שרית לוי אשכנזירק רוצות לרקוד: הופעה בפני נשים בלבד, לבוש צנוע, כיסוי ראש, וחוסר הכרה מגזרית – שלוש רקדניות דתיות מתארות את ההתמודדות כרקדנית שחשובה לה עבודת ה'
בקריית משה בירושלים, השכונה החרד"לית שבה אלישבע רזווג גדלה, לרקוד כתחביב ובוודאי באופן מקצועי – זה לא היה אופציה. "התחלתי ללמוד מחול בגיל מאוחר יחסית. לא היו חוגי ריקוד, לא ידעתי מה זה בלט או מחול מודרני, זה לא היה במודעות", כדבריה.
כשהייתה בכיתה ז' פגשה מורה חרדית לריקודי עם והחלה ללמוד אצלה ריקוד. במהלך השיעורים למדה עקרונות של מחול מודרני והתלהבה. כשבגרה מעט החלה ללמוד בבית הספר החרדי למחול של שושי ברוידא. "כולם חשבו שזה שטויות ושזה יעבור לי. אף אחד לא חשב שאקח את זה לכיוון רציני", היא משתפת, "אבל אני ידעתי מההתחלה. היה לי ברור שאעשה את זה ואצליח בזה. אני אדם מאוד ריאלי ומצד שני, היה לי ביטחון ביכולת שלי להצליח בתחום. ההורים לחצו שאעשה תואר, אז עשיתי תואר ב'ריפוי בעיסוק' אבל ידעתי שהוא לא ישמש אותי. הייתי נוסעת בבוקר ללימודים באוניברסיטת תל אביב ומיד אחר כך חוזרת לירושלים ללמוד מחול עד שעות הלילה המאוחרות, כל פעם למדתי בסטודיו אחר שבו מצאתי חוגים לנשים בלבד. אני תמיד צוחקת שעשיתי שני תארים במקביל".
בבית הספר החרדי למחול פגשה אלישבע את רבקה וולקר. רבקה למדה בכלל לימודי אומנות פלסטית, שלאחריהם החלה לרקוד באופן עצמאי, כשהיא מלמדת אמנות במקביל. בשלב מסוים הבינה לפתע שהמחול ממלא את כל זמנה. "הייתה תקופה ארוכה שכשהיו שואלים אותי מה אני עושה הייתי עונה שאני מורה. לקח לי זמן לומר שאני רקדנית וכוריאוגרפית וגם מורה לאמנות", היא נזכרת. "זו אמנות שתופסת אותך כי היא בלתי אמצעית. זה הגוף שלך, את ועצמך זו היצירה. זה טוטאלי. היכולות של הגוף ריתקו אותי. נוסף לזה, זה פשוט כיף! כנערה באולפנא גדלתי על שיח אידאליסטי כמו 'מה צריך' ו'מה חשוב' והרבה פחות שמו דגש על 'מה אני מרגישה ורוצה', הבחירה בלימודי אמנות הפתיעה גם אותי" היא מודה, ומתארת שהיום העיסוק שלה מתקבל לעיתים בפליאה, אבל בעין טובה, הרבה יותר מאשר לפני עשר שנים.
רבקה ואלישבע החליטו לעבוד במחול באופן מקצועי יותר ופתחו אודישנים לרקדניות נוספות ליצירת להקה, ולאודישנים הגיעו גם נשים לא דתיות. מאז הן יוצרות ומופיעות יחד כבר שש שנים במסגרת להקת "פעמים".
"מי שתיכנס לחזרות לא תוכל להבחין בהבדל. רק בסוף החזרה, כשכולן מתלבשות, רואים מי דתיה ומי לא", הן מספרות. "המגוון בלהקה מעשיר אותנו, אנחנו מביאות תכנים ומבררות אותם יחד, והתכנים, בסופו של דבר, אוניברסליים – הנושאים עולים מתוך החיים שלנו, כמובן, והם מדברים כמעט לכל אישה. המחול הוא שפה שהיא מעבר למילים וכולן מתחברות לזה. דווקא השיח הופך מפרה יותר כשיש שיתוף של הרקדניות הלא דתיות", מסכימות השתיים.
