פרצה בגדר: החקלאים שמנסים להחזיק מעמד בין אירוע פשיעה אחד למשנהו

פרצה בגדר: בין 8 אירועי פשיעה חקלאית בממוצע למשק במהלך שנה אחת, דרישות לדמי שמירה חודשיים כדי שלא יזיקו למשק שלהם ומטיילים ועוברי אורח שאוספים 'קצת' מהתנובה – החקלאים בישראל מנסים להחזיק מעמד

"אתה מגיע בבוקר אל הדיר להאכיל את העדר שבאהבה ובעמל רב טיפחת וגידלת, שהיה העתיד של המשק שלך, ובבבת אחת אתה מבין – אין כלום".

70 טלאים צעירים נגנבו באישון לילה מהמשק של עזרא אדיב, חקלאי משק חי ממושב אלישע שעל יד כפר סבא. "ברגע הראשון לא הבנתי בכלל מה קרה, איך זה יכול להיות. ואז הגיעו הלחצים בחזה. הרגשתי שכל האוויר יוצא לי מהריאות ושהמשק שירשתי מאבא שלי פשוט נעלם כולו. נגנב. ועם זה, אני באמת לא יודע איך להתמודד". כך, במילים אלו, מספר עזרא על הרגעים בהם הבין שגם הוא נפל קורבן לפשיעה החקלאית שהופכת נפוצה יותר ויותר בישראל ומעסיקה את החקלאים בצפון, בדרום וגם במרכז הארץ.

עזרא אדיב הוא רק חקלאי אחד מבין מאות חקלאים בישראל שנאלצים להתמודד כמעט מדי לילה עם פשיעה מכוונת במרעה, באדמות ובציוד החקלאי על ידי גורמים עברייניים, בעיקר מהמגזר הערבי והבדואי, שגורמים נזקים במאות אלפי ואף מיליוני שקלים, על מנת להכריח את החקלאים לשלם להם פרוטקשן, להעסיק את בני משפחתם ולעיתים פשוט על מנת להפסיק את הנוכחות של אותם חקלאים בשטח, כדי שהם יוכלו להקים בו חוות משלהם ולהרחיב את היישובים שלהם.

את מה שקרה באותו לילה של הפריצה למשק מתאר עזרא בקול רועד, ונדמה שהוא עדיין מתרגש כשהוא נזכר באותו הבוקר, על אף שחלפו כמעט חודשיים מאז.

"במשך שנים רבות היה לאבא שלי משק חי של מאות כבשים ולתוך זה גם אני גדלתי בתור ילד. מבחינתנו, הכבשים היו תמיד חלק מהמשפחה והרבה מעבר ל'סחורה' או מקור פרנסה רגיל וכשגדלתי המשכתי אני את ניהול המשק מתוך שאיפה להמשיך לפתח ולהגדיל אותו", מסביר עזרא.

"צריך להבין שמשק חי, דיר כבשים במקרה שלנו, הוא עסק עם שולי רווח מאוד נמוכים והדרך היחידה להחזיק אותו בחיים היא לגדל דור המשך של טלאים שיירשו את הכבשים הבוגרות ויתנו תנובות וככה החווה תמשיך להחזיק את עצמה. בעמל רב הצלחנו להביא לכך שבמשק גידלנו כ-70 טלאים צעירים, אותם החזקנו במבנה נפרד מהבוגרות. באמצע הלילה השכן התקשר אלי שהוא שומע רעשים מכיוון המשק שלנו ושהוא חושב שמשהו קורה שם, אבל שהוא לא רואה כלום. כשהגעתי למקום, זיהיתי פרצה בגדר, הגנבים עקרו משם את מוטות הברזל המחוזקים שהעמדנו על מנת למנוע בדיוק מקרים כמו זה ופשוט נצמדו למבנה הדיר של הטלאים הצעירים עם משאית, אפילו לא גדולה במיוחד, והעמיסו אליה את כל הטלאים שהיו במקום. תוך דקות הם נעלמו".

הגנבים, שהיו מקצועיים מאוד לא השאירו אחריהם סימנים מזהים או קצה חוט להיכן ברחו, אבל השאירו את עזרא ומשפחתו עם חובות של עשרות אלפי שקלים לספקים, אותם הם קיוו לכסות באמצעות מכירה עתידית של הטלאים.

"מדובר בחובות לספקי תבואה, חלב, ציוד. אני באמת עוד לא יודע איך מתמודדים עם נזק כזה. זו בהחלט מכה כואבת מאוד", נאנח עזרא בייאוש.

 

"השכן שמע רעשים מכיוון המשק שלנו. כשהגעתי למקום, זיהיתי פרצה בגדר. הגנבים נצמדו למבנה הדיר של הטלאים הצעירים עם משאית, והעמיסו אליה את כל הטלאים שהיו במקום"

אם לא תשלם – תצטער

וכאמור, עזרא הוא לא היחיד. ניסים סרוסי הוא חקלאי המגדל כרמי יין באזור הנגב המזרחי. את תחילת דרכו כחקלאי עשה גם הוא כבר כילד אצל הוריו בבית הגדי וכשבגר, התיישב עם משפחתו בגוש קטיף והיה ממקימי מושב גן אור.

