הזמרת ששואלת למה לא נתתם לה לשיר

שיחת נפש ל"שבת שירה" עם שתי יוצרות-זמרות, מור ברנשטיין ורוחמה בן יוסף, על שירת נשים, ובכלל

השבת, פרשת בשלח, היא שבת שכולה שירה, ובעיקר שירה נשית. שירת הים ששרו בני ישראל על נס קריעת ים סוף, שירת ההודיה לה' של מרים ובנות ישראל, ובהפטרה- שירת דבורה.

כל נערה דתיה פוגשת במהלך חייה את המושג "שירת נשים", וכל אחת מרגישה אחרת לגביו. אנחנו מורגלות לשיר רק בקבוצה, עוד מגילאי היסודי, בתנועת הנוער ובבית הספר, והנערות, בעיקר אלה שאוהבות ויודעות לשיר, נמצאות בדילמה ובתחושות מעורבות כלפי הנושא.

בשבועות האחרונים אפשר לשמוע בתחנות הרדיו שיר בשם "שיר הכבוד". נשמע מוכר? זה קרוב. יוצרת וזמרת בשם "מור ברנשטיין", דתיה לשעבר, כתבה שיר המבוסס על תחושותיה כילדה:

"במעגל הזה היו שישים ריבוא בנים
שעתידים בבוא היום בבוא העת להפוך ל
… מלומדים בני מלומדים
ורק אני ללא תווים ורק אני ללא פנים
למה לא נתתם לי לשיר
כל כבודה בת מלך פנימה
נפשי חמדה בצל ידיך לדעת כל רז סודייך
עכשיו אני על הבמות, עכשיו אני אנעים בזמירות
עכשיו אני על במות הקודש..".

מור, מי לא נתן לך לשיר?

"הקהילה בבית הכנסת והקהילה בבית הספר", היא משיבה. "יש לי הרבה טענות כלפי הקהילה כקהילה, אבל כלפי אדם פרטי אין לי טענות. בחברה הדתית יש המון נקודות לשיפור ונקודות לשימור. יש הרבה דברים שצריכים להתחיל להשתנות לפי הלך הרוח המודרני, אבל יש גם אחווה ותמיכה של הקהילה הדתית אחד בשני, ממש כמו משפחה. ברמה ההנהגתית יש הרבה נקודות לשיפור בעיניי והשיר הזה נכתב בעצם כזיכרון מהילדות שלי. כשכתבתי 'שישים ריבוא' התכוונתי לכיתות שהיו מול הכיתה שלי, 2 כיתות של 30 בנים. היה לנו במסדרון שלט: "כל כבודה בת מלך פנימה", ואני מסתכלת מעבר לגדר ורואה את הבנים ובצד השני מתקיים מרכז העניינים- חדר המורים, המנהל, המזכירה, הכל נמצא בצד של הבנים. אני מבינה שאנחנו, הבנות, בעצם 'מאחורי הקלעים' של משהו רציני יותר. הפירוש השני של שישים ריבוא הוא מעמד הר סיני, כששישים מייצג 600 אלף איש בני עשרים ומעלה, גברים שעמדו במעמד הר סיני כשבעצם לא סופרים את הנשים. הנשים והילדים לא נחשבים לעדות.

"רובד נוסף הוא שבבית הכנסת הייתי ילדה שמסתכלת מאחורי המחיצה ויודעת שלעמוד על במות הקודש ושקולי יישמע- זה משהו לא אפשרי. הנשים בבית הכנסת האורתודוכסי הן פסיביות. אני בן אדם שמאוד נמשך למילים ולמוזיקה וזה היה אלמנט מאוד מרגש כילדה בתפילה, אבל תמיד כצופה, אף פעם לא אקטיבית", מספרת ברנשטיין.

