שרית לוי אשכנזיזה אולי יישמע אבסורדי, אבל בהצגות של אקים ירושלים יש מקום אפילו לשחקן אילם. כששחקנים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית עומדים במרכז הבמה והעיניים נשואות אליהם – העולם מתקדם למקום טוב. אולי בגלל זה ההצגה תמיד נגמרת בדמעות – של הקהל
כשתמי אסרף, שחקנית בעלת מוגבלות שכלית התפתחותית שרה בהצגה: "דברי עכשיו ילדה, אני שומעת, כל העולם מקשיב למלמולך, דברי מלאך שלי אני יודעת, שלא תמיד הקשיבו לקולך"… הקהל הדומע שר יחד אתה. ותמי, מתרגשת לא פחות: "כשאני מופיעה זה נותן לי בטחון שאני יכולה לעשות דברים בלי לפחד ובלי לחשוש, ואם אני שוכחת מילה מהטקסט, אני חוזרת על המשפט שוב ולא אומרת ששכחתי", היא מתארת בפניי את מהלך המופע.
המופע "הילד הששה עשר", מורכב מקטעי משחק קצרים ושירים, בכיכובם של שחקנים חובבים בעלי מוגבלויות. השחקנים, שהצעיר שבהם בן 35 והמבוגר בן 78, כבר מזמן אינם ילדים, אבל הם מרשים לעצמם לשוב ולהיות ילדים, להתבונן בעולם, לחשוב, לשיר ולחלום כילדים.
ההצגה, בהפקה מקורית של 'תיאטרון פסיק' בבית מזיא ירושלים בשיתוף 'אקים ירושלים', מבוססת על שירים ודקלומים מתוך הספר המוכר "הכבש הששה עשר" שכתב יהונתן גפן.
במאית ההצגה היא רונית אברהמוף-שפירא, שחקנית מוכרת בעצמה שהתפרסמה בעיקר בסדרת הרשת הסאטירית הימנית- "לאטמה" לפני כעשור, סדרה שהגיעה מאוחר יותר גם לערוץ הראשון. רעייתו של מפיק התוכנית חשבה בשבילה על שידוך והכירה לה את לייזי שפירא, יוצר, תסריטאי ובמאי בתחום הטלוויזיה שעומד בין היתר, מאחורי הסדרה המצליחה "סרוגים". היום הם הורים לשלושה, גרים בירושלים ועוסקים שניהם בתחומי היצירה.
רונית: "התחום הזה בהחלט מאתגר. בשל היותי אמא, אני נאלצת לפעמים לסרב להצעות לשחק בהפקות שונות בשל הלו"ז הדחוק. אבל אני עדיין משחקת וגם מאוד אוהבת לביים בקבוצת התיאטרון של 'אקים ירושלים' ובקבוצות שחקנים נוספות. הקבוצה הזו מיוחדת. השחקנים, גרים בהוסטלים או בדירות שותפים, ומגיעים לחוג התיאטרון פעם בשבוע. אני נהנית מהעבודה איתם, הלב מתרחב מהם. אני מקבלת מהם המון אהבה. ובכל פעם שאני חושבת על הצגה חדשה הם נותנים לי רעיונות רבים והשראה ליצירה".
בוכה מחדש בכל הצגה
אברהמוף-שפירא, עובדת עם הקבוצה כבר אחת עשרה שנים. היא מתארת שכל הצגה נוצרת מתוך עולמם הפנימי של השחקנים, ואת ההצגות היא כותבת אחרי תהליך ארוך של בירור שהם עוברים יחד, וכך גם לגבי 'הילד הששה עשר': "השחקנים התחברו לשירים, וקטעי הקישור נכתבו מתוך ההיכרות עם השחקנים ומה שמעסיק אותם. מדובר בהצגה קלילה וכיפית שעוסקת בילדות ובפשטות ועדיין היא מצליחה לרגש ולגעת בקהל", מספרת רונית.
