יהודית אברהמינירית ממשיכה את מפעל ההנצחה שהקימה אמה, ומשמרת חנוכיות וסביבונים שלכל אחד מהם סיפור מרתק משלו, השוזר בתוכו מורשת, יהדות וערכים.
קשה שלא להתרגש ממפעל ההנצחה שהקימה הגברת שושנה דונין, מפעל שהוקם בחייה, וממשיך בפעילות ממושכת ודינמית. פעילות שהיא סיפור, סיפור שמתמשך לאורך כמה דורות. והיום, לאחר מותה, הסיפור לא נגמר ולא נגדע, סיפור שמסופר בייתר שאת, ברגש ובתבונה על ידי בתה נירית קרקובר.
"חשוב לי לשמר את מפעל ההנצחה שהקימה אמי ז"ל", כך אומרת נירית. ”אני רואה חשיבות רבה בשיקוף החיים ההיסטוריים המתמשכים שלנו כעם ובהעברת המידע החוויתי, המסורת, וההתנהלות של חיי הקהילה התוססים, שהתקיימו בעיר לומז'ה בפולין, ולא רק שם".
נירית נשואה, אם לשישה וסבתא לנכדים שעוסקת בשגרת היומיום בהדרכה ובייעוץ ארגוני, אך יחד עם העשייה המקצועית והקדשת זמן ל"שבט המשפחתי", כהגדרתה, חשוב לה לשמר ולהעצים את מפעל ההנצחה של אמה ה"אספנית". "כך קראו לה", נירית מחייכת, ומסבירה: "כחלק מעשיה זו אני ממשיכה את דרכה החינוכית ומטפחת את אוסף חפצי היודאיקה, חנוכיות וסביבונים שאספה אימי במשך שנים רבות".
האספנית, הלא היא שושנה דונין, הייתה אשת חינוך דעתנית ופעלתנית. לאחר פרישתה לגמלאות החליטה להשקיע את מרצה וכישוריה בעשיה ערכית, חינוכית ותרבותית. היא למדה את מיומנות האוצרות. למדה כיצד לרכוש ולנהל אוסף פריטי יודאיקה, רכשה פריטים רבים ושיתפה בחוויה התרבותית את הקהילה ואת משפחתה כמובן.
מה מייחד את האוסף של אמך?
"סיפור.. ועוד סיפור", נירית עונה, ומפרטת: "לכל הפריטים שאספה יש סיפורים מהחיים. סיפורים יפים ומרגשים וגם סיפורים מצמררים שעומדים מאחורי וסביב החנוכיות שהיו ושרדו את התופת בשואה.
"אימי הקימה חדר תצוגה ועיון בביה"ס אמונים בגבעתיים, כפעילות להנצחת קהילת לומז'ה שבפולין. דרך החדר הזה היא שאפה וכיוונה להנחיל לדורות של ילדים ומבקרים רבים את ערכי היהדות והתרבות היהודית תוך הצגת אוספי ההוויה היהודית וחגי ישראל", נירית משתפת בהתרגשות.
לכל חנוכיה יש שם
באוסף המיוחד, לכל חנוכייה יש שם שנושא את סיפורה.
נירית: "חנוכה- חג האור, הנס והגבורה, הינו חג היסטורי בן למעלה מ-2000 שנה. כל דור וכל עדה הוסיפו מנהגים חדשים לחגיגה ולהידור המצווה. ואני משתדלת, בסיפורי הסביבונים והחנוכיות להראות ולהדגיש את האור, הנס והגבורה שבאים לידי ביטוי באוסף שברשותי".
חנוכייה ששושנה הייתה קשורה אליה באופן מיוחד היא "החנוכייה היהודית", חנוכיית קרמיקה מעשי ידי האומנית לוקה ווקס. נירית מציגה את החנוכייה בפני, לפני שהיא שוטחת את סיפורה:
"החנוכייה מתארת בית של משפחה יהודית ובבית שוכנת לה חנוכייה המאירה אחת לשנה את היהודים יושבי הבית. חנוכייה מיוחדת זו ניתנה לאימי מתנה על ידי לוקה ווקס ז"ל. לוקה הייתה אומנית ויוצרת מיוחדת במינה. היא פיסלה מאות פסלים שכולם עסקו בחיים היהודיים בעיירה בפולין. זקנים, ילדים, רבנים להקות כליזמרים ועוד. לימים לוקה ואמי התיידדו, אימי אירחה לה חברה, וביחד הן שיתפו בחוויות ובסיפורים מן העבר בעיירה בפולין, ולא רק. באחד מסיפוריה סיפרה לוקה, כיצד זאב ז'בוטינסקי הורה לבעלה לעזוב את פולין, לעלות לארץ ישראל ולסייע בהקמת המדינה".
