טולי פיקרשההנחיה לסגור את בתי הכנסת הכבידה על כלל הציבור הדתי, אבל היתה קשה במיוחד לאלה שנמצאים בשנת אבל על יקיריהם ומחויבים באמירת 'קדיש'. טולי פיקרש, תושב גבעת שמואל, הוא אחד מהם, ומספר ל'שבתון' על ההתארגנות ה'מחתרתית' למניין אומרי הקדיש. וכדרכו זה שנים, כמי שבא בחצרות רבנים, הפעם מצייד אותנו בתובנות אחד הרבנים עמם הוא נועץ נוכח הקורונה
גבעת שמואל, שנת 2020 אמצע השבוע. שעת בוקר מוקדמת, אני ועוד שכן יוצאים מחניון הבניין, מסתכלים לכל עבר בתקווה שאף אחד לא רואה אותנו ומתחילים ללכת בצעדים מהירים. אנו מגיעים לפתחו של בית כנסת, שכמו עשרות בתי כנסת מפוארים ונוצצים אחרים של ה'עיר הסרוגה' גבעת שמואל נותר סוגר ושומם מאז התפרץ לחיינו נגיף הקורונה, עפ"י הוראות משרד הבריאות והרבנים. אנחנו שוב מוודאים שאף אחד לא בסביבה, חומקים לדלת צדדית ונכנסים להיכל השומם. המראה קורע לב, דמעות עומדות בעיניים, אבל אין זמן לרגשנות יתר. אט אט, נכנסים דרך אותה דלת צדדית עוד 8 מתפללים. בסה"כ אנחנו עשרה, יותר ממחצית נמצאים בשנת אבל ואומרים קדיש. אפילו פתחנו קבוצת ווטסאפ לטובת העניין. ככה ייסדנו את המניין המחתרתי של אומרי הקדיש בגבעת שמואל, בימי הקורונה. שיהיה ברור, ה'מניין המחתרתי' מתקיים ברשות ובסמכות.
המציאות המטורפת שנחתה על העולם, ובכלל זה על העם היושב, בציון קשה לעיכול. קל וחומר שהיא קשה לציבור הדתי, החרדי והמסורתי שבימים כתיקונם בתקופה זו, משתדל לחסל את כל שאריות הממתקים והחמץ מפורים ומתחיל להיערך לחג הפסח הבעל"ט. ההוראות המחמירות שמוציאים מדי יום משרד הבריאות ולשכת ראש הממשלה, הזוכות לגיבוי הרבנים והפוסקים מכל הזרמים, הופכות את 'תקופת הקורונה' לאתגר מורכב וקשה במיוחד עבור הציבור הדתי. מי בכלל חושב בימים אלה על ניקיונות הבית לפסח, למרות שהשהות בבית יחד עם הילדים מתאימה בול לניקיון יסודי. רבנים מכל הזרמים משחררים פסקי הלכה מקילים לתקופה הזו. תפילות יחיד, מניין דרך המרפסות, לא צריך להשתגע עם הניקיונות לפסח, מספיק רק לוודא שאין חמץ, מנסים רבנים להוריד במעט את מפלס החרדה, שגם ככה נמצא במקום גבוה.
בהתחלה עוד הייתה שאננות. בציבור הכללי היו שהתבלבלו וחשבו שחופשת הפסח קפצה מוקדם השנה ויצאו בהמוניהם לבילוי בפארקים ובחופי הים. אצלנו, בציבור הדתי והחרדי, המשיכו כמעט כרגיל להתפלל בבתי הכנסת, ללמוד תורה בישיבות ולטבול במקוואות. חתונות עם הרבה יותר משתתפים מהמותר התקיימו בבתים פרטיים וכולם עוד דיברו באופטימיות על סדר פסח משפחתי מורחב אצל הסבים והסבתות. אלא שמהר מאוד נפל אצל כולם האסימון. הרבנים יישרו קו עם ההוראות המחמירות שיצאו ממשרד הבריאות. ישיבות נסגרו, בתי הכנסת ננעלו ופתאום – כולנו התחלנו להבין- מהי המשמעות של קיום מצוות תחת מגבלות. "מכיוון שהחשש לפיקוח נפש קודם לחובת התפילה במניין, לקריאה בתורה ולאמירת קדיש, ומכיוון שבכל התכנסות והתקהלות יש חשש כבד לפיקוח נפש של רבים- מוטלת על כולנו החובה בעת הזו להתפלל בביתנו ביחידות, ובכך לצמצם את הסיכון שבמגפה. נתפלל כאיש אחד ובלב אחד כל אחד מביתו לביטול רוע הגזרה, ולהשבת התפילה בציבור בבתי הכנסת כבראשונה", נכתב במכתב פומבי עליו חתמו כמה מבכירי הרבנים בציונות הדתית. רבה של קריית אונו הרב רצון ערוסי הודיע על איסור תפילה במניין , "גם לאלה ששומרים על כללי הבטיחות, זאת מחמתם של אלו שלא מקפידים, ואיסור זה הוא בבחינת גזירה, כי מדובר בסיכון לרבים, כולל שיעורי התורה לרבים…בימי חול ניתנת האפשרות לכל יחיד לכוון תפילתו לערוצים שבהם מקיימים תפילה בציבור בשידור חי…". גם במגזר החרדי, שבתחילה חלקים בו עוד גילו שאננות, הצטרפו ל'נעילת השער' אדמו"רים ורבנים בכירים בזרם הליטאי.
