רוטציה כהלכה  

חילופי שלטון הם אף פעם רגע לא קל. כך במיוחד, כאשר בעל שררה מעביר את כהונתו לבא אחריו בעל כורחו, או כאשר חבר כנסת נאלץ לנטוש את כסאו בשל כך שהשר שהתפטר מכוח "החוק הנורבגי" מחליט, מסיבה זו או אחרת, לשוב ולכהן כחבר כנסת.

הרבה פעמים חילופי כהונה מתבטאים בימינו בלחיצות ידיים מעושות ורפויות לקול שקשוק המצלמות, ברכות ריקניות, רבות מלל קלישאתי ומעוטות תוכן, שנאמרות מן הפה ולחוץ, חיוך מאולץ, ועזיבה מהירה של הלשכה המפוארת והמכונית היוקרתית, הנהג, הדובר וצוות הלשכה.

אפשר גם אחרת. העברת כתר ההנהגה בין משה רבנו לתלמידו יהושע בן נון, המתוארת בפרשתנו, מגלה תמונה שונה לחלוטין. נקל לשער שהמעמד לא היה קל למשה. לאחר שעבר עם בני ישראל את כל תלאות מצרים וסבלות המדבר, לאחר שהוליכם בארץ צייה וצלמוות במשך ארבעים שנה כשהוא סופג פעם אחר פעם תלונות וטרוניות, נאלץ משה רבנו לוותר על משאת נפשו ולהעביר את שרביט ההנהגה למחליפו. כי מנגד יראה את הארץ, אך שמה – לא יבוא.

ולא עוד, אלא שבשונה מאחיו, אהרן הכהן, כתר ההנהגה לא ניתן לבניו-שלו, אלא ליהושע, שלא נמנה עם בני המשפחה והשבט.

לא ייפלא אפוא שעל פני הדברים, נדרש משה ל"דבר" אל הקב"ה בלשון קשה ("וידבר"), ופוקד, כביכול, על הקב"ה, למנות לו מחליף: "וידבר משה אל ה' לאמר: יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".

הקב"ה, מצדו, משיבו בלשון רכה ("ויאמר"), אך מוסיף לא פחות מחמישה ציוויים ואמירה כפולה (במדבר כז, טו-כא), הנוקבת בשם המחליף, כדי למנוע אי הבנות: "ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו. והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, וציוויתה אותו לעיניהם. ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל.. ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים…".

האמירה הכפולה – "וידבר… ויאמר", כמו גם לשון הציווי מרובת הפעלים, יותר מרומזת לנו על הקושי שגלום במעמד זה. חז"ל, ובעקבותיהם רש"י ושאר פרשנים, חשו בכך, כאשר דייקו בלשון הכתוב ואמרו: "ונתת מהודך – ולא כל הודך".

רש"י, כדרכו המסנגרת, בחר להסתפק בציטוט מקוצר מדברי חכמים, שלפיהם "פני משה כחמה, פני יהושע כלבנה". אכן, מדרש האגדה במקורו ממשיך וחושף לנו שלא היה זה תיאור עובדה גרידא, שנאמר בחדרי חדרים, אלא הד לרַחַש-בַּחַש מאד לא סימפטי שעבר בקרב ההמון: "זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. אוי לה לאותה בושה! אוי לה לאותה כלימה!".

אפשר שהצעירים, בני "הדור החדש" אולי לא חשו מספיק בהבדל, אך "זקנים שבדור", שכבר ראו הכל, וידעו מה בין אבות ובנים, הפטירו מתוך כעס ויגון: "אוי לה לאותה בושה! אוי לה לאותה כלימה!".

החמה, אורה וחומה מקוריים, ומתוך תוכה באו לה. ואילו הלבנה, עומדת בצל, וכוחה הדל אינו נובע אלא מכוחה של הסתופפותה בצל ה"חמה". החמה – מושלת יחידה היא בעולמה, ואילו הלבנה-הירח, נזקקת ל"כוכבים" נוספים.