לאחר הגירוש מגוש קטיף בשנת 2005 נדד סרוסי ליישוב מיתר שבספר המדבר ולאחר כמה גלגולים החליט להקים ולפתח שם כרם ענבים גדול ובעיקר להמשיך לחזק וליישב את אדמת ארץ ישראל, "בכל מקום שצריך".

"את הכרם הקמנו ב-2014, מתוך אמונה שאת הנגב צריך להפריח ומתוך רצון להביא ברכה לאדמה הצחיחה והנטושה", מספר סרוסי.

"בתחילה הגיעו אלי כמה שכנים מהשבט הבדואי הסמוך והסבירו לי שעל מנת שהכרם שלי לא ייפגע אני אצטרך לשלם להם אלפי שקלים. הם אפילו לא התיימרו להגיד שאלו דמי שמירה או שהם יבצעו עבודה כלשהי תמורת התשלום. הם הסבירו שאם אשלם להם כל חודש – כולם בכפר כבר יידעו שזה שטח 'שמור' ולא יגיעו לכאן. בהתחלה סירבתי, ואז הם הגיעו עוד פעם ופעמיים וניסו להסביר לי בדרכים קצת פחות מרומזות. הם חשבו שאני לא מבין, כי סביבי, כולם כאן משלמים להם פרוטקשן ועד אותו יום לא היו להם בעיות עם זה.

"ואז התחילו הנזקים. בהתחלה רק גניבת ציוד פשוט, לפעמים נזקים למערכת ההשקיה. לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו, אבל כשזה מציף לך את כל הכרם והצמחים טובעים במים זה בכל זאת נזק. ואחרי זה הם היו חוזרים אלי ואומרים 'רואה, יש לך נזקים בשדה. לא חבל?'".

אבל ניסים סרוסי הוא חקלאי עקשן, לא אחד שיוותר בקלות. באותו היום הוא הודיע לאותם 'שכנים' שגם אם כולם סביבו משלמים להם, וגם אם הם ימשיכו לאיים – הוא לא משלם עבור הפחדות, רק עבור עבודה.

אז הנזקים המשיכו; עקירת עצים, שברים בגדרות ואפילו משאית שנגנבה. אבל לפחות בינתיים, סרוסי לא מתייאש.

"אני באתי לעשות חקלאות באדמת הארץ הזו", אומר סרוסי, "כבר הזיזו אותי פעם אחת מהאדמה שלי, אבל מכאן כבר לא יזיזו אותי".

 

"הגיעו שכנים מהשבט הבדואי הסמוך והסבירו לי שעל מנת שהכרם שלי לא ייפגע אצטרך לשלם להם אלפי שקלים. הם אפילו לא התיימרו להגיד שאלו דמי שמירה. כשסירבתי – התחילו הנזקים"

8 פעמים בשנה

נתונים שאסף ארגון 'השומר החדש' בשנה באחרונה מציגים מגמה מדאיגה על מצב החקלאים בכל הארץ. מהנתונים שנאספו על ידי הארגון עולה כי 70% מהחקלאים סבלו לפחות מאירוע פשיעה חקלאית אחד בשנה שחלפה, כשמספר אירועי הפשיעה הממוצע למשק עומד על 8 אירועים בשנה (!).

את הנזק לחקלאים מעריכים בארגון בשווי מוערך של כ-25 מיליון ₪ מדי שנה, כשחשוב לציין שבמרבית המקרים החקלאים כלל אינם מגישים תלונות במשטרה על הנזקים, בעיקר בשל העובדה שכשני־שליש מהתלונות נסגרות כבר בתחילתן "מחוסר עניין לציבור", כך שהחקלאים מרגישים, כך לדברי חלק מהם, איתם דיברנו, ש"אין טעם לטרוח ולעדכן את הרשויות, שגם כך לא עושות כלום".

מלבד ריכוז הנתונים והפעלת לחץ על הרשויות במדינה להיאבק בתופעה החמורה, ב'שומר החדש' לקחו על עצמם לשמש כוח עזר לחקלאים, והם מגייסים אלפי מתנדבים מדי שנה על מנת לבצע משימות שמירה בשטחים החקלאיים ואף סיוע פיזי בעבודות החקלאות, על מנת להעמיד את אותם החקלאים שניזוקו על הרגליים.

"חקלאי ישראל עומדים בפני אתגר קיומי המאיים על המשך המפעל ההתיישבותי במדינת ישראל  כשבכל המדינה נותרו רק 18,000 חקלאים בלבד והמספר ממשיך להצטמצם", אומרים בשומר החדש.

תמיר אבקסיס, רכז השטח במרחב דרום של הארגון, מספר: "הסיוע שמגיש הארגון כולל שמירות והפעלת מערך מתנדבים וצוותי שטח. באזור הדרום הפעלנו השנה כאלף מתנדבים לסיורים ושמירה בחוות בודדים ובשדות ובמטעים השונים במרחב, אבל לצערנו הביקוש מצד החקלאים לידיים עובדות ולשמירה גדול מזה שאנחנו יכולים להעניק היום".

