מרב לרנרמה קורה כשאין ספור חלומות ותכנונים על טקס הכלולות והחגיגה באולם המושקע מתנפצות אל מול נגיף הקורונה? מרב לרנר שוחחה עם שתי כלות שעברו את זה, בשלום. לא פסה האופטימיות
בהלת נגיף הקורונה עלתה בשבוע שעבר מדרגה. לאחר ההנחיות הראשונות, שאסרו התכנסויות של מעל 5,000 איש, שהנפגעים העיקריים ממנה היו תחומי הספורט והזמרים שממלאים בדרך כלל אולמות ואצטדיונים, הרי שביום רביעי שעבר הוטל איסור ההתכנסויות של יותר ממאה איש. במוצאי השבת האחרונה המצב החריף עד להשבתה חלקית של המשק ואיסור התקהלויות של יותר מעשרה אנשים.
הקורונה משבשת את שגרת החיים של כולנו. הנפגעים העיקריים מההנחיות החדשות הם עולם התרבות והפנאי שנסגרו כליל, אולמות האירועים והספקים ובכללם זמרים, מאפרות ומסרקות. איך לא, לטעמי הנפגעים העיקריים מההגבלות הם הזוגות הצעירים – החתנים והכלות, אלו שבמשך חודשים תכננו את היום השמח ביותר בחייהם ובהגבלה של רגע מצאו עצמם עם חלום על חתונה מהאגדות ומציאות שמשאירה אותם, במקרה הטוב, עם טקס צנוע ושעות ספורות למציאת פתרון למיקום החופה.
לינוי משעלי, עורכת מדורי תרבות ואפונה באתר 'סרוגים', התחתנה ביום ראשון האחרון. גילוי נאות, לינוי היא חברתי והייתי מוזמנת לחתונתה המקורית. ריאיון ראשון לכתבה זו קיימתי איתה ביום חמישי, פחות מ-24 שעות לאחר ההנחיה לצמצום ההתקהלויות ל-100 איש. את הריאיון השני איתה ערכתי ביום ראשון בצהריים, שעות אחדות לאחר ההגבלה החדשה, ושעות ספורות לפני שעמדה תחת חופה וקידושין עם בחיר לבה, מיתר.
"אני מתארגנת לחתונה המוזרה שהולכת להיות", היא אומרת לי בחיוך ומוסיפה: "לא דמיינתי בחיים את יום החתונה שלי ככה. אף פעם לא אהבתי חתונות המוניות של 800-1000 איש. זה אף פעם לא דיבר אלי וגם החתונה המקורית שלי לא הייתה אמורה להיות המונית אלא 250-300 איש. היה חשוב לי שלא יהיה המוני אלא שאנשים שאני אוהבת ומעריכה יהיו איתי בערב הזה".
לינוי גרה באשדוד, מיתר באלעד והם החליטו לקיים את החתונה באולמי "נסיה" בצומת ראם. "לפני שלושה חודשים, החשש היחיד שלי היה המצב הבטחוני. הדבר שהכי פחדתי ממנו היה שלא תהיה מתיחות בדרום ולכן בכוונה לקחנו אולם שלא נמצא בדיוק בדרום אלא על הגבול, כדי שכולם יוכלו לבוא לשמוח. כמו כל כלה בימים אלה, גם קיוויתי שלא יהיה גשם. אלו שני הדברים שהפריעו לי. בחיים לא דמיינתי, בטח גם לא אף אחד במדינה או בעולם, שזה מה שיקרה, לא היה דבר כזה בחיים".
מיתר, בן זוגה, הוא עולה חדש מקנדה. את ההגבלות שהגיעו בעקבות הקורונה הם התחילו להרגיש עוד לפני צמצום האורחים, כאשר יצאה ההנחיה שכל מי שמגיע לארץ ייכנס לבידוד. "היינו צריכים לוותר על האורחים שלנו מחו"ל. הרבה מהחברים של מיתר ומהמשפחות שהיו צריכים להגיע לארץ לא יכלו להגיע בגלל ההגבלות, והצטערנו על זה. גם המלווה המתוכנן של בן זוגי היה חברו הקרוב מקנדה שגדל איתו, אבל הוא לא הצליח להגיע לארץ לפני ההחלטה על הבידוד".
אבל אז החמירו את איסור ההתקהלות מ-5,000 ל-100. לינוי ומיתר כבר הבינו שמסיבת החתונה שרצו לחוות עם חבריהם לא תתקיים במועדה. בעלי האולם סרבו לבטל את האירוע והסכימו לדחות אותה לקיץ ולהשאיר עם מחירי החורף שידוע כזולים יותר. למרות זאת, לינוי ומיתר סרבו לדחות את טקס החופה לקיץ יחד עם המסיבה.
"לפי ההלכה לא דוחים אף פעם חתונה", מסבירה לינוי את הסיבה לקיום טקס החופה במועדו ומוסיפה, "מיתר ואני כמעט שנתיים יחד. אנחנו רוצים להתחתן ולהתחיל את החיים יחד. בסופו של דבר כשאני חושבת על המטרה עצמה אני שמחה מאד ומודה, עם כמה שזה עצוב וכואב, אני לא מרגישה חרטה אלא שמחה שעושה את זה ומתחתנת. לא אכפת לי באיזו צורה, העיקר להיות עם בן זוגי וכשיש לי בן זוג מדהים זה לא מובן מאליו".
