הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)כבר חודשים רבים אנחנו בתוך הקורונה. רבות נכתב על המלאכים בלבן או בירוק- הרופאים, האחיות והצוותים בבתי החולים. 'שבתון' הזמין הפעם את הרב אברהם רזניקוב, רב המרכז הרפואי איכילוב, ומכותביו הקבועים של 'שבתון', לספר לנו על תפקידו של רב מרכז רפואי מוביל בכלל ובתקופת הקורונה בפרט
צילום: ליאור צור
הרב אברהם רזניקוב
בוקר יום רביעי. יום חדש הפציע. חלפו חודשיים מאז כניסתי לתפקידי כרב במרכז הרפואי בתל אביב (איכילוב). השמש העולה ממזרח טומנת בחובה תקוות חדשות. עוד יום חדש בניסיון לבנות את גן העדן המואר שלי. כמובן, צריך להבדיל בין יום ללילה, אז אברא שני מאורות, האחד קטן והשני גדול. המאור הגדול יציין את היום ושמו יהיה שמש, מה יפה ומה זוהרת היא השמש. שעת הצהריים מתקרבת, ואז, היומן מזכיר לי כי ב-14:30 מתקיים מפגש עם צוות האגף הפנימי. אני פוסע לעבר האודיטוריום, בארשת של רצינות. זה אינו המפגש הראשון עם אודיטוריום המרכז הרפואי. הגעתי לשם לא אחת במה שקרוי staff mitting, המפגש השבועי של הצוות הרפואי, אלא שהפעם מדובר בהיכרות שלי אישית עם האגף הפנימי. במדרגות אני מנסה לאלץ את עצמי – ללא הצלחה יתרה – לזמזם את שיר המעלות. האולם מלא מפה לפה, אני מוזמן לשבת במקום של כבוד, הלוא רבו של המרכז הרפואי בתל אביב, מרכז מהגדולים והמכובדים בישראל. על הכיסאות יישובים, מנהלי המחלקות הפנימיות, רופאים בכירים, מתמחים ושאר נושאי תפקידים. מנהל האגף, דמות ציבורית מוכרת, מקבלת את פני בחיוך. לאחר הדיון רפואי שלשמו האגף התכנס, הפרופ' מציג אותי בפני הפורום ומספר על הצטרפותי לצוות המרכז הרפואי כרב המרכז. לתדהמתי, קם אחד מהרופאים מכיסאו, מורה באצבעו לעברי, ופונה בנחרצות, "יואיל "כבוד הרב" להסביר לפורום, מדוע יש צורך ברב במרכז הרפואי"? וואו, לשאלה הזו לא התכוננתי, בוודאי שלא בפורום שכזה, זו הייתה עבורי טלטלה של ממש. 'שאלת מיליון הדולר' הפכה עם השנים לשאלה מרכזית בכל מקום אליו אני מגיע.
ראוי לציין כי שאלות מהסוג הזה לוקות לפעמים באנכרוניזם. כאשר אנו שואלים מה תרמה לנו הדת במצווה מסוימת? עלינו לבדוק מה היה מצבו של הערך הנידון לפני שנודעה הדת. במילים אחרות, האם העובדה שערך זה מוכר לנו והיינו נוהגים על פיו גם ללא הדת, אינו נובע מקיומה של הדת? האם ערך כמו ביקור חולים לא קיבל את מקומו בחברה – בכלל, וביהדות בפרט, בעקבות הציווי התורני לבקר חולים? כשאלוקים מתגלה בתורה כמי שבא לבקר את אברהם אבינו, ביום השלישי למילתו, גם פרטי ההלכה במצווה זו הפכו ליסודות חברתיים. על פי ההלכה היהודית, אין ביקור חולים מצטמצם בשיחה ובעידוד החולה. יש לטפל בו ממש. מצווה זו והתא המשפחתי והחברתי היו מאוד מפותחים בין היהודים בימי התלמוד ובימי הביניים. לכן, לא הורגש הצורך מצד החברה בהקמת מוסדות ציבוריים כאלה ואחרים שישמשו כמקום אכסניה לחולים ופגועים. בוודאי בימים שבהם אין מוסדות רפואיים מסודרים. אנחנו חיים בתקופה המציבה בפני המסורת היהודית אתגרים יסודיים. האם הרעיונות והמנהגים שגובשו במשך יותר מ-3,000 שנה ימשיכו לעורר מחויבות והשראה גם בעידן בו ערכי יסוד תפיסות עולם מוטלות בספק ומתחלפים באופן תדיר?