השיר שכתבה הוא זיכרון אישי שלה, אבל כשהוציאה אותו לאור היא הבינה לדבריה, שהוא נושא דגל של תחושה ואמירה פוליטית. "הציבור החילוני מאוד מחבק את השיר, כי זה תפקידו, אבל התגובות הכי מרגשות שקיבלתי לשיר הן מנשים דתיות- זאת שעדיין חשה ככה וזאת שחשה ככה בעבר והשתנתה, ונותנת לבת שלה לשיר. מוזיקה היא לא דבר שאת צריכה לשמור לעצמך. שירים רוצים להיחשף החוצה. התפיסה בכלל של הקהילה הדתית את האישה בעייתית. מאיפה בא המקום הזה של לא לשמוע את האישה ואם הגבר ישמע אותה יתהפך כל עולמו? התקדמנו משם. דברים השתנו, גברים פוגשים נשים בכל מקום, וההלכה צריכה להשתנות בהתאם. מה שצריך להשתנות גם זה מי פוסק את ההלכה. שנים על גבי שנים, כשרק גברים פוסקים את ההלכה, נוצרת 'חוקה' שלא מתאימה ל-50 אחוז מהמשתמשים בה. הדברים מוטמעים כל כך חזק שאני בילדות ובנערות שלי הרגשתי שהשוביניזם הכי חזק בא מהבנות", אומרת ברנשטיין.

"היה לנו במסדרון בית הספר שלט: "כל כבודה בת מלך פנימה", ואני מסתכלת מעבר לגדר ורואה את הבנים ובצד השני מתקיים מרכז העניינים- חדר המורים, המנהל, המזכירה, הכל נמצא בצד של הבנים. אני מבינה שאנחנו, הבנות, בעצם 'מאחורי הקלעים' של משהו רציני יותר"

הברכה היא מקור הברכה

יוצרת וזמרת אחרת, מוכרת מאוד במגזר, רוחמה בן יוסף, שהוציאה שירים דוגמת "בואי ונרקוד" (עם דין דין אביב), "איילת השחר", "שפת הלב", ועוד, ושרה רק בפני נשים, מעלה תחושה שונה לחלוטין. "כשהתחלתי לשלוח סינגלים לרדיו וניסיתי להיכנס למיינסטרים הנושא של שירת נשים חזר על עצמו כל הזמן. 'איך תשירי?', 'איך תופיעי?', 'זה לא מעצבן אותך שכל הזמן אומרים לך מה לעשות?', אבל אני במקום אחר. עשיתי בירור עם הרב שלי ועם עצמי והעניין ההלכתי הוא בהופעה. עם הקלטות יש הרבה פחות בעיה מבחינה הלכתית אם המאזינים לא מכירים אותי. יש הבדל גם בין מה ההשתדלויות והמעשים שאני עושה למה כבר לא באחריותי. אם שיר שלי נכנס לרדיו ואנשים שמכירים אותי גם ישמעו אותו- הם יעשו את הבחירות שלהם. רוב האנשים בארץ לא מכירים אותי. אם אני מופיעה לנשים במקום פתוח ומישהו יעבור ויסתכל עלי שרה- אני צריכה להפסיק את ההופעה? אני גם לא תמיד יודעת שהוא נמצא, אז מה, אני לא אופיע במקומות פתוחים? יש כאן המון שאלות", מסבירה בן יוסף.

רוחמה מתארת כי מההתחלה זו לא הייתה שאלה האם תשיר בפני גברים, אבל זאת כן הייתה התמודדות. "הקב"ה נתן לי ולכל אחד בעולם הזה מתנות ואנחנו צריכים ליצור איתן ולא לכלוא אותן בשום צורה. ה' נתן לי כוחות אבל גם את הדרך להוציא אותם. ההלכה נותנת לי ליצור בצורה מדויקת. אבל, זו כן התמודדות כי אני בן אדם. בא לי לקרוע את הבמות.