"האפשרות להשתתף בפסטיבלים כמעט ואינה קיימת משום שהקהל מעורב. מעטים הפסטיבלים שהבינו שיש מקום גם למופע לנשים בלבד"
מופע לנשים בלבד
מופעי הלהקה פתוחים לקהל נשי בלבד, ושם ניתן להבחין גם בנשים חרדיות המגיעות לצפות במחול: "אנחנו עם של מילים, של טקסטים וזו שפה חדשה- אבסטרקטית, מורכבת, שלוקח זמן להיכנס אליה ולדבר אותה אבל יש בה הרבה עומק. זה המסע של הציבור הדתי היום", אומרת אלישבע. רבקה ממשיכה את חוט המחשבה שלה: "כשבאו חרדיות למופע הן ניגשו בסופו לשאול על מה זה היה, כי השפה פחות מוכרת להן. כששאלתי אותן מה החוויה שהן שהרגישו, הן אמרו בדיוק את הדברים אליהן התכוונו. הרגשתי שהתכנים עברו, הן היו אתנו באנרגיה וזה שימח אותנו".
איך אתן מרגישות עם המגבלה לרקוד בפני נשים בלבד?
"העולם הוא דבר מוגבל, גם בחלל יש הגבלה, גם בתנועות הגוף אנחנו מוגבלות, אבל זה לא משהו מבחוץ שעוצר אותי", מסבירה רבקה. "אני בחרתי בזה ואני בוחרת בזה כל יום. בתרבות שלנו יש תחושה שאם יש פער צריך לפתור ולטשטש אותו ואני חושבת שאנחנו, כיהודים, יודעים שיש פער בחיים שלנו וזה בסדר. הפער מצמיח בי וביצירה דברים שלא היו צומחים בלעדיו.
"מה שנותן לי את הכח", היא משתפת, "זו המחשבה שאלוקים ברא את האמנות הזו, הוא נתן לי את התשוקה לרקוד והזמין אותי להתמודד בצומת הזו ולחבר בין הנפש והרוחניות ובין הגוף. לא צריך לפחד מהפער הזה וזו השליחות שלי".
"לצערי, בעניין אחד זה מגביל מאוד", מציינת אלישבע. "האפשרות להשתתף בפסטיבלים כמעט ואינה קיימת משום שהקהל מעורב. מעטים הפסטיבלים שהבינו שיש מקום גם למופע לנשים בלבד".
"למחול יש כח מדהים", הן אומרות. "בעיקר למחול עם נשים. נשים קשורות לתנועה, כל החיים שלנו הם תנועה, אם זה בדרך ללידה או אחרי הלידה כשאנחנו רוקדות עם התינוק על הידיים", הן צוחקות ומספרות שרבקה רקדה עד חודש שמיני ואלישבע, אם ל-5, רוקדת עד הלידה, וממשיכות לתאר את חדר החזרות של הלהקה עם תינוקות יונקים, חלקם צמודים עם המנשא לאמם הרוקדת.
"אלוקים ברא את האמנות הזו, הוא נתן לי את התשוקה לרקוד והוא הזמין אותי להתמודד ולחבר בין הנפש והרוחניות ובין הגוף. לא צריך לפחד מהפער"
"כנערה באולפנא גדלתי על שיח אידאליסטי כמו 'מה צריך' ו'מה חשוב' והרבה פחות שמו דגש על מה אני מרגישה ורוצה"
אישה לא אמורה לרקוד
גם ציפי ניר, כוריאוגרפית, רקדנית ויוצרת עצמאית בלהקות שונות, שרקדה בעבר בלהקות "נגה" ו"נהרה", צמחה בחינוך הדתי. ללימודי המחול הגיעה כמעט במקרה. מתוך הרצון להתעסק ביצירה בקשת הכי רחבה שלה, התחילה ללמוד מחול במכללת "אורות ישראל" באלקנה, כיוון שהתחום משלב אמנויות נוספות כמו מוזיקה, תנועה, תפאורה, תלבושות ועוד. מהר מאוד הבינה ש"המחול הוא משאבה אינסופית", כדבריה. "גיליתי שהמחול הוא מרחב אישי של ביטוי וזה התאים לאישיות שלי. אני אדם שצריך אתגרים, לכוון גבוה, אוהבת עבודה קשה ובעיקר יצירה".
את הכניסה לעולם המחול היא מתארת באור חלוצי. היא מספרת שהמגזר הדתי לא קיבל בקלות את הרקדניות הדתיות: "התחושה שקיבלתי היא שזה 'לא מספיק יהודי', היו הרבה מצקצקי לשון, כי אישה לא אמורה לרקוד. אני, לעומת זאת, הרגשתי סוג של רנסנס".
היא החלה כאמור, לרקוד בלהקות הנשים "נגה" ואחר כך בלהקת "נהרה", אך הרגישה לא מסופקת. "הרגשתי שהמקום הזה מאוד משמעותי, שלהקה כזו היא ממש התחלתא דגאולה, משום שהיא אפשרה לנשים דתיות לרקוד וליצור באופן מקצועי. נפגשתי שם עם נשים עוצמתיות שמתמסרות לדרך פורצת, אלא שבשלב מסוים, רציתי להיחשף לחומרים וליוצרים נוספים, להגיע לקהלים חדשים. הרגשתי שאני קצת נוגחת בתקרה ושאני צריכה לאתגר את עצמי. חשתי מחנק והבנתי שעליי להתפתח ולהיפתח לעולם, ללכת אחרי החלום ולממש את התשוקה".