האם סולם הערכים השתבש?
'שאלת מיליון הדולר' נשאלת, כי היהדות שהובילה כל תהליך ערכי ומצפוני איבדה את מקומה במרחב הציבורי. אם במאבק עם נגיף מתעתע שקוטל אנשים בארץ וברחבי העולם, שהטוענים לשמירת היהדות המסורתית אינם מהמובילים את המאבק במחלה, ולעיתים אף גרוע מכך, מכחישים ומאשימים, אם ערכים כמו קדושת החיים ושמירת הנפש, שהם מאבני היסוד של היהדות אינם באים לידי ביטוי, משמע, סולם הערכים השתבש, צריך להתחיל מבראשית, בעגה, 'לחשב מסלול מחדש', יש לחזור על היסודות. למשל, "דרך ארץ קדמה לתורה" המורה לנו שבהעדר דרך ארץ לא ניתן לרכוש את חכמת היהדות. נשאלת השאלה, מדוע? והרי רכישת ידע בתחומים אחרים אינה מותנית בתנאי זה? התשובה היא שהתורה אינה מדע ככל המדעים, אלא הוראת דרך חיים לאדם מישראל. כאשר האדם אינו מחונן בדרך ארץ, אין לתורה שהוא לומד על מה לחול. יסודן של הליכות אלו מצוי בעומק מהותו של כל יהודי. מעבר לכך, רעיון זה טבוע במעמקי המצוות עצמן. הליכות אלו נובעות מהדעת שמקורה בצלם הא-לוקי אשר הוענק לאדם בעת בריאתו. בהעדר יחסי אנוש ודרך ארץ, חסרה ופגומה היא הצורה הרוחנית. של האדם, ואם אדם אין כאן, למי תינתן התורה?
"לעתים לרופאים קשה להתמודד עם החלטתו של הרב כאוטוריטה נוספת בתחום מומחיותם. מצוקה זו יכולה להביא את הרופא, לאמירות מזלזלות בסמכות התורנית. הכעס המתעורר הוא מובן, היות שהאחריות המוטלת על הרופא היא עצומה. משימה חשובה בתפקידי כרב המרכז הרפואי היא לגשר על הפערים"
תמורות בתפקיד הרב
התפקיד הקלאסי הבסיסי של פסיקת הלכה הולך ונעלם מן העולם. יש גוגל בסמארטפון, ושם כמעט לכל שאלה יש תשובה. ובדברים המורכבים יותר, בשאלות הלכתיות מורכבות למשל, פונים לפוסקים מתמחים, כל אחד בתחומו. לפעמים יש תחושה כאילו דתיים רוצים רב כדי שינחה אותם במעקשי החיים. אבל גם זה כבר לא לגמרי נכון. דתיים רבים, וגם חרדים, הפנימו את התפיסה השקועה עמוק כל כך בתרבות בה אנו חיים, של אוטונומיה אישית, והם מחילים את זה גם על עצמם. לפעמים אפילו באופן לא מודע. לכן הסמכות הרבנית כורסמה משמעותית.
הרב והרבנות יכולים להוות ערך מוסף משמעותי כגורם המחבר את המציאות למקור שדולה את החכמה שלו מתוך חכמה מצטברת של אלפי שנים ויודע לתווך אותה ליהודים, דתיים כחילונים, שחיים בישראל במאה ה-21.
