ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)הכל התחיל בטלפון אחד, על האח הקטן שנפגע בתאונה. ביום האחרון של השבעה על אחיו הקטן, איתמר, קיבל רוני דום לב ונפטר. מעיין, שתוך שבוע אחד איבדה את שני אחיה – מנסה להחזיק את עצמה ואת משפחתה ולא נכנסת לחשבונות שמיים
המקרה המצער של הרב יצחק מאיר וייס ז"ל שנפטר מדום לב באמצע השבעה על בנו, התינוק ישראל ז"ל, זעזע את כולנו. מוות מצער ומכאב לב עמוק הוא מסוג המיתות העצובות במיוחד, כשטרגדיה רודפת טרגדיה, ולמי שנותר מאחור קשה שבעתיים ללקק את הפצעים.
כך היה גם עם איתמר ורוני מרמלשטיין. בתוך שבוע אחד, ממשפחה בת חמישה ילדים נותרו שלושה בלבד. רוני בן ה-31, האח הבכור, היה דמות אב עבור אחיו, משמעותי ודואג. הוא היה קשור במיוחד לאיתמר, בן ה-22, כשאת מרבית זמנם הם בילו ביחד.
משפחת מרמלשטיין היא משפחה מלוכדת בה האב לא בתמונה, והאם תומכת בילדיה בכל כוחותיה ובאמצעים שלרשותה. הם חיכו לשמחות – שרוני יתחתן, שמעיין, בת ה-28 שנשואה כבר 6 שנים תזכה לילדים, שהאם תתחיל פרק נוסף בחייה. אבל טלפון אחד ב-16 ביוני 2019 טרף את הקלפים למחוזות שהם לא העלו על דעתם. ממש לא מסוג הדברים שאפשר לדמיין.
אישה בורחת מבשורה
ביום ראשון, ה-16 ביוני, איתמר רכב על אופניים חשמליות באזור פתח תקווה. נהגת הגיחה במפתיע ונכנסה בו בעוצמה כה גדולה, עד שהוא ספג פגיעה מוחית קשה על המקום. לבית החולים הוא כבר הגיע ללא רוח חיים.
איתמר לא נשא עליו סימני זיהוי ודרך הפלאפון שלו ניסו בבית החולים לאתר את קרובי משפחתו. 'האור של החיים שלי', המספר של אמו, לא סיפק בהירות לגבי אשת הקשר. 'מעיין אחותי' כבר עשה את העבודה. ואכן, מעיין הייתה הראשונה שהתקשרו אליה. אמרו לה להגיע לבית החולים כמה שיותר מהר בגלל שאיתמר נפגע בתאונה. "אני זוכרת את היום הזה", היא אומרת. "אמרו לי שמדובר במצב אנוש וצריך שיגיע קרוב משפחה. זה היה נשמע לא טוב, אבל אמרתי לעצמי שמקסימום, חס וחלילה, לאיתמר תהיה איזו שהיא נכות או בעיה ברגל או ביד, אלו האפשרויות היחידות שראיתי. לא דמיינתי לעצמי אפילו לשניה שיגיע הנורא מכל".
כשמעיין הגיעה לבית החולים שלחו אותה למחלקת טראומה. היא זוכרת את המסדרון שלא נגמר, שבסופו המטירו עליה שאלות – 'בת כמה את? אין עוד מישהו מהמשפחה שיכול לבוא? את לבד?', כשהיא רק מבקשת שיניחו לה ויתנו לה לראות את אח שלה. כשהפרופסור של המחלקה, יחד עם עובדת סוציאלית שהגיעה, ניסו להושיב אותה, היא הבינה ממבטיהם שהם הולכים לבשר לה משהו לא טוב. היא רק לא דמיינה שזה יהיה עד כדי כך רע.
לאחר שבישרו לה שאיתמר ללא רוח חיים היא החלה לטלפן לבני המשפחה ולבקש מהם להגיע לבית החולים, כשהיא מסתפקת בבשורה שהמצב אנוש, ולא מסוגלת להעלות את צמד המילים 'איתמר מת' על שפתיה. כשהיא התקשרה לרוני, הלב שלה דפק בעוצמות גבוהות. "רוני ואיתמר זה צמד. כולנו מאוחדים במשפחה אבל הם יותר מחוברים מכולנו, כמו נשמות תאומות. אמרתי לעצמי – איך אני אומרת לו דבר כזה?", תהתה.
