מרב לרנרהתאונה בה נהרגו ציפי רימל ובתה נעם רחל ז"ל ואב המשפחה, אפרים והבן איתי נפצעו קשה, זעזעה את כולנו. לאחר שקמו מהשבעה, בני המשפחה עושים ככל שביכולתם כדי לסייע לילדים שנותרו, ומשתפים את "שבתון" בתחושות הקשות
במוצאי השבת שעברה, שבת ארגון בני עקיבא ביישוב נוה צוף, נעמדה לאה הודיה, ילדה חמודה במעיל ורוד וכובע צהוב ובחרה להגיד כמה מילים בפתיחת הטקס, שבוע לאחר שאיבדה את אמה ואחותה ובעוד אביה ואחיה הגדול מאושפזים ורחוקים ממנה.
"לפני שבוע הייתה העלייה לתורה לכבוד בר המצווה של בן דוד שני שלי… איתי לא חזר איתנו לשבת, הוא נשאר אצל הדודה מירושלים, איפה שבן דודי השני ומשפחתו התארחו. במוצאי שבת אמא ואבא קבעו להיפגש עם הורי חתן בר המצווה ולאסוף את איתי. בסוף קרתה התאונה. איתי ואבא שלי נפגעו ברגליים, איתי גם קצת בראש ואמא ונעם כבר לא איתנו. אבא ואיתי בבית החולים. אמא הייתה פעילה חברתית ואפילו אחת החברות שלי שאלה 'מה יהיה עם הקייטנה?', כי אמא היא זו שכמעט כל הזמן עשתה את הקייטנה. בבוקר התעוררתי כרגיל וראיתי מעיל כחול וזיהיתי ישר שזה המעיל של דודה שלי. ראיתי את דודה שלי והבנתי שמשהו קרה. דודה שלי קראה לי אליה וסיפרה לי את הכל. עכשיו אני סבבה, מקווה שהמצב של אבא ואיתי ישתפר".
במוצאי שבת לפני כשבועיים, בסמוך לצומת גבעת זאב, כרד טארק, צעיר בן 19 נסע במהירות מופרזת שנעה בין 150 ל-180 קמ"ש ופגע בעוצמה ברכבם של משפחת רימל. ציפי, אם המשפחה בת 34 ובתה נעם רחל בת השלושה שבועות נהרגו במקום. אפרים, אב המשפחה, פצוע קשה ויש חשש כי יישאר משותק בפלג גופו התחתון. הבן איתי, שבאותו לילה ממש – בתאריך ג' כסלו, חגג את יום הולדתו ה-12, מאושפז במצב אנוש עם פגיעה רב מערכתית.
רזיאל גנץ, אחיה של ציפי ז"ל מתייחס לתאונה: "הנהג הפוגע נהג במכונית שנעשו בה כל מיני דברים כדי שתהיה מהירה וחזקה יותר. הבחור עשה מרוץ מכוניות עם עוד ארבעה רכבים, ככה אנחנו מבינים מעדויות של אנשים במקום. הנהג ניסה להיות המהיר ביותר, עקף את כל הרכבים במסלול השמאלי ונכנס ללא מעצורים ב-180 קמ"ש ברכב של אפרים וציפי. לא היה להם יותר מידי סיכוי. ציפי ישבה ליד אפרים, התינוקת נעם רחל ישבה מאחורי אפרים, ואיתי ישן מאחורי ציפי. ציפי נהרגה במקום וכך גם התינוקת נעם רחל. איתי היה לכוד בצורה קשה מאחורי ציפי כשהרגליים שלו תקועות מאחורי הכסא, ונאלצו לקטוע את רגל שמאל שלו. אפרים ישב בכסא שלו, ומההלם לא הבין מה קרה, הוא היה מבולבל מאד".
זו אחת מתאונות הדרכים היותר קשות של השנים האחרונות. רוצח שנוהג ברכב ומשחק מרוץ מכוניות בכביש 443 הפך ברגע אחד משפחה מאושרת בת שבע נפשות – זוג הורים וחמישה ילדים, למשפחה של חמש נפשות, בה אמא ואחות "שקופים", כהגדרת עמיחי יהודה בן ה-7.5.
