מרב לרנראחת מ-80 הנשים המהירות בעולם היא דתיה ישראלית, וכך גם אלופת העולם באגרוף תאילנדי במשך 4 השנים האחרונות. ביטי דוייטש מנצלת תחרויות ריצה כדי לשוחח עם אלוקים, ונילי בלאק מכניסה את השכינה לזירת האגרוף. ריאיון עם אלופות
לפני 4 שנים ביטי דוייטש החליטה לעשות שינוי של 180 מעלות בחייה והפכה תוך זמן קצר לאחת האצניות המובילות בישראל ובעולם ונדמה ששום דבר לא יעצור אותה. בשבוע שעבר היא ניצחה בפעם השניה ברציפות את מרתון טבריה במהירות שיא של שעתיים ושלושים ושתיים דקות, מה שהכניס אותה לרשימת 80 הנשים המהירות בעולם.
ביטי נולדה לפני 30 שנה. את מרבית שנות נעוריה העבירה בארה"ב, ועד שעלתה לישראל למדה בסמינר בירושלים, הכירה את בעלה, נישאה והביאה ארבעה ילדים לעולם, תוך שש שנים.
"ילדתי ארבעה ילדים תוך שש שנים והרגשתי לא כל כך בכושר. תמיד אהבתי ספורט אבל לא היה לי זמן, תמיד היה לי תירוץ – 'אני עובדת, אני אמא'. לא עיכלתי עד כמה אני צריכה את הריצה", היא מתארת.
היא התחילה להבין את זה, לאחר שהפסידה בתחרות ריצה של 100 מטר מול אחיה, במהלך חופשה משפחתית. "סיימתי אחרונה את התחרות, מתנשפת כולי. הבנתי שאני לא בכושר והחלטתי שאני חייבת לעשות משהו. אמרתי לבעלי שאני אעשה מרתון. הוא חשב שאני צוחקת, כי לא רצתי בכלל לפני כן, ובדרך כלל מתחילים מהספה ל-5 קילומטר או ל-10 קילומטר מקסימום, אבל אני התחלתי מהספה למרתון". היא אומרת בחיוך.
מדוע בחרת להתחיל מאפס למאה – לא לרוץ מרחקים קצרים אלא מיד להתאמן למרתון?
"בגלל שאני ספורטיבית מטבעי, גם אם לא עשיתי ספורט, ידעתי שאצליח לרוץ חצי מרתון אחרי חודש של אימונים, ורציתי להתחיל לעשות את זה בעקביות", היא משיבה.
מרתון בחודש שביעי
הדרך של ביטי לשמור על עקביות באימונים הייתה להירשם למרתון הראשון שלה, מרתון תל אביב שהתקיים בפברואר 2016. לפני המרתון הראשון, היא נתנה לעצמה ארבעה חודשיי אימונים בלבד.
"בהתחלה לא הצבתי מטרות של זמן אלא רק רציתי לעבור את קו הסיום. אבל, בעלי אמר לי שאני תחרותית, שלא כדאי לי סתם לעשות את המרתון, אלא לדעת שנתתי את הכל כשאעבור את קו הסיום. הוא הציע שארוץ חצי מרתון, נסתכל על התוצאה שאוציא ונשער לכמה זמן אני מסוגלת להגיע במרתון שלם. בסוף עשיתי חצי מרתון בזמן של שעה ו-45 דקות. בעלי אמר לי שאת המרתון אני אסיים בשלוש וחצי שעות. אני חשבתי שהוא משוגע, אבל הייתי צריכה להאמין, בי ובאימונים, ולדחוף את עצמי מאזור הנוחות. הקשבתי לבעלי ועשיתי את המרתון כמו שהוא אמר לי", היא נזכרת.
את המרתון הראשון שלה, היא סיימה בשלוש שעות ו-27 דקות. "מתוך זה גיליתי אז שיש לי כישרון ריצה. אם הייתי עושה מה שנוח לי ולא לוקחת סיכון, הייתי עושה את המרתון בארבע וחצי שעות ולא הייתי מגלה שיש לי כישרון מיוחד, מתנה מאלוקים שהיום אני משתמשת בה".
שנה לאחר מכן, ביטי התחרתה במרתון תל אביב כשהיא בחודש השביעי להריונה החמישי: "ריצה נותנת לי כוח בחיים", היא אומרת וחושפת איך גם ההיריון לא החזיר אותה לספה: "ההיריון והלידה החמישית שלי היו יותר טובים מכל ההריונות והלידות שהיו לי. אחרי הלידה רציתי לרוץ מרתון מרוב שהרגשתי טוב. כשהתחלתי לרוץ זה שינה את החיים שלי, זה שינה אותי כאדם, אני אמא יותר טובה, ואני טובה יותר לעצמי".
