יהודית אברהמישבת שירה עוסקת ברוממות של השירה ומפארת אותה. ולא סתם. לשירה יש כוחות מיוחדים – אנשים בעלי דמנציה יכולים לשכוח את השם של הבן שלהם אבל לזכור שירים ומנגינות שהכירו בעבר. איך זה עובד? בכתבה הבאה
"איזה שיר יפה", היא אמרה. 3 מילים בנאליות לכאורה, אבל מדובר במשפט ענק, כשהוא מגיע ממישהי שלא מסוגלת לומר שתיים – שלוש מילים בצורה מסודרת ומאורגנת. היא מבולבלת, משתוללת במחלקה, צועקת בשפה משובשת, חצי בעברית וחצי באנגלית, מנותקת מהסביבה ואף אחד לא מבין מה היא רוצה…
ניגשתי אליה, ידעתי מבתה שהיא אוהבת את שירי רחל. שרתי לה, כאילו לעצמי: "ואולי, לא היו הדברים מעולם…", לפתע היידי השתתקה והקשיבה לי עד סוף השיר. היידי התייחסה לעניין, לשיר ואז – נוצר קשר.
הסיטואציה הזו היא אחת מיני רבות, בהן השירה מחוללת תפניות ורגעי נחת, מזעריים אמנם, לאדם עם דמנציה ולסובבים אותו.
"חשוב לשיר עם אדם עם דמנציה", אומרת דר' אילת דסה, ראש המגמה בתרפיה במוזיקה באוניברסיטת בר אילן, המשתמשת בשירה ככלי טיפולי לאנשים עם דמנציה. "כולם יכולים לשיר. קודם כל יש אדם ורק אחר כך יש את המחלה".
דסה הקימה ועמדה בראש המערך בטיפול רגשי במרכז הרפואי הישראלי לאלצהיימר ברמת גן. כשאני תוהה על צורת הטיפול, היא מבהירה: "לשירה יש השפעה גם על היכולת של החולה לקחת חלק בתקשורת, ליצור קשר. קשה לו לדבר, הוא לא מסוגל להביע את עצמו במילים, ולכן אפשר לשיר ביחד. השירה היא דרך תקשורת מסוימת והיא מביאה תוצאות, אמנם רגעיות, אך משמעותיות לחולה ולסובבים אותו.
"החולה לא מבין, הוא לא מתקשר. כלום. אבל הוא יכול לשיר", מדגישה דסה, נחרצת ובטוחה כתוצאה מניסיונה העשיר בתחום, מזה 15 שנה.
איך החולה מסוגל לשיר אם הוא לא יכול לדבר?
"מבחינה נוירולוגית מדובר באזורים שנשמרים למרות הפגיעה המפושטת של המחלה. למרות התקדמות המחלה הם יכולים לקחת חלק בשירה בצורה גורפת ללא הבדל גיל ומין. אדם שלא יכול לדבר עדיין יכול להשתתף בשירה, לזמזם מנגינה, פה ושם לשיר מילים. גם כשאין תקשורת מילולית, המילים ייעלמו ותישאר המנגינה והזמזום, הוא יקיש לפי הקצב, ואז התגובות מהסביבה הן שנוצר קשר", משיבה דר' דסה.
"אדם במצב של דמנציה לא מבין את מה שקורה סביבו וכל קשר ואינטראקציה יכולים להתפרש כמאיימים, אבל שירה מפחיתה את האיום והריחוק"
יש משמעות למה ששרים?
"בוודאי, חשוב להשמיע מוזיקה מתוך העולם התרבותי-מוזיקלי של הבן אדם. מחקרים מראים שהמוזיקה שהכי משמעותית לאנשים מבוגרים, במיוחד עם בעיות זיכרון, היא מוזיקה מתקופת הנעורים, שירים ששימשו בעברם של החולים לגיבוש ובניית הזהות הלאומית והחברתית שלהם. מנגינות מוכרות יכולות לעזור לשחזר את הפקת המילים המקושרות לאותן מנגינות. השירה יכולה לעודד שפה מכיוון שמילים ומנגינה נלמדות יחד, בזיכרון מתקיים קשר הדוק בין המילים למנגינה, ולכן המנגינה יכולה לאפשר גישה לשליפה של המילים".
מגיבים רק לשיר
אלצהיימר הוא סוג של דמנציה. מדובר בסינדרום של מחלות ניווניות במוח שהנפוצה ביניהן היא דמנציה מסוג אלצהיימר. אצל אדם עם דמנציה, הזיכרון לטווח הרחוק יחסית שמור ולכן בטיפול בו נבחר בשירים מתוך תקופת הנעורים שלו.