במשך 20 דקות מעיין ישבה שם לבדה, היא והבשורה הנוראית. כשבני המשפחה התחילו להופיע היא ניסתה להיות חזקה עבורם. כשרוני הגיע, הוא לא הצליח להחזיק את עצמו. "רוני הדף את כל מי שהגיע אליו, הוא רק רצה לראות את איתמר – איפה הוא, מה קרה לו, איך הוא נראה. הוא דחף את כולם ונכנס לחדר, צרח ונשכב עליו ובלי לשמוע שהוא לא בחיים הוא פשוט ראה שהוא לא בחיים", היא נזכרת.
במשך שעות עמדו בני המשפחה מול מיטתו, מחבקים אותו ומחזיקים את ידו, ולא הסכימו לשחרר עד שממש ביקשו מהם לעזוב את בית החולים.
לא מכה פעמיים
המשפחה השבורה חזרה לביתה, והחלה לשבת שבעה לאחר הלוויה. "בשבעה הבטיחו לנו – 'אלוקים לא מכה פעמיים', כל מיני משפטים של אמונה שמנסים לחזק – 'מעכשיו תראו רק שמחות ודברים טובים'. אתה מאמין שאם היה כזה דבר קשה במשפחה, סוף סוף המשפחה תחווה דברים טובים, ואנחנו משפחה שמחכה למשהו טוב, השמחות לא קורות אצלנו לעתים קרובות", משתפת מעיין.
הימים של השבעה היו טרופים. האחים והאם היו מכונסים באבלם על האובדן של איתמר, האח הקטן שכולם אהבו ודאגו לו. לרוני היה קשה במיוחד. אחותו מתארת שבמהלך הלילה הוא הסתובב במיטה וברחבי הבית, הסתכל למעלה, לא מבין איך יכול להיות שאיתמר איננו, ודואג למה שקורה לו. "אני זוכרת אותו סהרורי כל כך. ביום הוא ישן, ובלילה הוא הלך כמו זומבי ממקום למקום ובכה. הוא רצה לקחת את האופנוע ולנסוע לבית הקברות לראות מה קורה איתו, הוא חשב על כל הדברים שהוא לא הספיק לעשות איתו, והרגיש רגשות אשם גדולים שהוא כעס עליו מאוד יום לפני התאונה ורצה לבקש ממנו סליחה".
בשבת שלקראת תום השבעה, רוני סיפר לאחיו שהוא שבור ומרוסק, הוא לא יודע איך הוא ימשיך לחיות ככה – 'איך אפשר בלי איתמר?', תהה. בצאת השבת חזר לדירתו כדי להשאיר שם את הכלב שלו, ונשאר לישון שם.
למחרת, ביום ראשון, המשפחה מתכוננת לעלייה לקבר של איתמר. "כל אחד מנסה להכין את עצמו לרגע הזה שהוא מגיע ושוב רואה את המלט ששמו שם, על איתמר", נזכרת מעיין. מוקדם בבוקר רוני התקשר לאמו ואמר לה שאולי לא יגיע לעלייה לקבר, כי הוא לא מסוגל ללכת לאיתמר. "היא אמרה לו שאין כזה דבר, אנחנו הולכים ביחד, וביקשה שלא יעלה על האופנוע, ויבוא במונית, והוא הקשיב לה", היא מתארת.
"בשבעה הבטיחו לנו – 'אלוקים לא מכה פעמיים'. אתה מאמין שאם היה כזה דבר קשה במשפחה, סוף סוף המשפחה תחווה דברים טובים, ואנחנו משפחה שמחכה למשהו טוב"
שוב אותו הדבר
לפני שיצאו, התקיימה תפילת שחרית בבית האבלים. בעלה של מעיין יצא מהבניין כדי לחפש עשירי למניין, כשלפתע עצרה מולו מונית. נהג המונית שאל אותו אם הוא מכיר את המשפחה האבלה, כיוון שיש במונית שלו אדם אבל שהקיא ברכב ונרדם. הבעל שהציץ במונית וראה את רוני מוטל על הספסל נבהל ורץ לקרוא למעיין.
מעיין: "אמרתי לאמא שלי לא לדאוג, אני רצה להוציא אותו מהאוטו, יכול להיות שהוא שתה קצת כדי להכיל את עצמו. כשפתחתי את הדלת של המונית, ראיתי אותו במצב לא טוב".