"חשוב שאנשים יבואו, יראו ויבינו שהשחקנים הללו הם בני אדם עם שאיפות ורגשות כמו כולם. אני רואה תגובות של החברה לאנשים האלה. אני רואה שצוחקים עליהם, מפחדים מהם, לא רוצים שהם יגורו לידם. זה מגוחך- אלה אנשים שאין בהם רוע, הם טהורים ותמימים ורק רוצים להיטיב עם כולם", היא מוסיפה. "כשרואים אותם על הבמה, בעמדת כח, חוזק ויופי, רואים אותם בעיניים אחרות מכפי שרגילים- יש בזה מסר גדול לחברה", היא אומרת.
התגובות להצגה מגוונות: "בכל הצגה קורה משהו אחר עם הקהל, פעמים רבות נשארים לשיח בין הקהל והשחקנים. הקהל לא רוצה ללכת. אנשים משתאים, ניגשים אל השחקנים בדמעות וחיבוקים לאחר המופע, למרות שההצגה אינה עצובה, אבל השחקנים נותנים מעצמם ומצליחים לגעת בקהל במקומות חשופים. הם מדברים על חלומות של ילדים, מה חלמנו בשביל הילדים שלנו, בשביל עצמנו ולאן הגענו. בכל הצגה אני חיה את זה מחדש ובכל הצגה אני בוכה, לא התרגלתי", משתפת רונית.
כשאני שואלת אם מההתחלה זה היה כך, רונית מודה בכנות שמהפגישה הראשונה שלה עם הקבוצה היא יצאה בוכה. "אני יזמתי את העבודה איתם, כי קסמה לי האפשרות להכיר אנשים מיוחדים ולהוביל אותם למחוזות חדשים. אבל השיעור הראשון היה קשה עבורי, הסתכלתי על החוסר שלהם וזה גרם לי לרחם עליהם. הרגשתי שהמשא כבד עליי. בפגישה השנייה, ראיתי כמה הם שמחים ופעילים והבנתי שעליי לנער את עצמי ולהתבונן מזווית אחרת. לראות אותם ככל בני האדם, שהם גם חסרים וגם שלמים, שהם עולם ומלואו. זה היה מסע ארוך שבמהלכו למדתי כיצד לגשת אליהם ואיך לכוון אותם לעבודה אפקטיבית, אישית ומקצועית. דרכם למדתי סבלנות, הכלה ונתינה".
"אני רואה תגובות של החברה לאנשים האלה- צוחקים עליהם ומפחדים מהם. זה מגוחך- הם טהורים ותמימים. כשרואים אותם על הבמה רואים אותם בעיניים אחרות מכפי שרגילים- יש בזה מסר גדול לחברה"
השחקן האילם
את ההצגה, מעלים השחקנים בעזרתן ובהשתתפותן של שלוש שחקניות מתנדבות שעוזרות להן על הבמה. המתנדבות לוחשות להם טקסטים כשצריך או מכוונות אותם על הבמה. קחו לדוגמא את שמוליק, בן זוגה של רחלי, שניהם שחקנים. שמוליק, המבוגר ב-25 שנה מרחלי, הגיע בכל פעם ללוות אותה לחזרות וחיכה לה בחוץ. כשרונית הזמינה אותו להצטרף לחזרות, הוא הסביר לה בדרכו, שהוא אילם ולא יכול להשתתף. רונית נזכרת: "התעקשתי שהוא יכול בכל זאת לקחת חלק, ובפעם החמישית הוא נעתר ועם הזמן הפך להיות כוכב בהצגות שלנו. הוא שיחק את הרופא של מלך מרוקו והמתנדבת הייתה העוזרת שלו, כך שהיא דובבה אותו כביכול בהצגה. הוא פועל על הבמה בפנטומימה ותמיד אהוב ומרגש. בהצגה אחרת הוא גילם ד"ר לאהבה והיום אנחנו צוחקים שאם הוא לא דוקטור למשהו, הוא לא מוכן לשחק", היא צוחקת. "היום הוא כבר בן 75 ועדיין מצליח להשתלב במופע".