מהמחקרים עולה כי הנבדקים הצליחו להפיק משפט בשירה בקלות רבה יותר לעומת בדיבור. שירה שהתמקדה בשירים מוכרים מעברם של החולים, האטה את ההתדרדרות בשיח הקוהרנטי אצל המטופלים. השירים מכילים זיכרונות אוטוביוגרפים – כשאנו נזכרים בשיר אנו לא נזכרים רק במילים ובמנגינה אלא בכל הסיפור, במקום וברקע שהשיר מעלה לנו. הנעורים זו התקופה שבה אנו בונים את הזהות שלנו, וחלק מהזהות שלנו זו המוזיקה. המוזיקה ששמענו אז, היא הזיכרון הכי חזק שלנו, והוא שמור אצלנו. דר' דסה משוכנעת, גם על פי מחקריה וגם מעבודתה עם מטופלים, כי מנגינות מוכרות יכולות לעזור בטיפול.
המסר שאותו דר' דסה רוצה להעביר הוא: "חובה עלינו לא להפסיק אף פעם, ובכל מצב, לכבד את האדם. התפקיד שלנו הוא למצוא דרכים כדי ליצור איתו / איתה קשר ולאפשר לחולה לתקשר אתנו".
נכדתו של יעקב, בן 85, אשר נמצא בתהליך דמנציה מזה שנתיים, מספרת מחוויותיה כנכדה לסב דמנטי: "לרוב סבא יעקב די שקט, צופה, בוהה, ממעט לדבר ולא תמיד מחובר", היא מתארת. "הבאנו אותו אלינו לסעודת פורים וברגע האחרון החלטנו להזמין קרוב-רחוק של סבא שלמד איתו בבית הספר בתוניס. שרנו, רקדנו והיה די שמח. סבא ישב, אכל מעט, מידי פעם ניגשו אליו וברכו אותו – 'פורים שמח'. כשניגש אליו החבר, בן גילו של סבא, הוא בירך אותו לשלום, חיבק והתחיל לשיר ולזמזם את השיר שהם נהגו לשיר בכיתה. הצטרפנו לשירה במחיאות כפיים, רקדנו וליווינו את השיר בתנועות וב'לה לה לה'. תוך שניות אורו עיניו של סבא, הוא החל למחוא כפיים וללחוש כמה מילים… גם עכשיו, כשאני מספרת לך את זה, כולי התרגשות. זה אחד המפגשים המשמעותיים ביותר שזכורים לנו", מדגישה הנכדה. "אין ספק שהשיר עשה לו את זה. הזיכרונות, השייכות, זה פשוט מרגש! ולא רק אותו – בעיקר אותנו. יש פה צד חינוכי וערכי וכמובן משפחתי ממדרגה ראשונה גם כלפי הדורות הבאים", היא מוסיפה.
גם על גברת אידה ז"ל המוזיקה השפיעה לטובה. במשך שש השנים האחרונות בחייה של אידה, נינה עבדה כמטפלת אצלה, בביתה שבנתניה. אידה הייתה בת 83 בשלבים מתקדמים של דמנציה שהתפתחה לאלצהיימר. כשנינה מתבקשת לספר על חוויות מיוחדות הזכורות לה מהשנים המשותפות שלהן ביחד, יש לה תשובה ברורה: "הייתי שמה לב שהיא הגיבה רק כשהייתי שרה לה שיר עממי רוסי מסוים בשם 'קטויישה'. מידי פעם אידה פלטה מילים בודדות של השיר. גם כשהיא הגיעה למצב של הפסקת דיבור וכבר לא יכלה ללכת בעצמה, המשכנו ללכת להופעות רחוב. בנוסף, שמתי לב שצפייה בתכניות טלוויזיה המלוות במוזיקת רקע מרגיעה אותה. הגעתי למסקנה שעל ידי מוזיקה ושירה המוכרת לה אני יכולה לתקשר איתה וליצור איתה אמון", היא מתארת.
"אידה הגיבה רק כשהייתי שרה לה שיר עממי רוסי מסוים בשם 'קטויישה', ומידי פעם פלטה מילים בודדות שלו. בנוסף, שמתי לב שצפייה בתכניות טלוויזיה המלוות במוזיקת רקע מרגיעה אותה"
שירה מפחיתה איום
דר' דסה מדריכה בני משפחה, מטפלים ומדריכים כיצד להשתמש בשירה כדי ליצור את הקשר שנעלם עם הזמן. היא מייעצת איך ניתן להקל על התנגדות החולה בטיפול היום יומי באמצעות המוזיקה: "שירה היא כלי תקשורת עם האחר ובנוסף לכך, היא כלי המפחית חרדה. אדם במצב של דמנציה נמצא במתח ובחוסר שקט מתמיד כי הוא לא מבין מה קורה סביבו ואז הוא מתנגד לטיפול בגלל המתח והחרדה. מהות המחלה היא שהוא לא מבין את מה שקורה סביבו וכל קשר ואינטראקציה יכולים להתפרש כמאיימים, ולכן ישנה תגובה של התנגדות ותוקפנות מילולית או פיזית כי הוא לא מבין – הוא מבוהל. אבל, התחושה של החולה ברגע שמישהו שר לו היא שהוא לא בא לעשות לו רע, הוא לא אדם מסוכן. שירה מקושרת לנו למקומות של חום וקרבה ולכן היא מפחיתה את האיום והריחוק. זה המוטו.
