אביחי טבק10 שקלים בלבד – זה הסכום שתשלמו עבור חנוכיה בסופר. אבל לחנוכיות רבות לאורך דורי דורות שנשזרו בסיפורי ההיסטוריה של העם היהודי, יש ערך עצום, בעודן מפרסמות את הנסים שממשיכים ללוות את העם. סיפורן של 3 חנוכיות – בבית הלבן, בכלא האמריקאי ומול צלב קרס
דצמבר 1931, גרמניה. חנוכיה ניצבת גאה על אדן חלון, כשממולה דגל המפלגה הנאצית מתנוסס על בית המפלגה הנאצית בעיר קיל. מה שנקרא, בלשון המעטה, פרסום הנס.
ימי החנוכה שאנו חוגגים בימים אלו כבר הפכו מזמן לימים בהם אנו מתעסקים בעיקר בספירת קלוריות ואירועים משפחתיים-קהילתיים-ציבוריים ופחות שמים את הדגש על המטרה המרכזית עבורה קבעו חז"ל את החג – פרסום הנס.
כידוע, אנו מדליקים את שמונת נרות החנוכה זכר לנס שנעשה לעם ישראל בימי בית שני, עת ניצחו כנגד כל הסיכויים המעטים את הרבים וזכו לחזור לבית המקדש ולמצוא שם את פך השמן, שארית הפליטה, שהספיק לדלוק שמונה ימים עד שהביאו שמן זית זך טהור חדש.
לאורך הדורות כולם, סימל חג החנוכה את נס הגאולה וההישרדות היהודית כנגד כל העומדים עלינו לכלותינו בכל דור ודור. נראה ונדמה שאין ספור סיפורי ההצלה האישיים שנקשרו סביב חג החנוכה במהלך הדורות יכולים להעיד כי "נס פך השמן" איננו אירוע בודד שהתרחש אי אז לאותם מכבים, אלא אירוע חוזר, ברוך ה', שיש בו בכדי ללמד על השגחת ה' בעולמו.
יהודה לעולם תשב
אחד הסיפורים המופלאים של 'פרסום הנס' אמיץ הוא סיפורה של "חנוכיית פוזנר", אחת החנוכיות המפורסמות מתקופת השואה, אז צולמה החנוכיה על אדן החלון ניצבת וגאה, אל מול דגל צלב הקרס הנאצי הגדול המתנוסס מאחוריה.
שנים רבות לא הצליחו ביד ושם לאתר את מצלם התמונה ואת החנוכיה עצמה וכלל לא היו בטוחים שהם שרדו את התופת, עד שלפני כחמש שנים הצליחו ביד ושם לחשוף את הסיפור המלא שמאחוריה. בחנוכה תרצ"ב, הרבנית רחל פוזנר היא זו שהעמידה את החנוכיה על אדן חלונה, היטיבה את הנרות, וצילמה תמונה שהפכה לאייקונית ומרגשת.
"את התמונה צילמה סבתא שלי, רחל פוזנר בשנת 1931, חנוכה תרצ"ב, עוד בטרם עליית הנאצים לשלטון", מספר על אותו הרגע יהודה מנסבך, נכדה של רחל, כפי שהועבר בסיפורי המשפחה. "זה היה נר ראשון, ביום שישי קצר של חורף, וסבתי המוקפת בשלושת ילדיה הבינה שלמראה הנשקף מחלון ביתה יש משמעות היסטורית. היא צילמה את התמונה ורשמה עליה בגרמנית קטע משיר גרמני אנטישמי – 'יהודה התפגרי…', ועליו הוסיפה – 'כך אומר הדגל. 'יהודה תחיה לעד' – כך עונה האור!'".
באותם ימים, הנאצים עוד לא עלו לשלטון, אך כבר החלו בהפצת משנתם האנטישמית באדיקות בקרב העם הגרמני. רצה הגורל, ואת מטה המפלגה המרכזי בעיר קיל שבגרמניה, הם מיקמו מול ביתם של רחל והרב עקיבא פוזנר, מי שהיה באותם ימים רב הקהילה היהודית בעיר.
"כשנה לאחר אותו צילום, ערב חנוכה, שלחה סבתי את התמונה למערכת אחד העיתונים היהודיים בגרמניה, ומשם התמונה הופצה לתקשורת בכל העולם", ממשיך יהודה את סיפור החנוכיה והצילום.
לאחר עליית הנאצים לשלטון הפציר הרב פוזנר בבני קהילתו לנוס מגרמניה ויפה שעה אחת קודם. ואכן, בניגוד לקהילות רבות בגרמניה ובפולין, למרבה השמחה רוב בני קהילתו הקשיבו לו והיגרו מגרמניה מבעוד מועד. גם הרב פוזנר ומשפחתו היגרו לבלגיה ומשם עלו ארצה והתיישבו בשכונת הבוכרים בירושלים. ומסתבר, שמאז הם המשיכו להדליק את נרות חנוכה בחנוכיה המפורסמת כשהם אינם מודעים לכך שב"יד ושם" מחפשים אחריה.
