מה עושים כשההורים והבן אינם מסכימים על ישיבה?

במאמרים הקודמים הדגשנו את תפקידנו כהורים בצומת של בחירת ישיבה תיכונית. מצד אחד, צריכה להיות לנו אג'נדה משלנו על בסיס הערכים שלנו והיכרותנו את בננו, ומאידך, עלינו להוביל את הבן לבחור בעצמו את מקומו לארבע השנים הקרובות.

המקום הדואלי הזה, שמצד אחד יש לנו זכות וטו ומצד שני אנחנו רוצים בבחירה שלו, מזמן עבורנו אתגר גדול שהוא סוד החינוך כולו – היכולת להוביל, להנחות, ללוות וללמד, לחשוב ולבחור במסגרת של גבולות ברורים, כשאנחנו נשארים הורים והילדים נשארים ילדים.

לפעמים ישנם חילוקי דעות בינינו ובין הילדים, שאנחנו נתקלים בהם באופן שוטף בחיים; בענייני הלמידה, החברים, מטלות הבית, כללי הבית ועוד. אך, כשמדובר על בחירת ישיבה תיכונית קיים שוני מהותי בינה ובין ענייני המשמעת. על הבן לסדר את חדרו גם אם אינו מתחבר כרגע לסדר וניקיון. למה? – ככה! כי כך צריך, כך דרשנו ואלו הכללים החלים על כל בני הבית. בשפה הזו איננו רוצים לדבר כשאנו בוחרים ישיבה תיכונית.

ננסה להציג דרך וגישה להתמודדות במצב זה.

1. להימנע מחיכוך מיותר. העמדה שלנו כהורים היא שלא באנו לריב ולא באנו לכפות. באנו לדבר חינוך. בחירת הישיבה היא המשך וחלק מכל ההשפעה החינוכית שלנו על הבן. בנוסף, אנחנו באותו הצד. כולנו רוצים את הטוב ביותר עבורו. מכאן נגיע לשיח שמתחיל מהנחת היסוד הזו ולא מאפשר לנו ליפול לשיח שלילי.
2. תזמון. פעמים רבות אנו מוצאים שהתזמון אינו מרכיב טכני בלבד בחיים. איננו רוצים להושיב את הבן בכוח, כמובן. לפעמים ה"כוח" הוא כשלנו מתאים לשבת עכשיו ולו בכלל לא מתאים, מכל סיבה שהיא. לכן, נקבע את השיחה עם הבן בזמן שנוח לנו ולו. נציג לו אפשרויות ונשאל "איזה מהזמנים נוח לך?" התשובה שלו היא הבחירה והמחויבות שלו. לא נהיה עייפים מידי בסוף היום ולא קצרי רוח לסיים לפני יציאה לאירוע. נגיע שלווים בכדי שנוכל לייצר אווירה נעימה.
3. אווירה. גם ככה זו תקופה לחוצה עבור חלק גדול מהבנים. חשוב שנשדר ביטחון, רוגע ושמחה בכל התהליך וזה מתחיל בשיחה בבית על כוס שוקו חם. נשב קרוב לבן ונסגור מעין מעגל בצורת הישיבה, כלומר, כדוגמא- לא נשב כשאנו ההורים על ספה זוגית והבן על הספה שממול. נשדר כל הזמן "ביחד" ונקבל החלטה משותפת. חשבו בדרך הייחודית לכם, כיצד ליצור אווירה שתשרה רוגע ושמחה ביניכם. ודאי שלא נשב לדבר על ישיבה מיד לאחר ויכוח סוער או מתיחות סביב עניין משמעתי כל שהוא.
4. התפיסה שלו. הנער, בעודו צעיר ובלתי מגובש בתפיסותיו ובצורת חשיבתו, מדבר בדרך כלל על הישיבות עצמן ולא על הצרכים שלו. בנוסף, על פי רוב הוא לא ביקר ולא בדק לעומק את הישיבות שכבר סימן. אולי משהו בישיבה הדליק אותו, הוא שמע שחברים רוצים ללכת לשם או שהוא מכיר שכן או בן-דוד שלומד שם. הוא מכיר בעיקר את הכותרת אך לא את התוכן. התפיסה הזו גורמת לו להינעל על מקום בצורה עיוורת.
5. התפיסה שלנו. לעומת התפיסה הילדותית הסובלת ממשיכה לחיצוני, לנוצץ ולנראה, התפיסה הבוגרת מחפשת תשובות לצרכים, לחשיבויות ולתכנים. כשאנחנו מרימים את הבן למבט מסוג זה, אנו עוזרים לו לרכוש ראייה מעמיקה יותר לחיים, ובמקרה שלנו למקד אותו במה שחשוב לו. אנו עוזרים לו לצאת מראיית "הערב" (=הטעים, הנחמד והנוח) אל ראיית "המועיל".
6. ענייניות. כששפת הצרכים והתועלות היא השפה המשותפת שלנו עם הבן, אנו מנטרלים את המשיכה הילדותית לישיבה מסוימת ומסומנת שלא בהכרח מתאימה לו. אם הבן מחזיק בישיבה שלדעתנו לא מתאימה לו, ונדבר עליה בצורה ישירה, הבן עשוי לראות את השיחה כהכרזת מלחמה נגדו ונגד חבריו. הוא עשוי לחשוב "אם אתם נגד הבחירה שלי אז אתם נגדי". השיח על "מה חשוב לך בישיבה?" לא מאפשר ליפול להתנגשות עם הבן כיוון שהבן מציף את הצרכים שלו ומדרג אותם, ואז מחפשים את הישיבה שנותנת את המענה הגדול ביותר לצרכיו האישיים שהוא בעצמו הצביע עליהם.

ההשתדלות שלנו להיות ענייניים בשיחה עם הבן, מכוונת לסייע לו לעשות סדר בבחירה המורכבת הזו ולהימנע מנפילה למקומות אמוציונאליים. במאמר הבא ניתן מקום של כבוד לרגשות סביב בחירת ישיבה תיכונית.