"במקלחת, כשמקלחים את החולה – זה הרגע לשיר, כדי להפחית את הבהלה לטיפול. השירה מצמצמת התנגדות ולחץ בכל הפעולות, כגון – לקיחת תרופות, הליכה לרופא, נסיעה ברכב – מומלץ לשים את המוזיקה שהם אוהבים באוטו וגם לפני אוכל, בכל פעולה שבה החולה מעורר התנגדות", היא מסבירה.
ואכן, במאמר "גלגולי לשון", דר' גיא דויטשר, בלשן וחוקר שפות מתאר: "הדבר המדהים ביותר ביחס לשפה היא העובדה שהיא מאפשרת לכל אחד לצרף את הצלילים חסרי המובן למגוון אינסופי של משמעויות דקות והכל כמדומה ללא שמץ ומאמץ.
"השפה היא שעשתה אותנו בני אדם, וכל מה שהשגנו מותנה בקיומה ונובע ממנה. אולם, עבור חולי אלצהיימר הצורך להביע את עצמם, לתקשר דרך השפה, הוא מקור קושי שהולך וגובר. לכן השירה תורמת לחיזוק כישורי השפה בקרב החולים ויעילות הטיפול במוזיקה ובשירה בפרט הוכחה בעליל עם המטופלים".
מקהלת דיירים
תמר היא תרפיסטית במוזיקה במרכז האלצהיימר. היא מיישמת הלכה למעשה את המחקר שאליו מתייחסים דר' דסה ודויטשר ומשתפת אותנו בפרויקטים שונים שהיא מובילה: "למרות שזו מחלה מאוד קשה מה שנותר הוא החלק היצירתי וזו הגישה שלנו בטיפול.
"יש לנו מקהלת דיירים שמופיעה ארבע פעמים בשנה. רובם במצב קוגניטיבי בינוני ומטה וההופעה הכי גדולה ומשמעותית עבורם ועבורנו היא ביום הזיכרון. אנחנו עורכים טקס ממלכתי ובעצם אנחנו מייחדים להם על הבמה מקום שהוא רק של חברי המקהלה. הם לבושים לבן עם עניבות, רובם לחמו במלחמות ישראל ויש להם קרובי משפחה שלחמו ונפלו. זה מעמד מאוד מרגש, חלקם ישירו וחלקם יזמזמו".
"מבחינה נוירולוגית, בשירה מדובר באזורים שנשמרים למרות הפגיעה המפושטת של האלצהיימר. אדם שלא יכול לדבר עדיין יכול להשתתף בשירה, לזמזם מנגינה, פה ושם לשיר מילים"
איך אתם בוחרים את השירים?
"אנחנו בודקים מי הבן אדם, לאיזו מוזיקה הוא מתחבר ואיזה סוג של שירים מדברים אליו. אני מגיעה עם גיטרה ואני שרה את השיר עבורו ואז אנחנו בודקים את התגובות שלו. יש אפילו תגובות של פקיחת עיניים לאדם שלא פותח אותן. משהו בשירה מעיר אותם", היא משיבה ומוסיפה: "פרויקט אחר הוא התאמת מוזיקה באופן אישי באמצעות אוזניות: במשך שעה הם שומעים מוזיקה שהם שמעו בבית ואז פתאום רואים איזו שהיא רגיעה או בכי מתוך זיכרונות, נוסטלגיה והתרגשות ופחות מתוך מצוקה.
"כשאני שרה מולו, אני תמר, דמות חיובית שלא באה לתת לו תרופות או לקלח אותו. באתי לצורך מוזיקה ושירה, להיות איתו, ולהיות מותאמת לו. יש מגוון של דרכים להגיע לחלק היצירתי במוח. ממה שאני חווה, אין ספק שהשירה יוצרת אווירה משפחתית ותומכת עם הזדמנות לתת מחדש אינטימיות רגשית ולהתמקד לשם שינוי בכוחות וביכולות של החולה ולהשאיר מאחור, ולו לרגע אחד, את הקושי".