כאמור, חוקרי מוזיאון "יד ושם" לא ידעו במשך שנים רבות מי צילם את אותה תמונה הסימבולית והאם ניצלו בעליה מציפורני הנאצים.
לפני חמש שנים גילו החוקרים באופן מופלא שהחנוכיה המפורסמת נמצאת כאן, בארץ ישראל, אצל משפחת מנסבך, צאצאיהם של הרב והרבנית פוזנר והם מיהרו לבקש את החנוכיה המפורסמת על מנת להציגה במוזיאון.
"כנראה שאין אדם מכיר בניסו, ובמשך כל אותן עשרות שנים מאז עלו סבי וסבתי לארץ, הם המשיכו להדליק את נרות החנוכה בחנוכיה שהביאו איתם מגרמניה, אך הם לא שיערו שיש לה ערך היסטורי גדול כל כך, וגם לא ידעו שהתמונה זכתה לתהודה שכזו", מסביר יהודה.
"כשביקשו אנשי יד ושם לקבל את החנוכיה, הסכמנו להשאיל להם אותה לתצוגה במוזיאון, אך בתנאי אחד – שמדי חנוכה תוחזר החנוכיה לבעליה, הבן שלי, עקיבא, הקרוי על שם הרב עקיבא פוזנר ומי שירש את החנוכיה ממנו, על מנת שהוא יוכל להמשיך את המסורת המשפחתית ולהדליק בחנוכיה את הנרות".
ואכן, מדי שנה, לקראת החנוכה, מקבלים בני משפחת מנסבך חזרה את החנוכיה ומתקבצים יחד להדליק בה את נרות החנוכה ואף מציגים אותה ואת סיפור המעשה בפני קבוצות, חיילים וקהילות שונות על מנת להמשיך ולקיים בה את "פרסום הנס" המשפחתי כמו גם זה היהודי מתקופת השואה.
"סבתי המוקפת בשלושת ילדיה הבינה שלמראה הנשקף מחלון ביתה, חנוכיה על רקע דגל המפלגה הנאצית, יש משמעות היסטורית. היא צילמה את התמונה ורשמה עליה קטע משיר גרמני אנטישמי – 'יהודה התפגרי…', ועליו הוסיפה – 'יהודה תחיה לעד'"
מגרמניה לבית הלבן
מדי שנה אנו גאים לראות את טקס הדלקת נרות החנוכה של הנשיא האמריקאי התורן, שבטקס רב רושם מארח בבית הלבן את ראשי הממשל האמריקאי יחד עם נכבדי הקהילה היהודית בוושינגטון ומעלה על נס את פרסום גאולת עם ישראל ומדינת ישראל, עד שהפכה להיות "ידידתה הקרובה ביותר של ארה"ב".
יחד עם זאת, לא רבים יודעים כי לחנוכיה המסורתית שמדליק הנשיא יש היסטוריה בת יותר מ-250 שנה.
ראשיתה של החנוכיה ב-1767, אז יוצרה באופן מיוחד ושימשה את הקהילה היהודית בעיירה בירגל הסמוכה לאופנבך שבגרמניה. כבר אז היא נחשבה למושקעת ויקרה במיוחד. לימים, בשנת 1952, ניתנה החנוכיה למוזיאון היהודי בניו יורק ע"י זיגפריד גוגנהיים, ונקנתה מספר שנים לאחר מכן על ידי ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, שבמהלך ביקורו הרשמי הראשון בארה"ב בחר להעניק את החנוכיה ההיסטורית באופן אישי לנשיא הארי טרומן, שהיה הנשיא האמריקאי הראשון שהכיר במדינת ישראל, כאות הערכה על החלטתו החשובה שהיתה שנויה במחלוקת באותן שנים.
טרומן, כך מספרים, היה נרגש ביותר מאותה מחווה ואף הגיע אל סף דמעות כשבן גוריון אמר לו באותו מעמד "אין לי יכולת לשלוט על הדרך בה יירשם הנשיא טרומן בדפי ההיסטוריה האמריקאית, אך יש לו בוודאי מקום של כבוד בהיסטוריה של מדינת ישראל".
מאז שהחנוכייה הוענקה לנשיא ארה"ב על-ידי בן גוריון, היא מוחזקת למשמרת בספריה הנשיאותית של הארי טרומן בעיר אינדיפנדנס, מיזורי.