גם ל"חנוכיית התרמילים" יש סיפור האוצר בתוכו רגש, הוויה יהודית ובעיקר גבורה ישראלית. מדובר בחנוכייה שיצר אביה של נירית, שמואל דונין ז"ל, ונמסרה לרב אריה לוין בשנת 1967.
"מעשה שהיה כך היה", מספרת נירית בהתרגשות: "אבי גויס לשירות מילואים בימי ההמתנה שקדמו למלחמת ששת הימים, לחם בקרבות וחזר מהמלחמה בשלום ב"ה. בתקופת ההמתנה גמלה בליבו ההחלטה שאם יחזור בשלום יפקוד את משכנו של הצדיק הירושלמי, שהיה קשור בקשרי משפחה למשפחתנו, ויעניק לו חנוכייה העשויה מתרמילי כדורים שליקט בשדה הקרב בסיני. 'תרמילים ששימשו כלי משחית, ישמשו לקיום מצוות הדלקת נרות בחנוכה', כך אמר אבא. וכך היה. הרב אריה לוין קיבל את החנוכייה במעמד צנוע, אינטימי ועוצמתי כאחד. בחיוך רחב, סמך את ידיו על ראשו של אבי וברכו בקול נרגש באותה ברכה שברך אותו ביום לידתו וביום נישואיו לשושנה אימי", נירית משתפת בסיפור המשפחתי בצורה נרגשת ואותנטית, כאילו זה קרה ממש לפני כמה ימים.
וישנו גם אוסף החנוכיות הנקרא "חנוכיית הפמוטות", אלו חנוכיות שמעוטרות במוטיבים וסימבוליקה יהודית אופיינית כמו: ספרי תורה, כתר תורה, ציפורים, אריות ועוד. הייחודיות של החנוכיות הללו היא שבנוסף לשמונת הקנים יש גם שני פמוטות להדלקת נרות שבת. מסתבר שחנוכיות אלו היו מקובלות בקהילות ובעדות השונות, מקהילת פולין ועד ליהדות סוריה. בכל ימי החנוכה מדליקים את הנרות והשמש ובשבת חנוכה מדליקים את שני השמשים כנרות שבת באותה חנוכייה.
גם לאוסף הסביבונים יש את הכוכבים שלו: "מאוסף סביבוני הכסף וסביבוני העץ הרבים אני אוהבת להציג את 'הסביבון הריחני' שלמעשה הוא משמש גם ככלי לבשמים", נירית מציגה לראווה את הסביבונים. "גם הסביבון הגדול העשוי מעץ זית ומעוטר בציורים ססגוניים של שבעת המינים הוא פריט מעניין, והוא מושך תשומת לב בגלל יופיו המרהיב, כולם מתפעלים ממראהו. לעומתו, הסביבון הקטן חסר החן לכאורה, שנראותו לא מעוררת התפעלות – אך הסביבון הקטן הוא הסביבון הפעיל יותר. משחקים בו בהנאה, מסובבים אותו, והוא 'עושה את העבודה'", מחייכת נירית בקריצה.
היכן מוצגים הפריטים באוסף?
נירית: "התערוכות נערכות בבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים דתיים, במקום מגוריי בשערי תקווה, בנוסף לבית הספר בגבעתיים שבו אני ממשיכה את מסורת אימי, ובמוסדות חינוך שמזמינים אותי להציג בהם את האוסף. "בימי החנוכה התערוכה מתקיימת בביתנו, וחברי הקהילה מוזמנים ל'בית פתוח'".
יש ערך מוסף שאת רואה בעשייתך ובפועלך בהנצחה זו?
נירית מהרהרת לרגע ועונה: "בסדנאות ניהול שאני מקיימת, אני מציגה חנוכייה מהאוסף, וזוכה להתעניינות רבה של המשתתפים בקורסים. אני פתאום מבינה שהמשתתפים מתעניינים ומתרשמים מהשילוב של ערכים, חינוך ותרבות יהודית, למרות שהנושא לכאורה לא רלוונטי למטרה שלשמה התכנסנו", מסכמת נירית ומחייכת.
נירית מסיימת בכך שגם הדור הבא, הילדים – נכדיה של שושנה ז"ל, מגלים התעניינות רבה בסיפורים שמאחורי החנוכיות ומרבים לספר על החנוכיות שבבית שעוברות מדור לדור.
מקסים