חייבים לדייק כשאנו עוסקים בתגובות ובאמירות, בכך שאין אנו מטילים אחריות או אשמה על מי שלא נכון לעשות זאת כלפיו
"האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" – שאלת היחס בין מעשיו של היחיד ובין ההתייחסות אל הכלל – הקולקטיב – היא בעלת גוונים רבים. אחת הידועות כבר מימים עברו היא שאלת הענישה הקולקטיבית. כבר ראשונים התייחסו לסוגיה זו, וקבעו כי אסור להעניש את הציבור על מעשיו של היחיד. הר"ן ראה באיסור התורה "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" איסור המוטל על השלטון להעניש בענישה קולקטיבית, שהוא מימוש של "אין מקרא יוצא מידי פשוטו": "וכי תאמר: ולמאי איצטרך לן קרא שלא יענשו האבות בעוון בנים? וכי צריך לומר שאם היכה הבן את אביו או קילל אותו שלא נהרוג את האב? יש לומר דעיקר קרא לא אתי לפוטרו מן העונש דהא פשיטא הוא, אלא שהוא אזהרה על הדבר שלא יעלה על לב המושל לשפוך חמתו על הבנים בעוון האב או על האב בעוון הבנים, והיינו דכתיב ובני המכים לא המית.." (חידושי הר"ן סנהדרין כז ע"ב).
מדברי התורה שבכתב, בהם מעלה משה רבינו בפני ריבונו של עולם טיעון מוסרי על הנהגה שאינה עומדת בכללי האתיקה שריבונו של עולם הנחיל בעולמו, ומדברי הר"ן שבוודאי שאין להעניש מי שלא אשם במעשה, עולה עיקרון פשוט: אנחנו חייבים לדייק. אנחנו חייבים לדייק כאשר אנו עוסקים בתגובות ובאמירות, בכך שאין אנו מטילים אחריות או אשמה על מי שלא נכון לעשות זאת כלפיו.
עיקרון מוסרי זה נשחק מאוד בשיטות הדיונים הפומביים של היום, וכל הצדדים הנוטלים בו חלק – נופלים בו. מצער לראות כי ישנה חוסר סימטריה בכך. כאשר חס ושלום אדם במחנה שלנו עצמנו נוהג שלא כשורה – תובע אותו מחנה שלא ידונו את הכלל כולו בגלל מעשיו של החריג; כאשר הדברים מתחוללים בצד השני – נטענת הטענה כי עשב שוטה צומח דווקא ליד ברז המים, המזין אותו באופן מתמיד, וכמובן מצדיקים את היחס הקולקטיבי בשל מעשיו של היחיד.
זו אינה התנהגות העומדת באמת המידה הראויה להתנהגות מוסרית. השיפוט צריך להיות ישר וכן, ואינה מוטה לצד זה או לצד אחר. אכן, כאשר המטרה היא התגוששות הדדית, שכל מטרתה היא הכפשה והפעלת כוח, זוהי טכניקה מאוד יעילה, שכן היא מטילה בוץ על הצד השני כולו, ומאשימה אותו בהתנהגות מחפירה השוללת למעשה את זכותו לטעון טענות. אולם, אין בכך טעם של ממש, כי אם אנו מבקשים אכן לדון באמת בנושא מסוים, ואפילו לשכנע – הצגת מצג שווא אינה מביאה לדבר מה מועיל. צריך להתרגל לבחון האם מדובר בתופעה כללית, ואז ראוי אכן לטעון כנגד הציבור, או שמדובר בפעולה חריגה של שוליים שנמצאים בכל קבוצה, ואז הטלת האחריות על הגוף המרכזי היא מעשה שגם אינו הגון וגם אינו מועיל לדבר. בסופו של דבר העניש ריבונו של עולם את קורח ואת עדתו בלבד, וממנו אנו צריכים ללמוד את האחריות להבחין בין היחיד ובין הציבור.
(קורח תשפ"ג)