"עיקר פעילות השמירה שלנו מתבצעת באמצעות נוכחות של מתנדבים, בדרך כלל 2-3 חבר'ה בכל חוות בודדים, ושל סיירי יחידת הג'יפים שלנו שמסתובבים בשטח ונותנים מענה לשטחי גידול גדולים. לאחרונה גם צרפנו מתנדב עם מטוס אולטרה לייט קל, ואנחנו נעזרים בו למבצעים ממוקדים", מוסיף אבקסיס.

אבקסיס מסביר קצת גם על שיטות הפעולה של השומרים. "בסופו של דבר, המטרה שלנו זה לא לשרוד, אלא לייצר קרקע בטוחה לחקלאים. הם עובדים במהלך היום, ואנחנו נותנים להם את השקט בלילה. בכל מקום שאנחנו מגיעים, אם זה בחוות או בשדות, אנחנו מראים נוכחות על ידי הדלקת מדורות, פנסים והפעלת אמצעי רעש שונים על מנת להרחיק את הגנבים, שחוששים להתקרב למקום שנתפס כמוגן ומאוייש. לצערנו, הנתונים מראים שהפשיעה החקלאית בקרב משקים שלא מקבלים סיוע מהארגון גבוהה פי 3 מאשר במשקים שמקבלים סיוע מהארגון".

 

"בסוף, בכל שדה, מטע או עדר הושקעו אין ספור מאמצים, זיעה ודם, חיים של אנשים שזה מקור הפרנסה שלהם – אבל בגופם הם ממשיכים ועושים ציונות גם ב-2020"

עושים שוק

במשמר הגבול, האמון על הביטחון והשמירה במרחב התפר ובפשיעה החקלאית, מודעים לקושי בו נתקלים החקלאים, ולעובדה שעבור החקלאי הבודד מדובר לעיתים בנזקים שעלולים למוטט משק, אך יחד עם זאת מציינים בגאווה שבשנת 2019 חלה ירידה של 19% בהיקף התיקים שנפתחו, לסך של 681 תיקים, לאחר שבשנת 2017 נפתחו 817 תיקים ולפני 5-6 שנים נפתחו כ-2,000 תיקי פשיעה חקלאית בכל שנה.

חלק גדול מההצלחה במאבק משייכים במג"ב להרמת 'מרכז הבינה' המתכלל את כל פעילות המלחמה בפשיעה החקלאית. "לפני כשנתיים הקמנו את 'מרכז הבינה', שאם להשאיל אותו לעולמות שרוב הישראלים מכירים, הוא 'ה-433' של המגזר החקלאי", מספר רפ"ק ברוך הוניג, דובר מג"ב.

"משטרת ישראל הקצתה למרכז כוחות גדולים, יכולות טכנולוגיות ומודיעיניות מיוחדות ותפיסה מבצעית המאפשרת עבודה חכמה יותר וממוקדת, הרבה מעבר לסיורים השגרתיים ולנוכחות בשטח", הוא מתאר.

בנוסף, מבקש דובר מג"ב להסב את תשומת הלב לפשיעה האזרחית אותה הם מכנים "עושים שוק". אותם ישראלים היוצאים לטייל בצפון ובדרום בסופי שבוע ובחופשות ועוצרים בצידי הדרך לקחת שקית קטנה של פירות הדר, כמה אשכולות בננות ולפעמים גם עשרות קילוגרמים של ירק, "על הדרך".

"בסופו של דבר, מדובר בנזקים של מאות ואלפי שקלים לחקלאים, שלעיתים נאלצים לספוג גם עשרות גניבות קטנות כאלו מדי סוף שבוע", אומר רפ"ק הוניג. "על מנת לפשט את ההליך המשפטי מצד אחד ולא לסבך אזרחים מן השורה בעבירות פליליות מצד שני גיבשנו במשטרת ישראל 'הסדר מותנה' המאפשר לאזרחים שנתפסים להודות בעבירה ולשלם קנסות מוגדלים הן לטובת המדינה והן כפיצוי לחקלאי, שלעיתים כלל אינו מודע לכך שגנבו ממנו עד שמגיעים השוטרים ומספרים לו על היקף הנזק".

בסופו דבר, מסכם רפ"ק הוניג, "אחרי הכל, החקלאות ועבודת הקרקע הן חלק מהותי ומשמעותי מתפיסת הקרקע בישראל. בעבריינים הגדולים אנחנו נלחמים ומנצחים, את הגניבות הקטנות גם כן צריך להוריד לאפס, אבל הכי חשוב לזכור שבסוף, בכל שדה, מטע או עדר שכזה הושקעו אין ספור מאמצים, זיעה ודם, חיים של אנשים. אזרחים פשוטים שזה קודם כל מקור הפרנסה שלהם – אבל בגופם הם ממשיכים ועושים ציונות גם ב-2020. ובשבילם אנחנו צריכים לעשות את כל המאמצים".