נאום השבטים אותו נשא נשיא המדינה, רובי ריבלין. בכנס הרצליה 2015 דיבר על ארבעת המגזרים המרכזיים המרכיבים את החברה הישראלית. חילונים, חרדים, דתיים וערבים. רובי שכח שבט אחד ומאוד משמעותי: השבט המסורתי. שבט זה אינו דורש הכשר מסוים, השגחה מיוחדת, אך מקפיד לאכול כשר. פוסקי ההלכה בדורות האחרונים עסקו בשאלת הקריטריונים למתן תעודת הכשר – בכלל, ובסוגיית הנאמנות בכשרות, בפרט. גם מרכזים רפואיים נדרשים לסוגיות אלו. המרכז הרפואי בתל אביב הינו מראה לשבטיות בחברה בכללה, על כן המרכז משתדל למלא אחר הדרישות השונות.
לתפילה מקום מרכזי בכלל, ובמרכז רפואי על אחת וכמה. מצאנו במקורות טקסטים רבים המתארים תפילה עבור חולים, אברהם המתפלל על אבימלך שיתרפא מחוליו, "ויתפלל אברהם אל האלוקים וירפא אלוקים את אבימלך ואת אשתו ואת אמהותיו…" (בראשית כ', י"ז), משה המתפלל על אחותו שלקתה בצרעת ומבקש "א-ל נא רפא נא לה נא" (במדבר י"ב, י"ג), בתלמוד מסופר על ר' חנינא בן דוסא, שהתפלל לשלום בנו החולה של רבן גמליאל והוא הבריא (ברכות ל"ד, ע"ב). במחקרים נמצא, כי תוצאות הטיפול היו טובות יותר באופן ניכר בקרב חולים שזכו לתפילה לשלומם. זכייה "בפיס", הייתי מכנה את העובדה שלפני כ-17 שנה נסתייע בידי והעתקתי בית כנסת בתל אביב, שנוסד להנצחת קדושי קהילת קראשניק הי"ד למרכז הרפואי בתל אביב. בתקופת הסגר הראשון, חידשנו את בית הכנסת, ממסד ועד טפחות. בבית הכנסת מתקיימות תפילות ושיעורים בחול ובשבת, הדבר תורם תרומה חשובה וחיונית לבית החולים, ומאפשרת למאושפז רגעי קורת רוח. רק כדי לסבר את האוזן. אציין כי מידי יום מתאסף ציבור רב בעשרה מועדים שונים של היום לתפילות, שחרית, מנחה וערבית.
"הכוהנים מאתגרים מרכזים רפואיים, בהם עלולים להימצא מתים, איברים מן החי, או נפלים, אשר מטמאים את כל שטח מבנה בית החולים הנתון תחת גג אחד, והוא הנקרא טומאת אוהל. דבר זה מהווה בעיה קשה לכניסת כוהנים לתוך בית החולים, או לשהיית כוהנים בתוך בית החולים, שכן חל עליהם איסור להיטמא למתים. קיימים מספר פתרונות להפחתת בעיית טומאת הכוהנים, במהלך השנים פעלתי לפתירת בעיות בתחום זה, כדלתות מיוחדות, להפרדת חדרי מתים, או מכונים פתולוגיים"
שבת, כשרות, טומאת מת, מה לא?
שבת וחג: אחת הבעיות הקשות ביותר בהפעלת בית חולים היא העבודה בשבת ובחג. השאלות נוגעות הן לרופאים ולצוות הרפואי המטפל ישירות בחולים, והן לצוותות הטכניים והניהוליים הדרושים להפעלה תקינה של בית החולים. מצד אחד קיים הכלל ההלכתי, שאפילו ספק פיקוח נפש דוחה שבת, אך מאידך נפסקה ההלכה ששבת דחויה ולא הותרה בפיקוח נפש. על כן, אמנם מותר לחלל שבת בדרגות שונות של איסורי מלאכה עבור החולים המאושפזים, אך צריך למעט בחילול שבת עד כמה שאפשר.