"לפני שלושה חודשים, הדבר שהכי פחדתי ממנו היה שלא תהיה מתיחות בדרום ולכן בכוונה לקחנו אולם שלא נמצא בדיוק בדרום אלא על הגבול, כדי שכולם יוכלו לבוא לשמוח"
משהו קטן ואינטימי
נועם וקנין, סטודנטית שנה ב' לחינוך מיוחד, נישאה ביום רביעי האחרון לבן זוגה דביר דלויה, גם הוא סטודנט לחינוך מיוחד המתעסק גם בלימוד נערים לעליה לתורה בבר מצווה. את חתונת הענק שלהם, שתוכננה להיות, עם כאלף מוזמנים, ושהייתה אמורה להתקיים בבאר שבע, הם דחו בשלב זה למועד לא ידוע, אך את טקס החופה קיימו במועדו.
"לא קל, לא חשבתי שזה יקרה ויגיע למצב כזה כל כך מהר", אומרת נועם וממשיכה: "אין ברירה אחרת, אין אופציה אחרת. בעז"ה, כשיהיה אפשרי, נעשה אירוע גדול עם החברים והאנשים שרוצים לשמוח איתנו. קיבלנו הרבה הודעות תמיכה והתעניינות מהסביבה שלנו ובינתיים נעשה אירוע קטן ואינטימי. בחרתי משהו שהוא פשוט ולא יותר מידי חגיגה, משהו אישי וקטן שניתן לעשות ולאלתר בכמה ימים".
המחשבה לדחות את האירוע עברה לך בראש?
"ברור", היא משיבה. "בהתחלה המשפט הראשון שיצא לי מהפה היה שנדחה את האירוע, אבל אז בעלי התקשר לרב שהזמנו לקדש אותנו, והוא אמר לו שלא דוחים חתונה, חייבים להתחתן ולקדש, בדרך מצומצמת, ואח"כ לכשיירגע המצב, אפשר יהיה לעשות טקס כמו חופה, לא עפ"י כל הסדר הרגיל. היה לי קשה בהתחלה לקבל את זה, כי זה לא מה שתכננו, אבל מקבלים את זה לאט לאט. כל יום שעובר מעכלים את הנושא וצריך להמשיך הלאה".
"בסופו של דבר בחרנו להתחתן בגלל האופי והאישיות של האדם, ואנחנו הולכים להקים בית בישראל. צריך להגיד תודה שאנחנו מתחתנים, ויהיה לנו בית ונוכל להיות יחד אחרי שנים של חברות"
לחשב מסלול מחדש
יש המון קווים משיקים בין לינוי לנועם. שתיהן בתחילת שנות ה-20 לחייהן, שתיהן יוצאות עם בני זוגן לא מעט זמן וחיכו בקוצר רוח ליום הגדול, שתיהן נשברו ברגעים הראשונים שלאחר ההצהרה על ההגבלות אבל התעשתו מהר. במוצאי השבת, לאחר שההגבלות החדשות שאסור לקיים התקהלויות של יותר מ-10 אנשים נכנסו לתוקף, מצאו עצמן לינוי, פחות מ-24 שעות לפני הרגע הגדול, ונועם, כארבעה ימים לפני הרגע הגדול, אובדות עצות ונאלצות לחשב מסלול מחדש בפעם השנייה. שתיהן זנחו את החלום לקיים את הטקס באולם.
לינוי: "במוצאי השבת, כשיצאתי מהמקווה, הודיעו לי שההגבלות הוחמרו ל-10 אנשים. בכיתי המון, עד שהשלמתי עם זה שיהיו רק 100 איש, אבל לפחות אתחתן באולם המקורי, אז הפילו עלי את ההגבלות החדשות. טקס החופה עבר לחצר של וילה של חברים באשדוד, בחמש אחר הצהריים, לקראת השקיעה. זה בית של חברים שגם לבת שלהם קרה אותו דבר. האמא שלה מעצבת פרחים וחופות, אמרה לי שהיא מעצבת חופה לבת שלה שמתחתנת בשעה שבע, והזמינה אותנו בחמש להתחתן שם. משם נמשיך לסעודה קטנה בבית הדודים שלי רק עם המשפחה".
נועם: "אנחנו נתחתן ברבנות בבאר שבע, משם נמשיך לבית שאנו עוברים אליו לחנוכת הבית ולסעודה קטנה".
לינוי בחרה להתחתן בשמלת הכלה שעיצבה עבורה ברוריה חריטן ואף הזמינה ליום האירוע את המאפרת ומעצבת השיער שסגרה מראש. היא ומיתר בחרו גם לקיים את צילומי החתן כלה. נועם לעומת זאת בחרה שלא להשתמש בשלב זה בשמלת הכלה ובחרה ללבוש שמלה פשוטה שאלתרה תוך כמה ימים ואיפרה את עצמה. את השואו האמיתי היא שומרת לאירוע הגדול אותו היא עתידה עוד לעשות.
אני מתפעמת משתי הבחורות הצעירות הללו שמפגינות בגרות וגורמות לי להעריץ אותן, על קור הרוח, העוז ועל הידיעה שהן לא נכנעות למצב. הן מתמודדות איתו – הן מתחתנות.
לינוי: "אני לא מפסיקה להתפלל על החתונה שלי ומה שאני הכי מבקשת זה שיהיה שמח. המטרה היא להתחתן ולבנות בית נאמן בישראל, לחיות יחד ולאהוב. אם מסתכלים על המטרה אז לא משנה אם יש 900 איש או 10 איש. כל זוג צריך להסתכל על זה ככה ללא קשר לקורונה, בסוף מה שחשוב בחתונה זה שאתם יחד, שמחים ויודעים שאתם בזוגיות טובה והולכים לנצח איתה הכל".
נועם: "בסופו של דבר בחרנו להתחתן בגלל האופי והאישיות של האדם, ואנחנו הולכים להקים בית בישראל. צריך להגיד תודה שאנחנו מתחתנים, ויהיה לנו בית ונוכל להיות יחד אחרי שנים של חברות. אנחנו נרקוד על שתי החתונות".