בשלב הזה החליטה ציפי לעשות שינוי ולהופיע מול קהל מעורב. היא מסבירה: "בשביל השקט הנפשי שלי ועבודת ה' שלי, קיבלתי החלטה קשה וידעתי שהבחירה המקצועית הזאת תעמיד אותי בפני ביקורת. באותה תקופה יצא לי לשתף יוצר, שהוא גם רב במקרה, והוא נתן לי זווית ראיה נוספת על מצבי. הוא אמר לי שבמקרה שלי הוא רואה שמדובר ממש בדיני נפשות והמליץ שאעשה את זה מתוך תחושה של דיוק עצמי ומתוך דיוק העמידה שלי מול בורא עולם. שמחתי שהיה לו רוחב ראיה והחלטתי שאני מוכנה לעמוד בביקורת הזו".
"להפתעתי", היא ממשיכה, "אנשים לא נוטים להגיד לי את דעתם מלבד פעם אחת: במופע הראשון בפני קהל מעורב חשבתי שכדי לשמור על עצמי אופיע עם כיסוי ראש. אדם דתי עם כיפה וזקן שישב בקהל אמר לי אחר כך שעשיתי חילול ה' בעיניו. אז הבנתי שהעולם הנפשי-פנימי שלי לא חייב לקבל ביטוי בכל תחומי החיים כל הזמן. כמו שאחות לובשת מדים רק כשהיא בבית החולים ולא מחוצה לו, כך בריקוד – כיסוי הראש לא שייך. זה פחות מתאים לדרך בה אני מנסה ללכת ולאומנות שאני רוצה לעשות ולבטא".
לשאלתי על מחיר ההחלטה הזו עונה ציפי שמאז היא מתהלכת בבדידות ומוסיפה: "כנראה מתאים לי ללכת לבד. קשה לי לקבל את התפיסה שיש רק דרך אחת לעשות דברים. אנשים חושבים שאולי אני דתיה לייט אבל אני משתדלת לדייק יום יום את הדרך שלי, את עבודת ה' שלי. אני יוצרת עצמאית ולבחור כל יום, זה יותר מתאים לי מאשר לסגור את עצמי. לאט ובעדינות אני מפלסת את דרכי כרקדנית דתיה ששומרת על הדרך שלה, אבל במרחבים בהם אפשר לצמוח".
'שלום עליכם' בגרמניה
וכשהקריירה נוסקת, האתגרים והמורכבויות כרקדנית דתיה מתעצמים עוד מעבר לשאלה האם להופיע בפני קהל מעורב או לאו.
במסגרת הפרויקט הנוכחי בו ציפי פעילה, היא מופיעה עם להקת מחול גרמנית ביצירתה של הכוריאוגרפית הישראלית רעות שמש. שמש- שאינה דתיה- חיה בגרמניה בשנים האחרונות והחליטה להעלות מופע העוסק בנשים דתיות. למרבה שמחתה, מתוך עשרות הרקדניות הדתיות שהגיעו לאודישנים, נבחרה ציפי ניר כרקדנית הישראלית היחידה. ביחד עם רקדן גרמני ורקדנית שווייצרית מועלה המופע "עטרה".
"מראש הייתה הסכמה שאנחנו לא נוגעים במהלך הריקוד", היא משתפת. "בגרמניה, בפסטיבלים הגדולים ביותר, קיבלו את המגבלה הזו נוסף למגבלות נוספות שהצבתי, כמו שאיני לובשת לבוש חושפני או שאיני מופיעה בשבת. דווקא בארץ, בלהקות חילוניות, לא הגיעו איתי לפתרון בנוגע לנושאים האלו ולכן, בכאב, לא לקחתי בהן חלק".
ציפי מתארת סיטואציה סוריאליסטית שמייצגת מבחינתה רגע משמעותי: "אחד המופעים בהמבורג בגרמניה, הסתיים ממש לפני כניסת שבת, ובסיום המופע, מיד בצאתי מהאולם, הכינו לי נרות וערכו שולחן שבת. הדלקתי נרות, שרתי 'שלום עליכם' ועשיתי קידוש לכולם, בצעתי את החלות ואמרתי דבר תורה והם כיבדו את זה באופן מעורר השתאות. כשבכיתי בהדלקת נרות כולם התרגשו איתי וחשבו שככה זה צריך להיות, הם לא הבינו שאני פשוט מתגעגעת לילדים", היא מחייכת.