נהג המונית סיפר שבמהלך הנסיעה רוני שיתף אותו שמאוד קשה לו והוא עצוב נורא ולא מרגיש טוב, והוא לא יודע איך הוא הולך לעלות לקבר של אח שלו הקטן, ולאחר מכן, הוא לא שמע אותו יותר, הוא חשב שהוא נרדם מאחורה. כשהאמבולנס הגיע. מד"א ניסו לעשות לרוני החייאה, ואספו אותו לבית החולים.
"נסענו לבית החולים וחיכינו שיקראו לנו", מתארת מעיין. "איתמר נהרג ביום ראשון, ושוב אנחנו מגיעים לאותה מחלקה ביום ראשון – שבוע אחרי, אז יש שם את אותם צוותים של רופאים, את אותו הפרופסור שקיבל אותנו אז עם איתמר, את אותן האחיות, את אותם אנשי הביטחון שהחזיקו את רוני כשהוא צעק והשתולל בבית החולים לפני שבוע. כולם מבינים שאנחנו אותה משפחה שהייתה פה בדיוק לפני שבוע.
"רוני שכב עם כל המכשירים שמצפצפים, מה שלא היה עם איתמר, שלא היה עם מכשירים כי לא היה כבר מה לעשות. אותו הפרופסור בדיוק עמד מולנו עם דמעות בעיניים, ואמר שזה לא נראה טוב. אמא שלי אמרה לו – 'אתה אמרת לי בשבוע שעבר שהבן הקטן שלי מת. אתה מבין שזו אני?'. הוא ידע. הוא הסביר שהם יעשו עוד כמה בדיקות אבל זה מצב אנוש, וכרגע נראה שכמעט כל התאים במוח נפגעו, ושגם אם הוא יצא מזה, הוא יהיה צמח. אנחנו שומעים את זה ואנחנו לא מאמינים. לא יכול להיות".
חייב לקרות נס
בני המשפחה ישבו סהרוריים בבית החולים עם חולצות האבלים הקרועות. בזמן שרוני עבר סדרת בדיקות, החליטו שלושת האחים לנסוע לקברו של איתמר.
מעיין: "נסענו לאיתמר, לבכות אצלו, לצעוק אליו, לדבר איתו – לא יכול להיות שזה מה שיקרה עכשיו! נשכבנו על הרצפה בבית הקברות, מסתכלים למעלה, דופקים על המלט וצורחים עליו שיעזוב את רוני, אנחנו צריכים עכשיו את רוני. אחרי שעתיים החלטנו לנסוע הביתה, להתקלח ולבוא לבית חולים בתחושה שהולך להיות פה נס. אנחנו הולכים לשמוע בשורות טובות. אנחנו יודעים שקיימים ניסים בעם ישראל, ואם צריך להיות נס – זה צריך לקרות עכשיו.
"הגענו לבית החולים אחרי מקלחת, עם בגדיים נקיים, ללא קרעים, מצפים לשמוע בשורות טובות. נכנסנו לחדר שלו, והשמענו לו את כל השירים שהוא אוהב. הרופא הסביר שרוני קיבל דום לב במהלך הנסיעה במונית ולא הגיע חמצן למוח שלו יותר מ-14 דקות, שזה אומר שאין אפילו תא אחד במוח שלו שפעיל. הוא לא רואה, הוא לא שומע, הוא לא מרגיש".
רוני בין שמיים וארץ, מונשם, עטוף במשפחתו. "הרגשנו שהלב שלו לא משחרר. גם לאיתמר וגם לרוני הייתה פגיעה מוחית, אבל הלב עבד והמשיך לפעום בצורה מאוד חזקה. וזה כל כך מתאר אותם, הם כל החיים היו עם הלב, בשביל המשפחה", מעיין משתפת, וממשיכה: "קראנו תהילים ותפילות בלי הפסקה, והלכנו לכל מקום אפשרי כדי לקבל ישועה, שהדברים יתהפכו לטובה. היה ברור לנו שצריך לקרות פה נס, מה זה בשביל הקב"ה להחיות? זה כלום בשבילו אם הוא מוצא לנכון".
