ליאת שוקרוןריעות ומשפחתה נקלעו לתאונת דרכים קשה בה בנה הפעוט, מיכאל איתן, בן שנתיים בלבד, נפגע פגיעת מח קשה. מילד שובב במיוחד הוא הפך לנכה סיעודי, שאינו יכול לשלוט בגופו ולהגיב לסביבתו. אבל, החיוך הרחב- שלו ושל משפחתו- לא נעלם מעולם. שיעור באמונה
אני מודה, כשאני שומעת על תאונת דרכים בהמשך הדרך – אני בעיקר חושבת על העיכוב שייגרם לי, אבל הכתבה הזו לימדה אותי שיעור חשוב. את מה שאני לא מעזה להעלות בדמיוני ולו למאית השנייה, ריעות לוי חוותה. בתאונת דרכים עם משפחתה, עם ילדיה הקטנים, כלואים ברכב מעלה עשן, מלאים חתכים ודם, היא מיששה את ליבו של בנה, האזינה להחייאתו, הייתה בטוחה שהיא ובעלה יאבדו את חייהם, ולבסוף- מתמודדת ותתמודד כל חייה עם תוצאות התאונה המטלטלת כשבנה סובל מפגיעה מוחית קשה. בעין טובה כזו, הודאה על הקשה והרע- לא נתקלתי מזמן.
ריעות, בת 38, נשואה לאבי, להם ארבעה ילדים- יוחאי בן 16, שילת, בת 8, איתן מיכאל בן 7, והלל בת 3. ריעות התחתנה בגיל 21, ולאחר 3 שנים וחצי, פלוס ילד בן שנתיים- החליטו להתגרש. "הייתי גרושה בת 24 עם ילד בן שנתיים. זה בור שחור שנפער לי בחיים. ממש להתחיל מחדש. נשאבתי מאוד לכעסים- למה זה קרה לי? אבל הבטחתי לעצמי שאהיה חזקה ולא אשקע בעצבות, יש לי ילד לגדל", היא מספרת.
אחרי 4 שנים בהן יצאה עם בחורים שאמרו לה שהיא 'סוג ג'- עם ילד, הכירה את אבי, איתו התחתנה איתו כשיוחאי היה בן 6. הזוג הביא לעולם את שילת ואת איתן מיכאל, שנולד בשם "שחר מיכאל", ילד שובב במיוחד, "הייתי מתעצבנת אבל אומרת תודה- תודה שהוא בריא, תודה שיש לי אותו. אנשים מתפללים כשקשה להם ואני אומרת- תגידו תודה גם כשטוב כי זה לא מובן מאליו שטוב. תמיד הייתה את התודה לה' שיש לנו בית, זוגיות, ילדים בריאים", היא משתפת.
"ראיתי את אבי רכון על ההגה, מלא דם. היה לי ברור שאין לי בעל. ראיתי את שחר איתן עם ראש רכון. לא היו דפיקות לב"
כששילת הייתה בת 3 וחצי, ולשחר מיכאל מלאו שנתיים, עברה המשפחה תאונת דרכים קשה ששינתה את חייהם לתמיד. המשפחה נסעה לשבת אצל הסבא והסבתא במבוא חורון. הייתה זו שבת גשומה, בחודש אייר. במוצאי השבת יצאה המשפחה הביתה, לרמלה. 20 דקות נסיעה בלבד היו לפניהם, הם אספו טרמפיסטית והחלו בנסיעה. אבי נהג ,ריעות ישבה לצידו, שילת מאחוריה, הטרמפיסטית באמצע, ושחר מיכאל ישב מאחורי אבי. כשעברו באזור מודיעין- ריעות ראתה רכב שבא מולם במהירות גדולה. היא צעקה לאבי, אך הוא לא הספיק לעצור והרכב נכנס בהם בעוצמה חזקה. כל הנוסעים איבדו את ההכרה. היא מתארת את רגעי האימה:
"אני זוכרת את האש, את האדים מהרדיאטור. התעוררתי ראשונה. ראיתי את אבי רכון על ההגה, מלא דם. צעקתי והוא לא ענה לי. היה לי ברור שאין לי בעל. הייתה דממה. אמרתי- "הקב"ה, לקחת לי כבר אחד, התגרשתי והתחתנתי שוב. מה אתה רוצה ממני עוד פעם?", ובאותם רגעים ידעתי גם שאני מקבלת ממנו כוחות להוכיח לו שאני מסוגלת. אתה עכשיו רוצה אותי אלמנה? אני אראה לך שאני מסוגלת להתמודד גם עם זה. הסתכלתי אחורה וראיתי את שחר איתן עם ראש רכון. ניסיתי להרגיש את הלב, ולא היו דפיקות לב. הטרמפיסטית הייתה בהלם. פתאום אני שומעת קול: "אמא, תוציאי אותי מהכיסא", זו הייתה שילת. ב"ה לא קרה לה כלום, רק שטפי דם והתנפחו לה הפנים. שחררתי את עצמי מתוך הרכב, פתחתי את הדלת שלה והוצאתי אותה מהאוטו. שידרתי לה רוגע. ב"ה היום היא ילדה מאושרת".