"היה לאפרים חשוב לדעת שלא הוא אשם בתאונה. איך הוא יכל להיות אשם?! הם בסך הכל עמדו ברמזור אדום והגיע איזה מטורף מאחור במהירות מטורפת ופשוט נכנס בהם"
הפעם האחרונה עם ציפי ונעם
אפרים וציפי התחתנו לפני 13 שנים. אפרים היה בשנתו החמישית בישיבת ההסדר "הר עציון" לאחר שירות צבאי, ציפי סיימה ללמוד מדעי המדינה ותקשורת ולאחר מכן הוציאה תעודת הוראה. כזוג צעיר הם נסעו לשליחות בשיקגו, וכשחזרו לארץ בנו את ביתם ביישוב נוה צוף. ציפי שמשה כמורה לאנגלית בבית הספר ביישוב ואפרים עובד בעמידר כרכז פרוייקטים קהילתיים. שניהם היו מעורבים בחיי הקהילה, אפרים היה במזכירות ושימש כגבאי בבית הכנסת וציפי הייתה מדריכת כלות.
לפני חודש נולדה בתם הקטנה, נעם רחל ז"ל שנהרגה אף היא בתאונה הקשה, והיא בת שלושה שבועות בלבד. שבועיים בלבד לאחר שנולדה, בעקבות רצון עז של ציפי, המשפחה קיימה קידוש לרגל התינוקת.
"אמרנו להם שכשזה בן חייבים לעשות ברית כעבור שמונה ימים אבל בקידוש עבור תינוקת אין שום לחץ. ובכל זאת, ציפי הרגישה טוב וביקשה לעשות את הקידוש בשבת – שבוע אחרי הלידה. יש תמונה שצילמו אותם בכניסת שבת ממש לפני שבועיים", מספר יוגי (יוסף) רימל, אביו של אפרים.
"הבת הגדולה, לאה שמחה, הייתה בת יחידה עם שלושה אחים וחיכתה לאחות. כשנעם רחל נולדה, ציפי התעקשה לעשות קידוש גדול לכל היישוב שבועיים אחרי הלידה למרות שגם מזג האוויר לא היה בטוח. בתזמון מושלם, שניה אחרי שסיימו את הקידוש – התחיל לרדת גשם", נזכר רזיאל. "לאורך כל הזמן האחרון, יש נקודות שלא מובנות לנו, שכנראה הקב"ה כיוון את ציפי ואותנו לעשות דברים מסוימים כהכנה לפרידה – כמו הקידוש, או כמו אותו יום רביעי לפני התאונה, שבו התעכבתי אצל ההורים שלי וכשהתכוננתי לצאת ציפי הגיעה עם נעם רחל לקחת את אמא שלי לבילוי, וזו הפעם האחרונה שראיתי אותה והפעם היחידה שראיתי את נעם רחל ונישקתי אותה. ציפי הבינה את גודל האירוע וצילמה אותנו. זו בעצם הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את נעם רחל והפעם האחרונה שראיתי ודיברתי עם ציפי".
אפרים יודע שהן נהרגו
ביום שישי, ערב שבת פרשת תולדות, יעקב, בן דודו של אפרים שמתגורר בחו"ל, הגיע עם אשתו ובנו בן ה-13 לישראל להנחת תפילין בכותל. איתי נשאר בירושלים לשבת עם בן דודו, ובמוצאי השבת הגיעו הוריו לאסוף אותו הביתה.
יוגי רימל מספר: "הגענו להנחת תפילין ולאחר מכן נסענו לארוחה חגיגית. איתי ובן דודו בנימין היו קרובים, והוא רצה להיות ביחד איתו בשבת, אז הוא הצטרף לבנימין, יעקב ואשתו שרי לשבת בירושלים. בצאת השבת אפרים, ציפי ונעם יצאו לאכול עם שרי ויעקב ובסוף אספו את איתי ונסעו הביתה לנוה צוף".
יוגי זוכר את השיחה האחרונה שלו עם אפרים באותו מוצאי שבת, כשידע שהם יוצאים מנוה צוף: "בכל ערב שבת הוא היה מגיע עם הרכב שלו לבית הכנסת ואני החזרתי לו את הרכב ביציאת השבת. באותו מוצאי שבת, כשהחזרתי לו את הרכב, הוא סיפר לי שהם נוסעים לירושלים, לצאת עם יעקב ושרי, איחלתי לו נסיעה טובה ושם דרכינו נפרדו".