"איתמר נהרג ביום ראשון, ושוב אנחנו מגיעים לאותה מחלקה ביום ראשון – שבוע אחרי, ויש שם את אותם צוותים של רופאים, את אותו הפרופסור שקיבל אותנו עם איתמר, את אותן האחיות ואנשי הביטחון שהחזיקו את רוני כשהוא השתולל בביה"ח לפני שבוע"
אחרי יומיים הרופאים דיווח שמבחינה רפואית רוני כבר אינו בין החיים והסבירו שנותרו לו שעות אחרונות לחיות. באותו יום, הלב של רוני הפסיק לפעום, במחלקה צמודה לזו שבה אחיו נפטר.
מעיין: "נפרדנו ממנו והבנו שהנס שאנחנו מייחלים לו כבר לא יקרה. אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים וכל כך מחזיקים את עצמנו להאמין שהקב"ה אבא טוב ורחמן, למרות שאנחנו לא מבינים איפה הרחמים באותו רגע.
"באותו לילה הייתה הלוויה. כל כך רצינו שרוני ייקבר ליד איתמר אבל יש ביניהם בחור אחד שקבור שם, שקוראים לו 'דולב'. שני לבבות, זה פשוט הם, מהצד אחד איתמר, מהצד השני רוני. הם כל הזמן היו יחד בחייהם והם סיימו את החיים הקצרים שלהם ביחד. שוב קרענו חולצות, ישבנו שבעה שניה ברצף. מאוד חששנו למאיר, האח האחרון שנשאר, שהמצב הנפשי שלו היה מאוד קשה והוא היה מאוד קרוב לפגוע בעצמו. זה פשוט היה לשבת ולהיות בפחד על האח היחיד שנשאר לנו, לחבק אותו ולהיות לידו".
הייתה לרוני בעיה בלב?
"לרוני לא היו בעיות רפואיות, הוא היה בריא כמו שור", משיבה מעיין. "הפרופסור אמר שיש מקרים מאוד נדירים שבהם איזה שהוא כאב לב, צער מאוד חזק שיש גורם לכך שמישהו נפטר, והחיבור בין איתמר ורוני היה כל כך חזק שזה פגע לו בתפקוד של הלב, ובמקרה של רוני אף אחד לא היה לידו כדי להיות שם בזמן ולטפל בזה. הוא לא הצליח להחזיק את הצער הזה, זה היה חזק ממנו. אני לפעמים מסתכלת למעלה ושואלת אותו – 'רוני, איך באמת היית ממשיך לחיות ככה בלי איתמר?'. לדעתי, הוא לא היה מצליח לשרוד את זה".
מחכים לטוב
המשפחה מנסה להתרומם מהאבל הכפול והבלתי נתפס, והאם והאחים שנותרו נאחזים האחד בשני.
מעיין: "אנחנו מנסים למצוא דרך להתרומם ולהרים את הראש מהאבל הקשה הזה. בשניות אפשר ליפול לתהום של הגעגועים. הם מאוד מאוד חסרים. ברגע אחד מתגעגעים לרוני ואז שניה אחרי זה- רגע, אבל גם איתמר, אז גם מתגעגעים לאיתמר, והפוך. מה שמחזיק אותנו זה הביחד שלנו.
"החלטנו להמשיך ולנסות לחשוב איך בכל דרך אפשרית אנחנו הופכים אותם לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו אבל בלי שזה יפגע בחיים שלנו, אלא שזה ילך איתנו בלב. לאמא שלי, שרגילה כל כך לדאוג לרוני ולאיתמר, קשה מאוד שהיא לא יכולה לבשל להם ולעשות בשבילם, אז ניסינו לחשוב על אוכל רוחני. התחלנו לעשות שיעור לנערים בעיר בטווח הגילאים של איתמר ורוני, בבית של אמא שלי בימי ראשון. אלו ימים שאנחנו מרגישים בצורה מאוד חזקה שרוני ואיתמר נמצאים בבית. ויש גם תהילים בשבת שאמא מארגנת לנשים שמגיעות אליה". מוסיפה מעיין.
בנוסף, מעיין הרימה קמפיין גיוס תרומות ומופע התרמה עבור אמה, שצברה חובות גבוהים במהלך השנים שגידלה את ילדיה לבדה ונותרה במצב כלכלי קשה. רבים פתחו את הלב ואת הכיס וריגשו את בני המשפחה. "כל אוזן קשבת של אנשים, כל חיבוק כזה – זה כל כך עוזר, תומך ומחזק ונותן כח להמשיך ותקווה לטוב שעוד יגיע בעז"ה", היא אומרת.
בעזרת ה'.
