שרואה יותר מכלול של יתרונות וחסרונות. יש כמה מתנות לא קטנות שאם כבר התחתנת מאוחר- אז זה הבונוס שלך".
"תמיד אומרים שהשנה הראשונה של הנישואין קשה, אבל השנה הראשונה של הרווקים שהתחתנו מאוחר פי עשר יותר קשה. התרגלנו ללבד שלנו"
'רגילים ללבד'
דווקא מירב, שהתחתנה בגיל 34, רואה את הצד הפחות חיובי שבדבר. "עצם זה שאתה לבד כל כך הרבה זמן משפיע על הזוגיות. אתה רגיל ללבד שלך. תמיד אומרים שהשנה הראשונה של הנישואין קשה, אבל השנה הראשונה של הרווקים שהתחתנו מאוחר פי עשר יותר קשה. אתה רגיל לעצמאות, אתה רגיל לקבל את ההחלטות שלך לבד ולעשות מה שבא לך מבלי להתחשב בעוד מישהו ולדבר עם עוד מישהו ופתאום הכל משתנה. לרווקים המאוחרים יש הרבה יותר עבודה בשנה הראשונה. וגם, למי שהתחתן ברווקות מאוחרת יש הרבה יותר לחצים בשנה הראשונה- להתחיל מיד להקים משפחה. את כבר לא בת 30. את כבר לא בת 20. ואין לכם מקום לזוגיות, היא נהיית במקום השני".
עם זאת, מירב מבטיחה לרווקים סוף טוב. "בשנים הראשונות שיצאתי האמנתי שאתחתן. ברגע שראיתי שכל הרווקות המאוחרות שאני מכירה מתחילות להתחתן עלתה לי האופטימיות אבל מיד ירדה, כי את עוברת את הגיל הזה גם. כשהתקרבתי לגיל 30 האופטימיות ירדה סופית. בתקופה שפגשתי את בעלי כבר לא האמנתי בכלל שאתחתן. תכננתי לטוס לטיול ארוך ולבזבז את כל הכסף שלי. אבל בסוף זה קורה, ב"ה".