בשלב זה החלו להגיע עוברי אורח לעזרת המשפחה. "צעקתי להם- 'בעלי מת באוטו, התינוק שלי מת באוטו, תעשו משהו'. הראש של שחר מיכאל היה שמוט והוא לא נשם. צעקתי שוב- 'שמישהו יחייה לי את הילד!'. עשו לו החייאה. אני זוכרת את החרחורים שלו . אבי התעורר ושאל מה עם שחר מיכאל. אמרתי לו שיתפלל. כל הזמן אמרתי לעצמי- 'הלוואי שזה סרט', לא קלטתי שהייתי בתוך הרכב המעוך הזה. אבל- המסך לא עלה ואלה החיים שלנו".
אמבולנסים החלו להופיע, ולקחו את שחר מיכאל ואמו לטיפול נמרץ כשאבי עוד ישוב במכונית, המנוע תקוע ברגלו. ריעות החלה לחוש בכאבים בחזה. "חשבתי שגם אני אמות עוד מעט .התפללתי לקב"ה- 'אל תיקח אותי עכשיו. זה לא הזמן, אני עוד צעירה'. הרגשתי מין כוחות חדשים להתמודד עם הניסיון הזה שקיבלתי. לא הבנתי עד כמה הוא קשה, אבל הבנתי שהמצב לא פשוט. וכנראה שהוא באמת החליט להשאיר אותי פה. ירדתי עם כאבים לכיוון המיון. היו מלא רופאים על שחר מיכאל, הוא היה כזה מתוק. אמרו לי שגם אני צריכה לעבור בדיקות כדי לראות שהכל בסדר עם האיברים הפנימיים. היה לי דחף לראות שהכל בסדר כי אני חייבת לחיות, למרות שאני יודעת שיש לי עכשיו עוד פרויקט לעבור- להוכיח לקב"ה שאני מסוגלת לעבור את זה. שברתי שש צלעות. אבי נכנס אחר כך, צועק מכאבים. תפרו אותו בפנים, ברגל ,ועוד. לקחו אותי על כיסא גלגלים אליו. ראיתי בן אדם גמור, שבור, מלא דם והוא אמר לי שני משפטים- "רעות- נכנסנו לסטטיסטיקה של תאונות הדרכים", ודבר נוסף- "אין לי אף טענה לקב"ה. מה שקרה קרה. השאלה מה אנחנו עושים עם זה". אמרתי לו שזה לא הוגן שהוא אומר את זה, כי הוא לא עבר גירושין, כמוני. עד שהיה לי כבר כל כך טוב- זה לא פייר. באותו חדר גם אמרנו שהזוגיות שלנו לא תתפרק. נמשיך לאהוב ונשמור על הקן המשפחתי- זה מה שיחזק אותנו ואת הילד".
לחייך מבעד לכאב
ברגעים הקשים הללו, ריעות פנתה לראות את איתן מיכאל, אז שחר, והבטיחה לעצמה שלא תבכה לידו, גם אם תראה אותו במצבים מאוד קשים. והיא רואה. כשיתושים עולים עליו- הוא לא יכול לקרוא לה. כשראתה נמלים שממש נגסו בבטנו- דבר שהיא מתארת כטראומה- התאפקה, לבשה חיוך על פניה וצחקה, עד שאיתן מיכאל הצטרף לצחוק, תוך שהיא מטפלת בו. היא עומדת בהחלטתה שלא לבכות לידו כדי שלא להחליש אותו , וממשיכה לשדר לו שמחה.
בחזרה לטיפול נמרץ. הפעוט שכב בתרדמת, עם פגיעה קשה ביותר בגזע המוח. הרופא הסביר שלא יודעים מה יהיה, גם אם הוא יתעורר- לא יודעים מה נפגע במוחו, ואין שום דבר שיכול לעזור לו- נשאר רק להאמין, זה בידיים של הקב"ה. ריעות משתפת: "בשלב מסוים הרגשתי שהתלונות, הכעס, ה'למה זה קרה דווקא לי'- לא שואבים אותי למקום טוב. דווקא השמחה ולחשוב איזה טוב יצא לנו מזה מרוממים אותנו למקום אחר לגמרי. הבטחתי לעצמי שהילדים שלי לא יגידו לי בעוד כמה שנים- 'אמא מאז התאונה הבית עצוב וכל היחס שלך רק לילד הפגוע'. הבטחתי לעצמי שהם יגידו שמהתאונה הפכנו לבית של שמחה ועוצמה, עם אמא חזקה יותר. וברוך ה', חמש שנים אחרי, אני מודה לה' על איך שאנחנו גדלים ומתעצמים מזה, וזה מדהים. לקחנו את המכה הזאת בצורה אחרת".
לאחר שלושה שבועות בעין כרם שחר מיכאל לא התעורר. הוא הועבר לבית חולים שיקומי אלי“ן בתרדמת, אז אחרי חודשיים פתח את עין ימין. לאחר שלושה וחצי חודשים באלי“ן ראו כי הם לא יכולים לסייע לו כי אינו מתעורר, והוא שב הביתה. אחרי מספר חודשים נוספים שחר מיכאל פתח את עין שמאל, שעדיין פגועה ולא ידוע עד כמה הוא רואה בה.