לצורך החזרות ובניית המופע, טסה ציפי לשבועיים של עבודה בגרמניה ולאחריהם שבועיים נוספים. היא נוסעת בכל פעם לימים ספורים עבור מופעים ברחבי גרמניה, בחודש האחרון הגיע המופע באופן חד פעמי גם לישראל במסגרת פסטיבל המחול הבינלאומי בירושלים ובעתיד הקרוב יגיע לסינגפור.
"בגרמניה, בפסטיבלים הגדולים ביותר, קיבלו את המגבלות שהצבתי, כמו שאני לא נוגעת בגברים בריקוד, איני לובשת לבוש חושפני או מופיעה בשבת. דווקא בארץ, בלהקות חילוניות, לא הגיעו איתי לפתרון בנוגע לנושאים האלו"
"התחושה שקיבלתי מהמגזר הדתי כרקדנית היא שזה 'לא מספיק יהודי', היו הרבה מצקצקי לשון, כי אישה לא אמורה לרקוד. אני, לעומת זאת, הרגשתי סוג של רנסנס"
"אין ספק ששילוב של אימהות עם תחום כל כך תובעני גובה מחירים", מסכימות שלוש הרקדניות פה אחד.
ציפי, שמשלבת אימהות לשלושה ילדים וקריירה תובענית, משתפת בהתלבטות משמעותית בחיי רקדנית: "השאלה מתי להקדיש זמן למשפחה ולהרחבתה, ומתי להשקיע את עצמי יותר בריקוד ובנסיעות, היא שאלה לא פשוטה. היו תקופות שחשתי לחץ שאאבד אחד מהם".
במקביל ממשיכה ציפי להוביל את מגמת המחול במדרשת אמי"ת מודיעין ומספרת על קשר מיוחד עם התלמידות. "בהוראה המשמעות היא להוביל דור של נשים צעירות שיהיה להן מלכתחילה מרחב ומקום לחיפוש מעמיק בנוגע ל'אני מאמין' שלהן ובנוגע לעצמן ולגופן. הן לא מתחנכות כמוני, שהגוף שלנו זה דבר נפרד וכמעט לא צריך להתייחס אליו. בעזרת המחול הן מכבדות את הכלי שלהן- הגוף, ולא צריך לומר להן להתלבש צנוע, הן פשוט מתייחסות לגוף שלהן אחרת, כי הוא כלי משמעותי לביטוי הפנימיות שלהן".
דור האפס
התשוקה למחול והעבודה הקשה, הביאו את שלוש היוצרות הדתיות, אלישבע, רבקה וציפי, לקבל את פרס שר החינוך ליצירה ותרבות יהודית ע"ש אורי אורבך בקטגוריית מחול לשנת 2019. הפרס, שניתן לפני כשלושה חודשים בטקס מרגש בתיאטרון ירושלים הוא חלק משישה פרסים שמעניק שר החינוך מידי שנה ליוצרים בתחומי התרבות.
"זה בהחלט נותן כח לדעת שרואים מה שאנחנו עושות. ההכרה נותנת דחיפה להמשיך בעשיה. מעבר לזה הפרס הוא כספי ומסייע לנו באופן הכי מעשי שיש, עבור תשלום לתלבושות, מוזיקה, שכר לרקדניות בלהקה ועוד", מסבירה אלישבע.
"יש תקופות שאנחנו בהריונות של יצירה וזה כיף לדעת שבסוף- זה משפיע במעגלים רחבים", מוסיפה רבקה.
עבור ציפי הזכייה בפרס הייתה מפתיעה מאוד. "אני רגילה ללכת לבד, ללא גושפנקא דתית. הפרס הוא סוג של טפיחה על השכם מהממסד הדתי ערכי חינוכי, שכביכול אומר שהוא מקבל את הדרך שלי. זה קצת הרגיע אותי. אפשר לחוש קצת נחת".
אין ספק שכל אחת מהרקדניות, בדרכה שלה, תורמת להעשרתו של המחול היהודי ולהעמקת שפת המחול בקרב המגזר. היוצרות הדתיות שואבות נושאים מעולמן ומחברות את הערכים שלהן ליצירה שנוגעת בקהל הישראלי כולו.
"כשהתלמידות שלי אומרות לי שאנחנו היינו הדור הראשון, אני אומרת להן שאנחנו דור האפס, הבסיס. הן הדור הראשון של המחול היהודי, ומכאן אפשר רק להגיע גבוה ולצמוח יותר ויותר, הן כבר יבנו מגדלים" מסכמת אלישבע בתקווה.