המרתון הראשון בו ביטי זכתה היה מרתון ירושלים 2018, שם גם החלה לרוץ עבור "בית דניאלה" – עמותה שקשורה בנימי נשמתה של ביטי, שמסבירה: "במרתון הזה התחלתי לרוץ בשביל 'בית דניאלה' – ארגון שאני תמיד רצה עבורו. זה מרכז שיקומי יומי שנוסד לזכרה של בת דודה שלי, דניאלה, שהתאבדה בגיל 14, לאחר שסבלה מאנורקסיה. אחרי שהיא יצאה מבית החולים המערכת לא סיפקה לה את מה שהייתה זקוקה לו כדי להתרגל לחיים הנורמליים, ואחרי שזה קרה אמא שלה רק רצתה לעזור לילדים שנמצאים באותה מצוקה של דניאלה, שלא יגיעו למצב שלה. בית דניאלה זה מקום שבו הם יכולים להשתקם, להתרגל לחיים אחרי בית החולים. דרך מרתון ירושלים 2018 קיבלנו עבורם 60 אלף ש"ח".
Girl on fire
נילי בלאק נולדה בארה"ב למשפחה דתית לפני 25 שנים. בגיל שנתיים עלתה לישראל עם משפחתה וכבר בגיל 10 התחילה להתאמן באגרוף תאילנדי, כשהצטרפה לאימונים של אמה, שלא היה לה בייביסיטר עבורה. היום היא אלופת העולם באגרוף תאילנדי, שנה רביעית ברציפות. היא מתארת איך הכל התחיל ואיך האגרוף שמר עליה: "אמא שלי התנדבה במג"ב ורצתה ללמוד הגנה עצמית. היא לקחה אותי איתה לאימונים כי לא היה מי שישמור עלי וככה נחשפתי לעולם האגרוף. זה גם הקנה לי מקום מפלט מהבית כי באותה תקופה ההורים שלי התגרשו, וככה גם התרחקתי מהרחובות ומהאנשים הפחות טובים שמסתובבים בהם. האימון נתן לי מסגרת".
במקביל לאימוני האגרוף התאילנדי נילי התאמנה גם בפוטבול אמריקאי ובכדורסל. למעשה, כל חייה הוקדשו ללימודים ולספורט. את האגרוף התאילנדי היא הפכה לקריירה בגיל 17.5, אז קיבלה צו ראשון והייתה צריכה להחליט האם להתגייס לקרבי או להתגייס כספורטאית מצטיינת.
נילי: "לא רציתי לוותר במשך שלוש שנים שלמות על האגרוף ולחזור ולהמשיך הלאה מאותה נקודה. זה בלתי אפשרי, אלו שנים קריטיות. זה היה אחד המשברים הגדולים בחיי, לא ידעתי מה לעשות. בסופו של דבר הגעתי להחלטה. את כל החיים שלי הקדשתי לספורט והחלום שלי הוא להיות ספורטאית ולא רציתי לוותר על זה. הלכתי עם החלום".
לאחר שהשתחררה משירותה הצבאי ביולי 2015 החלה להתחרות בעולם, כשהיא מנצחת תחרות אחרי תחרות. "טסתי לאליפות עולם בקיקבוקסינג בסרביה וניצחתי שם, לקחתי את הזהב. כשניצחתי בתחרות הראשונה של 2015 הרגשתי שזו הייתה פריצת דרך ורציתי עוד והשגתי עוד. זו הרגשה טובה! אני אלופת העולם באגרוף תאילנדי 4 שנים ברציפות ו-4 שנים אלופת אירופה, לא ברצף. המאמן שלי מכנה אותי 'This girl is on fire'. זה השיר שאני יוצאת איתו כשאני עולה לזירה".
הכי מהירה בעולם
בשנה שעברה ביטי ניצחה במרוץ טבריה 2018 במהירות של שעתיים ו-42 דקות. "התוצאה החמישית מכל הנשים בישראל", היא מתגאה ומשתפת בסיפור שארע במהלך הריצה: "כשהגעתי לחצי מהמרתון, ראיתי לפניי את האצנית ילנה, אצנית מוכשרת שכבר עשתה מרתון בשעתיים ו-35 דקות. חשבתי שאין לי סיכוי לנצח. רגע אחרי המחשבה הזו אמרתי לעצמי שה' איתי בכל צעד והכל אפשרי. האמנתי בזה. אם אנחנו מאמינים שבתוכנו יש צלם אלוקים והקב"ה הוא אינסופי, יש לו את כל הכוח בעולם, אז אנחנו קשורים לאינסוף, משמע- אין לנו גבול. זה מה שחשבתי, וזה נכון".