בעיות מעשיות, הפעלת מתקנים שונים, כגון מים חמים לשתייה ולרחיצה, חימום, מיזוג אוויר, קירור וחימום מזון, מיון והובלת מזון, ושטיפת כלים, בעיות הקשורות בניקיון, תאורה, שקעי כוח, מכשירים רפואיים, מכשירי מעבדות, חומרי חבישה, דלתות אוטומטיות, מעליות, מערכות תובלה, טלפון, אינטרקום, מכשירי איתור, מיתקן קריאה לאחות, כתיבות שונות, בקרה ופיקוד. חלק מהבעיות הן מיוחדות לבתי חולים, וחלק משותפות למוסדות אחרים, כגון מלונות ומפעלים. אכן, ההקלות ההלכתיות בעבודה בשבת בבית החולים מבוססות הן ומקובלות, הרב הרצוג זצ"ל פסק, שאם אנו מקילים בבית חולים לא יבואו להקל בחוץ, שהכל יודעים שלחולים יש להקל. בסיוע המכונים הטכנולוגיים להלכה מספר רב של בעיות שהעליתי בפניכם מצאו פתרונן במרכז הרפואי בתל אביב.
השהייה בחג ובמועד במרכז רפואי קשה יותר מסתם יום של חול. הנהלת המרכז ואנוכי פועלים כדי לספק דרישות אלו. אם בתפילות, בתקיעות שופר, בכפרות, הסוכות וארבעת המינים, בחגי תשרי. אם בהקפות שניות. בשיתוף עם קהילת 'מכבים' משוהם, וחניכי תנועת הנוער בני –עקיבא שהפכה למסורת. אם בחנוכה כשנערכת הדלקת נרות ציבורית מידי יום. המלווה בחזנים ומקהלות ואם בפורים המתאפיין בקריאות המגילה הציבוריות ובחלוקת משלוחי המנות המרובים לכלל החולים. פסח מטבעו מחייב הכנה רבה, בהכשרת המרכז הרפואי, בהחלפת הכלים והמצרכים, בעריכת הסדר ציבורי ובשליחת ערכות סדר למחלקות. בשנה שעברה. בעקבות משבר הקורונה, ההיערכות לסדר ושאר ההכנות נעשו בהתאם למגבלות הקורונה, בין היתר גם הודפסה הגדת המרכז הרפואי, הגדה שכתבתי לפני מספר שנים, הגדה המותאמת למאושפזים ולאנשי צוות רפואי.
טומאת מת וכוהנים: כ 5-7% מקרב האוכלוסייה הם כוהנים. הדבר מאתגר מרכזים רפואיים, בהם עלולים להימצא מתים, איברים מן החי, או נפלים, אשר מטמאים את כל שטח מבנה בית החולים הנתון תחת גג אחד, והוא הנקרא טומאת אוהל. כאשר המת כולו, או חלק ממנו, נמצא בתוך אוהל, מתפשטת טומאתו לכל עבר, דרך פתחים שונים. כאשר יש פותח טפח, כמו דלת או חלון פתוחים בשיעור טפח (=שמונה ס"מ). כמו כן. קיימת בעיית "סוף הטומאה לצאת", דהיינו שכל מקום שהנפטר עומד להיות מועבר אליו, הרי שמרגע פטירתו ועד להעברתו בפועל לחדר המתים, חלים דיני טומאה על המקומות המיועדים למעבר המת, לפי זה יוצא, כי לפעמים עלולה הטומאה להתפשט גם כשהמת סגור בחדרו ונמצא בבידוד מלא. דבר זה מהווה בעיה קשה לכניסת כוהנים לתוך בית החולים, או לשהיית כוהנים בתוך בית החולים, שכן חל עליהם איסור להיטמא למתים.
קיימים מספר פתרונות להפחתת בעיית טומאת הכוהנים, במהלך השנים פעלתי לפתירת בעיות בתחום זה, כדלתות מיוחדות, אם בצורת כנפיים, או דלתות כפולות, הבנויות בשיטה שאף פעם לא ייווצר פתח פתוח, גם כשעוברים דרכן. זהו פתרון להפרדת חדרי מתים, או מכונים פתולוגיים.