מספר שעות לאחר מכן קיבל יוגי טלפון מבית החולים שערי צדק בו נמסר לו כי בנו ונכדו מאושפזים במצב קשה. "שאלו את אפרים למי להתקשר ואפרים ביקש שיתקשרו אלי, הוא היה בהכרה וזכר את מספר הטלפון שלי בעל פה. ביקשתי לדבר עם אפרים והוא אמר לי שהוא לא זוכר מה קרה. למעשה, הוא לא ידע מה קרה כי הרוצח נכנס בו כמו טיל מאחורה".
אפרים היה בהכרה מרגע התאונה ובמשך 17 שעות שלמות עד שנכנס לחדר ניתוח ומאז, בשל פציעתו הקשה ועד לאחר הניתוח בגב, בוחרים להשאירו מורדם ומונשם. הוא מודע לכך שאשתו ובתו אינן בין החיים, והוא יודע כי בנו מאושפז אך לא יודע על חומרת הפציעות שלו. אביו של אפרים מתאר כי אפרים הספיק לקבל החלטות בנושאים מהותיים כגון מקום הקבורה של אשתו ובתו, טרם הורדם.
רזיאל: "אפרים היה בהכרה לאורך כל הדרך, אם כי קצת מעורפלת. עד השעה 15:00 שבה הגענו אליו הוא ידע בדיוק מה קרה, סיפרו לו הכל. היה חשוב לו לדעת שלא הוא אשם בתאונה, והוא ביקש שמישהו מקצועי יעדכן אותו. הגיע קצין משטרה ועדכן שהבוחן שהיה במקום אמר שבוודאות אפרים לא אשם. איך הוא יכל להיות אשם? הוא עמד ברמזור אדום! הם בסך הכל עמדו ברמזור והגיע איזה מטורף מאחור במהירות מטורפת ופשוט נכנס בהם".
הסבא והסבתא מגדלים את הנכדים
מרגע התאונה נשארו בבית שלושה ילדים, לאה הודיה בת ה-9.5, עמיחי יהודה בן ה-7.5 והראל מאיר בן ה-3. שלושה ילדים קטנים שברגע אחד הפכו ליתומים מאם שאף אינם יודעים מתי אביהם יחזור אליהם ובאיזה מצב.
"לאה, הבת הגדולה, התעוררה בבוקר שאחרי התאונה והבחינה במעיל של דודה שלה, מה שגרם לה לשאול מה קרה", מתאר דודה, רזיאל. "לאחר שסיפרו לה היא אמרה 'אני מאחרת לבית הספר ואני צריכה להתארגן'. הסבירו לה שזה לא עובד ככה. אנשי נוה צוף, שהם למודי ניסיון וסבל, עטפו ושמרו את הילדים במסגרות וטיפלו בהם. קנינו ללאה טלפון בעזרת אנשים טובים, כדי שתוכל לדבר עם כולם כי בסוף היא הגדולה ואין אבא או אמא באזור. היא ביקשה שרשרת עם תמונה של אמא ושל נעם רחל אז אחותי סידרה לה שרשרת בצורת לב עם תמונה של כל המשפחה בפנים עם כנפיי מלאכים שכשהן נפתחות רואים את המשפחה.
"עמיחי יהודה הקטן, בן ה- 7.5 אמר לסבא שלו שעכשיו יש לו אמא ואחות 'שקופים'. בשבת האחרונה, כשהם היו אצלנו בצפריה, עמיחי ראה אותי עם דמעה, אז הוא שאל אותי אם אני בוכה על אמא. עניתי לו 'כן, אני בוכה על אחותי', ואז הוא אמר – 'וגם על אבא, שהוא גיסך'", רזיאל משתף.
בבית משפחת רימל בנוה צוף עברו להתגורר, מיד לאחר שקמו מהשבעה על בתם, סבא וסבתא גנץ. מזוג שחשב שסיים את חובותיו בגידול ילדים, הם הפכו לזוג שקיבל לידיו שלושה ילדים צעירים, יתומים, הזקוקים להם יותר מכל.