"וגם, כלכלית", היא מוסיפה. "אבל הכל אשליה. בסוף זה ה' יתברך- הברכה היא מקור הברכה. זה כמו שאני אתבאס שכל ההופעות הן בשישי בלילה ואני לא יכולה להופיע בשישי בלילה. זה שטויות. השבת היא מקור הברכה שלי. אפשר להגיד שזה מצמצם אבל אנחנו מראש מצומצמות. הנשמה שלנו אינסופית והיא רוצה הכל, וזה בסדר- אבל אנחנו בגוף. לכל האנשים בעולם יש מערכות של חוקים שנובעות מהפער הזה. כל אדם שומר תורה ומצוות שמנסה לעבוד את ה' בעולם המטורף שלנו יפגוש את השאלות שהוא צריך להתמודד איתן, זה לא רק אני שאצלי, כביכול, זה בטייטל מאוד ברור של שירת נשים. אז בנוסף לזה שיש לי מערכות חוקים, יש לי את התורה. מבחינתי כל הסיפור של השירת נשים קשור למערכת הזאת, שהיא הרבה יותר גדולה ממצווה ספציפית כזאת או אחרת. יש לי אמונה בה' יתברך. אתה מקבל על עצמך עול מלכות שמיים וזה לא עובד ככה שתבדוק מה מתאים לך ומה לא".

אם היו גברים בהופעות שלך ההופעה הייתה שונה?

"בוודאי. אני מביאה את המקום הכי עמוק שאני יכולה. היצירה שלי זה לפתוח ברוכסן את העולם הפנימי שלי ולחשוף אותו. ברור שהדברים היו שונים, לא הייתי מרגישה חופשיה באותה מידה באופן השירה, בתוכן שלה וגם בדיבור שבין לבין. יש לי בהופעות מקום שהוא ממש בשחרור וחופש ובתחושה שיש המון קרבה, וגם המוזיקה באה בצורה מאוד נקיה כי כל המסביב הוא בווליום הרבה יותר נמוך. הנראות שלי, איך שאני עומדת וכו', זה פחות רלוונטי. אצל קהל רגיל, מעורב, יש תדרים מסוימים. זה לא רע או טוב, זה פשוט קיים", משיבה בן יוסף.

"אם אני מופיעה לנשים במקום פתוח ומישהו יעבור ויסתכל עלי שרה- אני צריכה להפסיק את ההופעה?"

בן יוסף מסבירה שלכל אמן יש את הקהלים שלו, שמפולחים בצורות אחרות, זו לא רק היא שמצומצמת לקהל נשי בלבד. ובכל אופן, היא שמחה על החוויה של להופיע בפני נשים: "יש לי מתנה, ה' נתן לי אותה. הוא נתן לי גם את הדרך להופעות וברוך השם אני שמחה על הקהל המדהים הזה. אני מאוד מבינה את ההלכה הזאת כי נחשף בי משהו מאוד עמוק. את האנרגיה שלי והחיבור אני מתעלת לגבר אחד, והוא האיש שאיתו התחתנתי. יש את חוק הכלים השלובים; מהמקום שהיצירה נובעת- שם היא תפגוש את האדם השני. אם אני אשיר ממעמקי הבטן שלי לשם זה יגיע. כשמישהו שר ככה אתה מרגיש אליו חיבור מאוד גדול. זה העניין של קול באישה ערווה. זה לא ממקום רע. אנחנו משייכים את זה למקום של השפלה, אבל זה מהמקום הכי טוב- ערווה, מלשון- להתעורר לחיבור ולקשר. אומרים את זה גם בהקשר חיובי, הקול שלי יכול לעורר את החיבור שלי ללב שלי וללב של השומעים".

בן יוסף רוצה לדייק ולא לזייף, מכל הבחינות: "אני מאמינה שהאדם צריך להאמין שהוא הולך בדרך טובה והתורה היא נר לרגלינו, וזאת הדרך שלי בעולם. ככל שעובר הזמן אני יותר מודה על זה ושמחה בזה. צריך לראות איך התורה לא סותרת את החיים אלא רק מעצימה אותם. אני היום בהודיה גדולה מאוד על השמירה הזאת".