"לצערי", היא מוסיפה, "השחקנים מתבגרים, ולפעמים מצבם המנטלי והפיזי מתדרדר, וזה הופך מאתגר יותר להעלות אותם על הבמה. לפעמים צריך לחזור פעמים רבות על המסר, כדי שהם יבינו ויזכרו למה הם עושים את זה, כי מלבד העובדה שהם נהנים ויש פה ממד של מסר חברתי, אני רואה מה זה נותן להם באופן אישי. הם מרגישים שווים, זה נותן להם כוחות וזוקף את קומתם במובנים מטאפוריים ופיזיים כאחד. אני ממש רואה איך העמידה שלהם משתנה במהלך הזמן. הם מתקדמים בחיים האישיים שלהם".
באקים, העבודה עם השחקנים- מעבר למשחק, היא לקדם אותם. "זה נוטע בהם סיפוק וביטחון, הם מרגישים שהם מצליחים מול אלפי אנשים. היכולת לתקשר עם אנשים מעלה בקרבם את הדימוי העצמי, הם מקבלים המון אהבה ואפשר לומר שהפעילות הזו משנה להם את החיים ולא רק את החשיבה, זה כלי טיפולי מדהים", מסכמת רונית.
השחקנים יוצאים מגדרם
גליה רגב, מתנדבת שעולה עם השחקנים על הבמה, עושה זאת כבר תשע שנים. "כשבאתי בפעם הראשונה, הם היו לקראת שלבי סיום של הכנת מופע. תמי השחקנית הסבירה לי על מה ההצגה, היא הייתה כל כך רהוטה ונלהבת שזה שבה את ליבי. מאז, בכל מפגש אני נוכחת לראות איך רונית מצליחה לגרום להם להעז ולהתקדם, לקחת על עצמם אחריות, להשתתף וליצור בקרבם מעורבות. זה ממש פלא, היא מחוללת קסם בעיניי".
גליה, היא מורה לתולדות המוזיקה בתיכון "האקדמיה למוסיקה ולמחול" בירושלים ומדריכה מוזיקלית ובמאית של סדנת תיאטרון-מוזיקה לתלמידים זמרים. אל קבוצת התיאטרון היא הגיעה בעקבות תלמידה שלה לשעבר, שעבדה ב'אקים ירושלים', ועניינה אותה בהתנדבות. "היא ידעה שאני 'אדלק' על זה", היא מסבירה.
היא מרבה להשתמש בשורש 'קסם' בהקשר לעבודה עם קבוצת השחקנים של אקים: "בשבילי זו מסגרת של נתינה וקבלה בו זמנית, מסגרת אנושית ורגשית. החבורה הזו כל כך מכירה תודה, חמה ואוהבת. יש הרגשה שהם גדלים בתוך הדבר הזה, ואני לומדת וגדלה עמם.
"ההצגה מגיעה גם לבתי ספר, ורואים איך התלמידים מגיעים בהשתובבות וצוחקים, אך בשנייה שהמופע מתחיל, משתררת אווירה קסומה ודריכות. התלמידים מרותקים וממש ניתן להרגיש את החמלה וההזדהות שהם חשים", היא משתפת. "השחקנים יוצאים מגדרם ונותנים להם את המיטב שלהם ובשיחה לאחר המופע הם אומרים באופן ישיר וחכם שהם רוצים שיכירו אותם, לא כמיוחדים וחסרים אלא כמסוגלים. זה מחולל שינוי גדול ביחס של הצופים הצעירים".
מה התפקיד שלך בקבוצה?
"אני נמצאת גם במפגשים ומסייעת בחזרות בהיבט הטיפולי – מרגיעה, מעודדת ולפעמים לוקחת החוצה לשיחה את מי שצריך חיזוק ומחזירה אותו לקבוצה. ובהצגה אני עוזרת גם עם הטקסטים", היא משיבה.