ועם האמונה הזו, ביטי זכתה. בעקבות זכיה זו יצרו איתה קשר מהועד האולימפי שרצו לממן אותה. זה מה שהוביל לתפנית בחייה של ביטי שאז החלה להתאמן כספורטאית מקצועית בישראל.
לפני כחודש נודע כי תחרות הריצה האולימפית לנשים של טוקיו 2020 זזה מיום שישי ליום שבת, מה שאילץ את ביטי המאוכזבת, נכון לכרגע, לנטוש את חלום האולימפיאדה. "זה מעצבן, כי גם אליפות העולם הייתה בשבת. יש כל מיני תחרויות באולימפיאדה, לגברים וגם לנשים, אז למה דווקא פעמיים מרתון הנשים באליפות העולם ובאולימפיאדה, צריך להיות בשבת? למה זה קורה לי?", היא תוהה.
"שאלתי את עצמי את כל זה ויום אחד הבנתי שהכוונות שלי הן לייצג את ישראל ולעשות קידוש ה', אז אם הוא לא רוצה שארוץ באולימפיאדה – זה בסדר, זו התוכנית שלו. אני אעשה את כל מה שאני יכולה, ומעבר לזה זה רק להתפלל ולראות מה יקרה".
כאמור, ביום שישי האחרון ביטי שברה את השיאים של עצמה כשרצה את מרתון טבריה וניצחה בשעתיים ו-32 דקות, עשר דקות מהר יותר מאשר בפעם הקודמת: "אחרי טבריה קבעתי תוצאה טובה – אני בין ה-80 הנשים הכי מהירות בעולם. יש לי ספונסר שקשור ליפן והוא רוצה לנסות להחליף את הימים של התחרות, אז אני עוד לא יודעת מה יהיה עם זה", היא מחזיקה אצבעות.
"התאכזבתי כשהתחרות האולימפית לנשים עברה לשבת, כי גם אליפות העולם לנשים הייתה בשבת. יש כל מיני תחרויות באולימפיאדה, לגברים ולנשים, אז למה דווקא פעמיים מרתון הנשים צריך להיות בשבת?"
'שמע ישראל' בזירת האגרוף
סדר היום של הספורטאיות האלופות הדתיות האלה די מקביל: הן מתחילות את היום לפני שהשמש זורחת, באימונים, כל אחת בתחומה. בנוסף, לאורך היום הן משלבות אימונים נוספים וגם טיפולי פיזיותרפיה לגוף "כמו רכב שצריך טיפול אחת לתקופה, כך הגוף צריך את הטיפול שלו", כמו שנילי אומרת בחיוך.
התחום של נילי, איגרוף תאילנדי, טרם נכנס כתחום אולימפי אבל היא לא מוותרת ונוסעת לתחרויות מסביב לעולם ומביאה את הזהב שוב ושוב. אם יש מכנה משותף לשתי הבנות הנדירות הללו, מעבר לעובדה שהן הגיעו לקצה גבול היכולת ומשם המשיכו חזק יותר, היא האמונה החזקה שלהן בבורא עולם.
"לפני כל קרב אנחנו קוראים 'שמע ישראל' באחת מארבע הפינות של הזירה. מבחינתי זו השכינה שאני מכניסה לתוך הזירה. אני לא מבקשת לנצח, אלא את החכמה לנצח"
ביטי: "הריצה נתנה לי הזדמנות לפתח את האמונה שלי. אנחנו יכולים לעשות את העבודה שלנו, את ההשתדלות, אבל ביום המרוץ הכל תלוי באלוקים. אין שליטה על איך נרגיש ומה יקרה. הריצה נותנת לי ללמוד על עצמי וזו גם הזדמנות נדירה – זמן שקט לדבר עם אלוקים. בכל מרוץ יש לי שיחות עם הקב"ה, בהן אני מבקשת שהוא יעזור לי. יש משפט שאומרים על ריצה: 'כשמתאמנים לריצה, צריך לבטוח בתהליך'. המילה 'אימון' היא מאותו שורש של 'אמונה'. כשעוברים תהליך, אימון, לא באמת רואים למה אנחנו מסוגלים, עד שמגיעים למרוץ, ואז צריך להאמין שתצליח. זה דומה לאמונה שאנחנו חווים מבחינה מנטלית".
נילי: "לפני כל קרב אנחנו קוראים 'שמע ישראל' באחת מארבע הפינות של הזירה. אני אומרת 'שמע ישראל' בתוך הזירה ומבחינתי זו השכינה שאני מכניסה לתוך הזירה. אני לא מבקשת לנצח, אני כמו שלמה המלך שהיה לו הכל, אני מבקשת את החכמה לנצח, זאת אומרת – תן לי את החכמה שעל ידי כך אדע מה לעשות".