"לא רבים יודעים כי לחנוכיה המסורתית שמדליק הנשיא יש היסטוריה בת יותר מ-250 שנה, וראשיתה ב-1767"
חנוכיה בכלא האמריקאי
ויש גם סיפור אישי. לפני עשר שנים נשלחתי על ידי "תורה מציון" כשליח הציונות הדתית לוושינגטון הבירה וסביבתה. מלבד הפעילות השגרתית של לימוד תורה ועברית עם יהודי המקום והפקת אירועים שונים במהלך השנה, יזמנו בתחילת השנה ביקור קבוע, דו-חודשי, בכלא הפדרלי "קמברלנד" שבצפון מערב מרילנד, מרחק 3 שעות נסיעה מהעיר, על מנת להיפגש ולחזק את מעט האסירים היהודיים שהיו כלואים במקום, רובם על עבירות צווארון לבן וכדומה, וחלקם דמויות מוכרות מאוד בארה"ב.
במהלך הביקורים הללו, הייתי מגיע בשעת בוקר מוקדמת במיוחד אל שערי הכלא ולאחר בדיקות מדוקדקות הייתי מקבל את אישור הכניסה ומתלווה לאחד הסוהרים שהיה מוביל אותי ישירות אל ה"צ'אפל", בית התפילה המשותף לבני כל הדתות. שם זכיתי לזמן איכות של כשעה עם כמניין אסירים יהודיים, חלקם אורתודוקסיים ושומרי מצוות, אך רובם לא.
בדרך כלל היינו מקדישים את המפגש לתפילת שחרית משותפת, שיעור קצר וקצת עדכונים על מה שקורה בחוץ יחד עם שיחות על הא ועל דא. אבל במפגש שנקבע לנו כשבוע לפני חנוכה תש"ע, בעודנו משוחחים על משמעות החג ו"היציאה מחושך לאור", הפתיע אותי אחד האסירים כשסיפר שכבר שבע שנים שהוא לא הדליק נרות חנוכה כיוון ששלטונות הכלא אינם מאפשרים לו.
מיד הבנתי את המשימה שעומדת בפני. לאחר דין ודברים לא פשוט ותחלופת מיילים ארוכה, בניסיון לרכך את הבירוקרטיה האמריקאית, הצלחתי לשכנע אותם שיאפשרו לי לבקר פעם נוספת בבית הכלא – בימי החנוכה. לצערי לא אפשרו לי להגיע בזמן החשיכה, מסיבות ברורות.
מעט מאוכזב, לקחתי איתי קופסת נרות וחנוכיה פשוטה שקניתי בסופר הכשר המקומי ונסעתי אל הכלא. לאורך כל הדרך הארוכה ניסיתי לחשוב איך אני מצליח לשכנע את הסוהרים שיאפשרו לי להכניס מצית ונרות אל תוך הכלא השמור כשלפתע נזכרתי בסיפור החנוכה המקורי – נס פך השמן.
לפני שהגעתי אל הכלא, עצרתי בחנות סופר קטנטנה ורכשתי מהמוכר שמן מאכל "בקופסה הכי קטנה שיש לך". המוכר, שלא כל כך הבין ורגיל היה כנראה דווקא לאריזות הענק שהאמריקאים אוהבים כל כך, הלך וחיפש ובסוף חזר אלי עם פחית שמן קטנה.
כשהגעתי לבית הכלא, הסברתי לסוהרים שהשמן נועד לשימושי העצמי והרופא דרש ממני לשתות מדי פעם על מנת לסייע בבעיות העיכול. אני לא בטוח שהיה הרבה הגיון בדברים שאמרתי, אבל הם קיבלו את הסיפור שלי ואפשרו לי להכניס איתי גם את החנוכיה כ"כלי קודש". את המצית הסתרתי על גופי.
כשהגעתי לאותו חדר תפילה ופגשתי את האסירים, ביקשתי שיתקבצו סביבי והוצאתי את החנוכיה והשמן. התרגשות אחזה בכל הנוכחים. לאחר שאמרנו כמה מילים על נס החנוכה של החשמונאים והסברתי קצת יותר על מהות החג לאסירים שפחות הכירו את המסורת, הדלקנו את החנוכיה. לי, ולכל הנוכחים, היו דמעות בעיניים. התנצלתי בפני האסירים על כך שעכשיו כלל לא זמן ההדלקה ועדיין יום בחוץ, ובכל זאת ברכנו על הדלקת הנרות, על הניסים ושהחיינו, בשם ומלכות.
באותו רגע פנה אלי אותו אסיר שסיפר לי שכבר שבע שנים לא היה יכול להדליק נרות חנוכה ואמר: "אולי עכשיו בחוץ אור יום, אבל כאן, בכלא, קיימת עבורנו למהדרין את מצוות 'באנו חושך לגרש'".
"הסברתי לסוהרים שהשמן נועד לשימושי העצמי, הם קיבלו את הסיפור שלי ואפשרו לי להכניס לכותלי בית הכלא גם את החנוכיה כ"כלי קודש". את המצית הסתרתי על גופי"