אחרי התאונה רבנים המליצו לשנות את שמו לשם שייתן לו כוחות, והשם "איתן" נבחר.
ההגדרה הרפואית היא שאיתן מיכאל נמצא בהכרה חלקית. הוא לא מגיב לפקודות, אך מבין את המתרחש סביבו וצוחק המון.
ריעות התאכזבה מכך שבנה במצב כה קשה עד שלא יוכל להישאר באלי“ן, אך לדבריה היא החליטה לקחת את המעבר למקום טוב- סוף-סוף לחזור הביתה, לשגרה מסוימת ולמשפחתיות.
לאיזה חיים הייתם צריכים להתרגל?
"היינו צריכים למצוא בית קרקע ומעון מתאים. אני החלפתי עבודה, וקיצרתי שעות. יש לי ילד נכה בבית, סיעודי. אני מקלחת ומחתלת, אני קמה מוקדם בכל בוקר כדי להאכיל ולנקות אותו. כל יום בשעה 15:00 אני מקבלת אותו לכאב לב אחד גדול מההסעה. הוא לא חוזר אלי הביתה רגיל, אני לא יודעת באיזה מצב אני אמצא אותו- עם ראש שמוט, עם רוק, רגליים שמוטות. אין לדעת. אלה חיים אחרים.
"מבחינתנו הוא ילד רגיל לכל דבר, הוא בא איתנו למלון, לאילת, וכו', אבל כל דבר יותר מורכב. אם אנחנו יוצאים לאיזה שהוא מקום אני צריכה לחפש מקום מונגש. בימים מאוד חמים- הוא גמור מזה, צריך לצאת רק למקום ממוזג. צריך לדאוג לאוכל טחון כל הזמן .אם הוא רעב הוא מתחיל לבכות, כי זה כואב לו בבטן, כמו תינוק. אני לא יכולה להעיר או להרדים אותו, השינה שלו פגועה. לפעמים הוא חוזר רדום מהגן ומתעורר ב-11 בלילה, רואה אותנו, כולו מאושר, וזה אומר שעכשיו אני צריכה לקום ולטפל בו. אתה רוצה כבר לישון, אתה גמור מעייפות ויש פה ילד שדורש את שלו. אלה חיים שאני כבולה בהם כל הזמן".
כמובן, יש גם הרבה מבטים. "ילדים פשוט עומדים ליד העגלה שלו ובוהים בו", היא מספרת. "זה בטוח מפריע לו. אני רואה את העיניים שלו מסתובבות אליהם .אני מסבירה לילד שזה מפריע לאיתן מיכאל שהוא מסתכל עליו. אני לא שופטת אף אחד, אבל אם כבר יש לי שליחות אז אני אומרת- 'בואו תדברו, זה יותר נעים. תשאלו מה קרה לילד, מה יש לו. זה לא מלידה, אנחנו עוברים ניסיון מאוד לא פשוט'. כל בוקר זה להתחיל מחדש, כל בוקר זה לקום עם חיוך ושמחה ולהגיד תודה על מה שיש. כל בוקר זה להתמודד עם הילד הזה".
פתאום הוא הולך
לפני שנתיים קרה נס- איתן מיכאל התחיל ללכת בגן על הליכון, לא הליכה רגילה, אבל רגליו זזות אחת אחרי השנייה. בשנה הבאה יתחיל כיתה א', בבית ספר סיעודי. ההתמודדות לא פוסקת אבל הזוג בוחר לחיות בשמחה, וריעות מעבירה הרצאות על הסיפור האישי שלה, מתוך רצון למצות את היכולות והחוזק שקיבלה מלמעלה, אותם היא רוצה להעביר גם לאחרים.
"בחרנו בלראות מה טוב מהתאונה הזאת, ויש לנו המון טוב. בחרנו לצמוח ולצחוק, זה גם טוב לאיתן מיכאל, הוא צוחק כל הזמן, הוא ילד מאושר. הוא אושר שלנו. הבוקר אבי הביא לי אותו למיטה, ואיך שאתה מניח אותו ככה הוא נשאר- עם הרגל עקומה או אם הראש נפל מהכרית- הוא לא מזיז אותו, אתה צריך להרים אותו . אמרתי לאבי- 'יש לנו זכות. במקום לבכות על זה שאתה מביא לי ילד ששוקל 17 קילו כמו שק תפוח אדמה, אנחנו פשוט מאושרים'. החיוך שלו עושה אותי מאושרת. אני קמה הרבה יותר מאושרת מאמא שכל הילדים שלה בריאים כי אני יודעת להעריך את החיוך שלו, את ההתקדמות שלו, את זה שהוא יודע שזו אני, שהוא מסתכל עלי. החיים שלי מלאי ריגושים. כל דבר שקורה עם איתני זה מרגש. זה פשוט לשים את המבט על הדברים הטובים שיש. הקב"ה אוהב אותנו והשאיר לנו אותו", היא אומרת באמונה רבה.