עד היום הכרנו את המציאות הזו, רק מהסיפורים. מי מאיתנו לא שמע אין ספור תיאורים על תעצומות הנפש, גילויי אומץ יוצאי דופן ואמונה יוקדת שגילו אבות אבותינו שנאלצו לקיים חיים יהודיים במסתור, במחשכים, תוך סיכון חיים והעיקר להמשיך לקיים מצוות, בתקופות אפלות בתולדות האנושות. אם זה בימי ברית המועצות בעידן של מסך הברזל, אם זה במדינות ערב עוינות. כמובן בתקופת השואה. יהודים מצאו את מותם על קידוש השם, רק כי הנפש האמיצה שלהם שלא נתנה להם מנוח שלא להתפלל, ללמוד תורה, להכין מצות או לקרוא מגילה בתנאים לא תנאים, חרף החשש שהשלטונות יגלו אותם. יהודים נלקחו בשבי למאסרים ממושכים, רק בעוון זה שביקשו להמשיך לקיים חיים יהודיים.
מובן שהמציאות כיום שונה בתכלית, אבל התחושה הזו ליוותה אותי השבוע כאשר ניסיתי להכין עצמי למציאות שאחרי יותר מ- 10 חודשים בהם לא פספסתי אף אמירת קדיש אחת, 3 תפילות ביום, על אבי ז"ל, דווקא בימים האחרונים לשנה הלא פשוטה שעוברת עליי, אאלץ להתפלל ביחידות. המחשבה הזו לא נתנה לי מנוח. כמו אותם יהודים בזמן שרדפו אותם בגלל יהדותם, גם אני לא הייתי מוכן לקבל זאת. לשמחתי, גם אומרי קדיש נוספים בעיר מגוריי, לא הסכימו לגזרה שנחתה על כולנו. שוב, לא היה כאן חלילה פעולה נגד הוראות משרד הבריאות. אנחנו פועלים בדיוק על פי ההנחיות, שאפשרו לקיים תפילה מצומצמת של 10 אנשים, אשר שומרים מרחק 2 מטר איש מרעהו.
לחיים יש דינמיקה משלהם. ביום הראשון לייסוד ה'מניין המחתרתי' התחושה הייתה מוזרה, בעיקר כואבת. ביום השני, עדיין תחושה מרגיזה של מועקה בלב ליוותה אותי בדרך למניין, בימים הבאים, זה כבר היה נראה די טבעי. כאילו לא מדובר בבית כנסת בגבעת שמואל שבימים נורמליים מפוצץ במתפללים, עם מנייני תפילה כמעט סביב השעון, כמה שיעורי דף יומי ופעילות קהילתית שוקקת חיים, אלא חזרתי כמה שנים אחרונה למניין המצומצם בשטיבל של אבי חיים פיקרש ז"ל בתל אביב, שהייתי מקפיד להגיע לא פעם להשלים לו מניין. כמה פעמים הייתי מגיע לשטיבל ברח' בן יהודה ורואה את אבי ז"ל ממתין ברחובה של עיר, עטוף בטלית ותפילין, משווע לעשירי שיגיע… הנסיבות השתנו אבל התחושה הכבדה היא אותה תחושה. מועקה בלב, שממאמנת לעזוב אותנו…
"לחיים יש דינמיקה משלהם. ביום הראשון לייסוד ה'מניין המחתרתי' התחושה הייתה מוזרה, בעיקר כואבת. ביום השני, עדיין תחושה מרגיזה של מועקה בלב ליוותה אותי בדרך למניין, בימים הבאים, זה כבר היה נראה די טבעי"
זמן לחשבון נפש
בהתאם להתפתחות המגיפה , שמענו גם לא מעט דברי חיזוק מרבנים ופוסקים, בקבוצות הווטסאפ השונות וברשתות החברתיות. כמעט כל כמה דקות מופיעה סגולה להתמודדות עם המציאות הלא פשוטה שנחתה עלינו. פרקי תהילים ייחודים, אמירת פיטום הקטורת, ארגון יום תפילה עולמי לביטול רוע הגזירה שהתקיים השבוע ביום רביעי, ערב ראש חודש ניסן. "כאשר המצב זועק רחמי שמיים לתפילה ותחנונים… ביום רביעי הבעל"ט יום ערב ראש חודש ניסן- יום המסוגל לתשובה, יתאחד כל בית ישראל בכל מקומות מושבותיהם ליום תפילה עולמי.. כל אחד במקומו וביתו אנשים, נשים וטף, להתאחד בתפילה ותחנונים לפני בורא עולם שישמע זעקתינו ותפילתנו…", נכתב בהודעה שיצאה מטעם העדה החרדית.