"השחקנים יוצאים מגדרם בהצגה, ובשיחה לאחר המופע הם אומרים באופן ישיר וחכם שהם רוצים שיכירו אותם, לא כמיוחדים וחסרים אלא כמסוגלים. זה מחולל שינוי ביחס של הצופים הצעירים"
'רוצים שיכירו אותנו'
תמי, בת 48, בעלת מוגבלות שכלית התפתחותית בתפקוד גבוה, גרה עם שותפות באחת מ-20 הדירות שמפעילה 'אקים ירושלים'. ביום יום היא עובדת ב'ארומה', ואחת לשבוע נפגשת עם רונית וקבוצת התיאטרון. "לפעמים אנחנו עושים אימפרוביזציות, שזה אלתורים", היא מסבירה, "ואז אנחנו ממציאים סיפורים ומציגים אותם".
"בהצגה יש שחקנית שמשחקת ילדה שלא נרדמת", מתארת תמי, "אז במקום לישון היא סופרת כבשים ואני אומרת לה שתמיד בכבש הששה עשר אני נרדמת. ובסוף ההצגה, אנחנו עושים מעגל, פועים כמו כבשים ונרדמים", היא כובשת אותי בדיבורה הפשוט והכן.
התגובות של הקהל משמחות ומרגשות את תמי: "אומרים לנו 'אתם מציגים יפה, תבואו בהצגות נוספות'. לפעמים אני מתרגשת מאוד אבל גם התרגלתי. אנחנו בעלי צרכים מיוחדים ואנחנו רוצים שיכירו אותנו וידעו מי אנחנו, וגם שאנחנו נכיר את הקהל. זה מפגש".
"אני מתרגשת מאוד אבל גם התרגלתי. אנחנו בעלי צרכים מיוחדים ואנחנו רוצים שיכירו אותנו וידעו מי אנחנו, וגם שאנחנו נכיר את הקהל"
תמי אוהבת במיוחד לשחק דמויות מהתנ"ך כמו דינה או בת פרעה. היא מספרת על תפקיד מרגש שמילאה בהצגה אחרת שהפיקו, בה העלתה מונולוג שכתבה לאמה שנפטרה: "דיברתי אליה כאילו היא שומעת אותי, אפילו שהיא לא פה. הזכרתי לה איך ראינו יחד סדרות, איך עשינו כיף ותמיד קניתי לה תרופות ועשיתי לה קניות. חלמתי שהיא באה אלי, מדברת איתי ואז הולכת למקום שלה. כי היא הייתה איתי תמיד".
מאיפה עלה הרעיון להיות שחקנית?
"נתנו לנו מתנה – מנוי לארבע הצגות בבית מזיא, וראיתי את השחקנים ולמדתי מהם איך להציג, ואיך לעמוד על הבמה, וחשבתי שאהיה שחקנית בעצמי. זה מאוד מצא חן בעיניי ואמא שלי רשמה אותי לחוג תיאטרון באקים. הקבוצה הזאת היא תמיכה בשבילי ואני אוהבת מאוד את השחקנים האחרים. כולם משחקים יפה ומוכשרים. קיבלתי מחמאות ואמרו לי שאני שרה יפה, זה מרגש אותי. לא נמאס לי אף פעם לשחק, זה תחביב נחמד ונעשה עוד הצגות עם רונית", היא מבטיחה.
ההצגה גורמת לצופה להזדהות עם השחקנים ולחשוב, ומשקפת לנו, שלמרות הכל, קיים דמיון רב בין כל בני האדם. ואני חושבת לעצמי, שבסופו של דבר כולנו רוצים לממש את עצמנו, כולנו רוצים אהבה וכולנו רוצים להרגיש משמעותיים. ואז תמי שרה את המילים מתוך 'שיר לשירה': "עולם חדש וטוב אני אתן לך", ואני מקווה, שאם נצליח לקבל אותם לצדנו, כשונים אך שווים, כולנו נתרם מז