"אמרו לי שאני צריך להיות אפוטרופוס על הבן ועל הנכד שלי – זה עולם הפוך, לא מהטבע, זה דבר קשה ביותר שצריך לעשות החלטות על הטיפול הרפואי של הבן והנכד. ניהלתי בית אבות 22 שנה, עבדתי הרבה עם אפוטרופסות. בדרך כלל דואגים לאפוטרופוס למישהו שלא יכול לדאוג לעצמו כי הוא מבוגר. זה היה צריך להיות עוד כמה שנים עלי ולא בסיטואציה הזו", אומר יוגי בכאב.
"אמרו לי שאני צריך להיות אפוטרופוס על הבן ועל הנכד שלי – זה עולם הפוך, לא מהטבע, זה דבר קשה ביותר שצריך לעשות החלטות על הטיפול הרפואי של הבן והנכד"
האב אולי יישאר משותק
בבית החולים מאושפזים במצב קשה אפרים ואיתי וכולנו תפילה כי ה' ישלח להם רפואה שלמה, רפואת הגוף והנפש, אך נכון לרגע זה מצבם אינו טוב ועוד נכון להם שיקום ארוך, ויש צורך להנגיש את הבית לצרכיהם. לצורך כך, התגייסו תושבי נוה צוף עם מיזם גיוס המונים בתקווה להעניק למשפחה שקט כלכלי על מנת שיוכלו להתרכז בריפוי, מיזם שגייס תוך ימים אחדים בלבד למעלה משני מליון שקלים!
נטע עמר, חברתה של ציפי ז"ל: "ברגע שהבנו שאפרים כנראה לא יעמוד על הרגליים יותר הבנו שיש צורך גדול בהנגשת הבית, שזה הדבר העיקרי שאנחנו רוצים לתת להם – שיהיה להם בית שבו אבא שלהם יוכל להתנהל כמו שצריך כי הוא זה שנשאר לילדים. וכמובן, חינוך, וכל דבר שצריך שתהיה להם בו נחת כלכלית. הם הולכים לחיות בלי אמא שהייתה בשבילם הכל".
המשפחה אסירת תודה לאנשי נוה צוף שעוטפים אותם ואת הילדים ללא הרף, ומתארת את ההוצאות הרבות שעוד צפויות ל-5 הנפשות שנותרו בבית משפחת רימל.
יוגי: "אני לא טוב בגיוס כספים אבל במקרה הזה אי אפשר לדעת מה אנחנו צריכים להוציא לטובת אפרים או איתי, וצריך גם לגדל שלושה ילדים נוספים ולדאוג להם להכל – חוגים והוצאות של שכר לימוד וגם הדברים הכי פשוטים, כמו אוכל. משכורת כבר לא תהיה מציפי ואפרים לא נמצא כרגע וצריך הוצאות רפואיות בעצמו".
רזיאל מעדכן במצבם של אפרים ואיתי: "מעבר לגידול הילדים נצטרך לראות מה קורה עם אפרים ואיתי, באיזה מצב הם ישתחררו מבתי החולים. אנחנו מחכים לניתוח של אפרים בעמוד השדרה כדי לראות מה יהיה עם פלג גופו התחתון – האם הוא יהיה משותק ועד כמה. יהיה צריך להנגיש את הבית, ואפרים, שעוד מצפה לו שיקום ארוך, ייאלץ לגדל את הילדים מעל כסא גלגלים. הוא לא יוכל לעבוד בזמן הקרוב והמשפחה תצטרך סיוע כלכלי.
"אנחנו עוד לא יודעים מה יהיה מצבו של איתי. כרתו את רגל שמאל שלו מהברך למטה, וברגעים אלו עדיין נשקפת סכנה לחייו. השיקום של איתי יצריך מאיתנו הרבה כוחות נפשיים וכלכליים ולכן המשפחה יחד עם היישוב נוה צוף פתחו קופה כדי לנסות להקל בנושא הכלכלי על המשפחה, שלפחות לנושא הזה הם לא יצטרכו לדאוג".
"אנחנו מחכים לניתוח של אפרים בעמוד השדרה כדי לראות האם הוא יהיה משותק ועד כמה. יהיה צריך להנגיש את הבית, ואפרים, שעוד מצפה לו שיקום ארוך, ייאלץ לגדל את הילדים מעל כסא גלגלים"
לתרומה לקמפיין: Helprimel.co.il