אכן זמן לחשבון נפש לא פשוט. בשורות הבאות, אביא ציטוטים של רב עימו שוחחתי כמה פעמים בימים האחרונים. השיחות היו פרטיות, לא נאמרו לצורך ראיון או כתבה, אבל לאור הדברים שהשמיע, ביקשתי את רשותו להוציא אותם לאור. הוא הסכים, אבל בתנאי שלא אציין את שמו. לא כי הוא חושש אלא כי הוא לא מעוניין לעורר בימים הקשים ממילא, פולמוס ומחלוקת בעם. אבל הדברים הנוקבים שהשמיע, ראוי שכל אחד ואחת מאיתנו, יהרהרו עליהם במסגרת חשבון הנפש הפרטי והקולקטיבי שעל כולנו לעשות, נוכח אירועי התקופה.
"הקב"ה כועס עלינו"
מתוך הדברים שהרב השמיע בפניי, לא מדובר בציטוטים מדויקים, אלא ברוח הדברים:
"נחתה עלינו מגיפה עולמית שכמעט ומחריבה מדינות שונות בעולם. כמעט ברגע האחד העולם הפך משותק. הכלכלה העולמית רגע לפני קריסה, מערכות הרפואה כורעות תחת העומס. גם בעולם היהודי, החיים כמעט ונעצרו. כל אדם מאמין, מבין שיש כאן משהו גדול, משהו מעל הטבע, שהבורא של העולם הזה מבקש להעביר לנו איזה מסר. מהו המסר? בוא נגיד שאני מתייחס למגיפה הזו, כמו אל צעד שלפני המבול בימי נוח. לא פחות. הקב"ה כועס עלינו. אני לא נמנה על הרבנים מחזירי התשובה ואני לא נוהג להטיף בשער, אבל בוא ניקח רק את הציבור שלנו, הציבור האמוני, הירא לדבר ה', המקפיד על קלה כבחומרה. אני מדבר על רבנים, ראשי קהילות, עסקני ציבור ועמך ישראל. מאמינים יותר ומאמינים פחות.
"רבותיי, הקב"ה כועס עלינו!!! אתם מבינים בכלל את המשמעות של סגירת עולם התורה. בתי כנסת נעולים, ישיבות התרוקנו מתלמידים, היכלי תורה עומדים שוממים. זה מזעזע, זה לא עניין של מה בכך, מציאות כזו מעולם לא נחתה עלינו. הרי כל אדם עם קצת אמונה מבין את הוראות משרד הבריאות, אבל הוא גם מבין שמי שנותן את ה'הוראות' בעולם עשה מעשה. הוא כועס עלינו, לא מעוניין בשלב הזה לקבל את תפילתנו באותה מתכונת שהתרגלנו אליה. הוא לא שובר את הכלים, הוא לא מביא עלינו מבול חלילה, אבל הוא בהחלט שלח לנו 'מיני מבול' בדמות נגיף בלתי נראה, כסוג של 'עונש', התרעה, כרטיס צהוב לפני שהוא שולף את הכרטיס האדום. הוא דאג להנחית עלינו הנחיה להישאר בבידוד ביתי, כי אין כמו בידוד לחשבון נפשי אישי. בדיוק כמו חסידי ברסלב שנוהגים להתבודד ביערות, ככה גם אנחנו כעת צריכים כל אחד ואחד לערוך חשבון נפש אמיתי במקום בידודנו.