גם המכיר בירידת הדורות, ובהיות האחרונים כ"ננסים על גבי ענקים", יעמוד ויתמה: האומנם ניתן לומר על יהושע משרת משה, נער ש"לא ימיש מתוך האוהל", "אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה"?

יתר על כן: ככל הנראה גם הצעירים לא ראו בעין יפה את העברת ההנהגה. בהסתלק המנהיג הדגול, מושיען של ישראל, היה קיים חשש ממשי לערעור סמכותו של המחליף. לפיכך נצטווה משה ל"השמיע" את הציווי על החלפת ההנהגה "לאוזני כל ישראל", וכמו שפירש רש"י על אתר: "למען ישמעו כל עדת בני ישראל – שיהיו נוהגים בו כבוד ויראה כדרך שנוהגין בך". ומכלל הציווי שומע אתה על זרם סמוי שנע מתחת לפני השטח, של מרידה, זלזול וערעור בהנהגת מחליפו של משה.

אולי דווקא משום כך, ממהר משה לא רק להעביר את שרביט ההנהגה הפורמאלי, אלא עושה כן בלב שלם. בעוד שנצטווה לסמוך "ידו" על יהושע, כביטוי להעברת מקל השליחים, מהדר משה רבנו במצווה וסומך לא יד אחת אלא את שתי ידיו על מחליפו-ממשיכו.

הליך העברת הסמכויות מלווה בכמה תובנות שכוחן יפה לא רק לשעה אלא גם לדורות. ראשית, הכתוב מדגיש שלא רק משה נביא ה', אלא גם מחליפו יהושע בן נון הוא "איש אשר רוח בו".

ללמדנו, שגם כוחו של בן דור ההמשך אינו צריך להתבטא רק ב"כוח", ביכולת המשילות וההנהגה הפוליטית, אלא גם, ואולי בעיקר, ב"רוח" אשר בו, בחזון ובהצבת יעדים ערכיים. על אף שעל פני הדברים עיקר משימתו כעת היא לפעול בעולם המעשה, להילחם, לכבוש את הארץ ולחלק את נחלותיה לשבטים, מן הראוי הוא שהנהגתו תתבטא דווקא בממלכת הרוח ולא הכוח, בחזון ובאידיאלים המנחים אותו.

"העמדת" יהושע לפני אלעזר הכהן והחזרה הכפולה עליה ("ולפני אלעזר הכהן יעמוד") מזכירה לנו פעם נוספת שמנהיג, גדול ככל שיהיה, אינו פועל בחלל ריק. עליו ליתן את הדעת לגורמי ההנהגה האחרים ולפעול בשיתוף פעולה עמם. כתר כהונה לחוד וכתר מלכות לחוד. לכל אחד מהם תחומי סמכות ואחריות משלו, ועליהם לכבד איש את רעהו.

העברת ההנהגה "לעיני כל ישראל", מובלטת בפסוקים הקצרים פעם אחר פעם: "והעמדת אותו…ולפני כל העדה, וצויתה אותו לעיניהם… למען ישמעו כל עדת בני ישראל".

על מנהיג הציבור לזכור כל העת שלא שררה ניתנה בידו אלא עבדות (וכמו שפירש רש"י על אתר: "וצויתה אותו – על ישראל. דע שטרחנין הם, סרבנים הם"), ועליו להיות ראוי לאמון "כל העדה", לאמון הציבור כולו.

יתר על כן: הכתוב מדגיש שהציבור זכאי לא רק ל"ראות" את המנהיג, לצפות בו מרחוק, בדרך של מתווכים, צלמי חצר ויחצ"נים, אלא גם ל"שמוע" אותו באופן בלתי אמצעי. העברת ההנהגה צריכה להיעשות בפומבי, לאור השמש, ולא במחשכים ובדרך של קומבינות הנסתרות מעיני כל.

זוהי תורת חילופי השלטון וההנהגה בעולמה של תורת ישראל, ואך ראוי הוא כי ממנה נלמד וכן נעשה.

(פנחס תשפ"ב)