הרופא החילוני מול המטופל החרדי והדתי: מערכת היחסים בין הרופא החילוני למגזר החרדי והדתי היא מקום מפגש של תרבויות שונות. לדתיים, ההלכה וההליכה בדרכה הן מבחינת ייהרג ובל יעבור. אצל הרופאים, הדאגה לחולה, הרצון לטפל בצורה הטובה ביותר ובאמצעים החדישים ביותר, הם ערכים עליונים. גם הרופאים וגם הממסד החרדי/ דתי מכוונים לאותה מטרה, שהיא טובת המטופלים. כדי להשיג זאת, יש לעשות הכל כדי למנוע התנגשות בין העולם החרדי לעולם הרפואי. הדרך לכך יכולה להיות מושגת אך ורק מתוך פתיחות, כבוד הדדי וליבון משותף של הנושאים הנמצאים במחלוקת.
רב כאוטוריטה בין רופאים
היהדות בת זמננו הציבה, כידוע, תשובות שונות לשאלות הקידמה והמודרנה. ישנם יהודים שבחרו לאמץ באופן מוחלט את ערכי המודרניות ואת רעיונותיה, המסורת הדתית אינה רלוונטית עבורם מבחינה רעיונית ואין הם רואים בה סמכות מוסרית או ערכית. מנגד, החרדים בחרו, לרוב, שלא להתמודד כלל עם האתגרים הללו. הם מבקשים להימנע ממגע עם החברה המודרנית ומהשפעתה, ועושים זאת באמצעות מיסודו של בידוד תרבותי, חברתי, כלכלי וטכנולוגי, ולעתים אפילו גיאוגרפי ולשוני.
בלא מעט מקרים, לרופאים קשה להתמודד עם החלטתו של הרב כאוטוריטה נוספת בתחום המומחיות שלהם. מצוקה זו יכולה להביא את הרופא, לעתים, לאמירות מזלזלות בסמכות התורנית. הכעס המתעורר הוא מובן, היות שהאחריות המוטלת על הרופא היא עצומה. משימה חשובה בתפקידי כרב המרכז הרפואי היא לגשר על הפערים, להעביר את המסר, שהרופא יבין ויפנים כי אין מדובר בפגיעה אישית וכי המטופל/ת הדתי/ת, חרדי/ת, שקיום ההלכה הוא בנפשו/ה. גם אם בסוף הדרך יתברר שבמקרה הספציפי עצתו ודרכו של הפוסק לא פתרה את הבעיה, האמונה ברב לא תתערער.
משימה חשובה מאוד עבורי, כרב המרכז, היא להשתלב בעולם המודרני מבלי לוותר על מימושה של המסורת הדתית היהודית. הדרכים שגובשו כדי ליישב בין המסורת העתיקה למציאות ימינו משתנות, אבל המשותף הוא החיפוש אחר סינתזה שתאפשר להשתמש במעלותיו של העולם המודרני לעיצובם העדכני של חיי הלכה שלמים – על הרעיונות, התכנים, המשמעויות והמנהגים הגלומים בהם.
גיבושה של סינתזה כזו דורשים מאמץ אדיר ולמידה מרובה. הוא מצריך ניסוח אידיאולוגיה דתית המקבלת את ההיגיון שבתפיסות המודרניות ומלמדת איך לחבר בין שני העולמות וכיצד ואיך ניתן לכונן מערכים של סדרי עדיפויות ביניהם. הוא דורש אומץ לשאול שאלות, להעלות ספקות ולהתמודד עם אי-הוודאות המאפיינת, כידוע, תהליכים של יישוב סתירות. אני רואה במשימה זו ערך חשוב ביותר כדי לייצג את היהדות ההיסטורית אותנטית וקשובה לצורכי הזמן.
אני מודה לד' בכל יום ששם חלקי בתפקיד כל כך מאתגר ומשלב, בין כל כך הרבה תחומים ועולמות. הרופא מהפורום לפני כ-20 שנה כבר פרש לגמלאות, אך עם השנים הפכנו לידידים. לאחרונה התקשר לשאול שאלה, שאלה הקשורה בפטירת קרוב משפחה, מסתבר ל'שאלת מיליון הדולר' מלפני כשני עשורים, הוא מצא בי כתובת ראויה.