"קח למשל, את עניין סגירת בתי הכנסת. אולי אני קיצוני במחשבה, אבל תראה מה קרה כאן בשבועות האחרונים. בוא נודה על האמת, ושוב אני באמת לא רוצה להכליל או לקטלג, אבל תופעת הדיבור תוך כדי תפילה, הפכה למשהו 'כמעט קבוע' בלא מעט בתי כנסת בכל המגזרים. אני כבר לא מדבר על דברי חולין ורכילות תוך כדי התפילה. היו רבנים שניסו לזעוק בשער, אבל קולם לא באמת נשמע או חדר ללבבות. מה עשה הקב"ה, ושוב, ככה אני רואה את זה, סגר את בתי הכנסת. בום- פתאום אין רכילות ודברי חולין תוך כדי תפילה. אלה שמתפללים ביחידות בביתם, ודאי לא מדברים שיחות בטלה תוך כדי התפילה ואלה שמצליחים להתארגן במניין מצומצם של 10 מתפללים, מתכנסים מתפללים מהר ומסיימים. אני לא בדקתי את הנעשה בכל אותם מניינים, אבל אני יכול להבטיח לך שבאף אחד מהמניינים הללו לא היו דברי חולין ורכילות תוך כדי התפילה. אני באמת מצפה מכל אחד ואחד בציבור הדתי והחרדי לעשות את חשבון הנפש של דורנו. איך הגענו למצב שלראשונה מזה מאות שנים, התפילה הציבורית כמעט ומשותקת. בכלל, תשים לב, ברגע אחד ומאחר וכל אחד ספון בביתו, למעט יציאה מהירה לקניות או לעבודה חיונית, אתה כמעט ולא שומע רכילות, לשון הרע, קללות, פחות חומרנות, התנהגויות לא נאותות כאלה ואחרות. יש כאן מסר !!!
"כולנו נערכים לחגוג את חג הפסח, כל משפחה גרעינית בביתה. ברגע אחד, כולנו חזרנו לדבר על פסח של פעם. אווירה ביתית משפחתית, עם כל הצער שבדבר, הילדים ישבו לשולחן ליל סדר כמו שצריך, ישירו שירים, ישאלו את הקושיות, אווירה ביתית נפלאה. מתי דיברנו במונחים האלה בשנים האחרונות? הרי מאז נוצרה התרבות של יציאה לבתי מלון בארץ ובשנים האחרונות גם ליעדים נוצצים בעולם, חג הפסח הפך לחופשת הפסח.. כולם היו במירוץ ממש, מי ייסע למלון יותר מפואר, במדינה כזו או אחרת, מי יאכל אוכל גורמה מעשה ידי השף המוכר ומי יבלה בספא המפנק בימי החג… בכלל, איבדנו משהו מהמשפחתיות המוכרת והמסורתית. מאז חדרו לחיינו אותם 'מכשירים מתקדמים' הפסקנו כמעט לדבר אחד עם השני, גם בתוך המשפחה וגם בין בני האדם. הכל עבר דרך הטלפונים, מבלי ששמנו לב, אנשים השתעבדו למכשירים הללו ושכחו מה זה באמת חיי משפחה. בא הקב"ה וכפה עלינו להיות יחדיו עכשיו שבועות ואפילו חודשים, כולם באותו בית. הוא רוצה שנחזור לחיות חיי משפחה נורמטיביים, נחזור לדבר ממש אחד עם השני, הורים יתעניינו וידברו עם ילדיהם ולא רק ישלחו להם מסרונים מה לעשות ומה יש לאכול… אותו הדבר בין בני הזוג עצמם. הקב"ה עצר הכל ויש לכך סיבה.
"בוא נלך רגע לקצה השני, בחודשים האחרונים היו ראשי ערים שממש נלחמו להפעיל תחבורה ציבורית בשבת. בשם סיסמאות החופש והדמוקרטיה, הם החלו לארגן ולממן את 'אוטובוסי השבת' שהסיעו את כל מי שהיה מעוניין, חינם אין כסף, לפאבים, למועדונים ולחוף הים. אוי כמה שהם חגגו על זה וקרעו לנו את הלב, ככה רמסו לנו את השבת. ופתאום בום – אין תחבורה ציבורית בשבת, אין בכלל תחבורה ציבורית ואין חילולי שבת …אפשר להמשיך עוד אבל המסר ברור. שוב, יכול להיות שיהיו מי שיחלקו עליי, אבל אני מאמין שמי שבאמת מנהל את העולם, עצר הכל, ונתן לנו הזדמנות- לשנות, לשפר, להתנהג טוב יותר. אני רואה את זה כסוף לעולם שהכרנו ואחרי שבע"ה נתגבר על הנגיף, נצא לדרך חדשה עם עולם טוב יותר".
"הקב"ה כועס עלינו. הוא לא שובר את הכלים, אבל שלח לנו 'מיני מבול' בדמות נגיף בלתי נראה, כסוג של 'עונש', התרעה, כרטיס צהוב לפני שהוא שולף את הכרטיס האדום"
