שרית לוי אשכנזיבית החייל: 48% מהמתגייסים החרדים הם חיילים בודדים שסולקו מביתם, משפחתם ניתקה איתם קשר והסביבה בה גדלו מתנכרת אליהם. כיום יש מי שמעניק להם לא רק קורת גג – אלא גם בית
יעקב אזרד, בן 21 כיום, מעולם לא חשב שיתגייס. "כשהגעתי לצו ראשון בגיל 17, הייתי חרדי עם כובע, חליפה וגמרא ביד. לא חלמתי להתגייס, האמנתי שזה גרוע", הוא נזכר.
ככל שהזמן עבר, הוא ראה שהוא לא מצליח ללמוד בישיבה. "ראיתי את הצעירים שמתחתנים והולכים לכולל, כל היום מעשנים סיגריות ושותים קפה ולא עושים עם עצמם כלום, לא כולם יכולים להיות לומדי תורה כל היום".
כשיעקב הבין שהוא לא ילמד תורה כל היום, הוא התחיל לחשוב על גיוס לצה"ל: "שירות בצה"ל זה קונצנזוס בחברה הישראלית וחשבתי שאם אני רוצה להיות אזרח מן השורה, העתיד שלי עובר דרך צה"ל, פתאום זה היה נראה לי ערכי", הוא מסביר. "אבא שלי היה קצין בחיל האוויר, חזר בתשובה והקצין. כשחשבתי על גיוס התחלתי לגשש בבית – בהבדלה ביקשתי לברך את חיילי צה"ל ואבא שלי קילל אותם. נתקלתי בתגובות בוטות של ההורים אבל החלטתי ללכת על זה ובחודש אוגוסט האחרון התגייסתי".
מרגע שהתגייס, החלה מערבולת של לחצים מצד הוריו של יעקב, הסביבה והחברים. "תוך עומס נפשי ומתח רב אולצתי להוציא פטור מצה"ל, חודש לאחר הגיוס", הוא מתאר. "חזרתי הביתה וחשבתי שבכך תם העניין, אך מסע השכנועים לא נגמר והם לחצו שאחזור לישיבה. בסוף הבנתי שהדרך שלהם לא מתאימה לי והחלטתי שאני חוזר לצבא. הם אמרו לי: 'אתה לא שייך לפה'. לפני כשבוע הם הוציאו את כל החפצים שלי מהבית החוצה, הכל נרטב בגשם. זה כואב, אבל ניתן לזמן לעשות את שלו, הם לא עשו זאת מרוע, הם פשוט נאמנים לציבור".
"כשחשבתי על גיוס התחלתי לגשש בבית – בהבדלה ביקשתי לברך את חיילי צה"ל ואבא שלי קילל אותם"
'אל תחזור הביתה'
גם רוני בן ה-24, המגיע מבית חרדי, נתקל בהתנגדות עזה מצד משפחתו כשהתגייס לצה"ל. "כשהתגייסתי, אמא שלי אמרה לי שאבוא לקחת את החפצים שלי ולא אשוב יותר הביתה", מספר לי רוני. "חודש לפני הגיוס אחותי הגדולה והנשואה אמרה לי שאוכל להיות אצלה, ובאמת גרתי אצלה קרוב לשנה. אבל אז היא עברה לדירה קרובה לאמא שלי, הגיעה אליה לארוחות שבת, וכבר לא היה לי איפה להיות", הוא משתף.
מתוך הקושי של רוני כחייל מבית חרדי שלא תומך בגיוסו לצבא, הקים יחד עם אהרן גרנות את עמותת "עושי חיל", במטרה לספק בית ומשפחה לחיילים חרדים שעקב גיוסם לצה"ל גורשו מבתיהם ונותק עימם הקשר המשפחתי.
רוני מתחיל לתאר מה הוביל להקמת העמותה: "הגעתי לדירה יפה מאוד של 'האגודה למען החייל', אבל הייתי בודד, הייתי מגיע לסופ"ש לארבע קירות כשאין עם מי לדבר. אהרן העניק לי משפחה ושימש כאבא. הוא עזר בכל עניין בצבא, היה מעורב והגיע לימי הורים".
גרנות, ששימש באותה תקופה כעיתונאי מוערך בציבור החרדי וסגן עורך עיתון "משפחה", לא חלם אז על הקמת עמותה. הוא הסתובב ברחבי העולם והגיע לדווח ולסקר אירועים מתוניס, עיראק, אוקראינה, מומבאי ועוד, לא סתם קיבל את הכינוי – 'איתי אנגל הדתי'.
כשרוני הושבע לצה"ל הוא ערך סיום מסכת, אבל דווקא העובדה הזו גרמה לכך שהוציאו פשקווילים בגנותו. במקביל, גרנות, מתוקף תפקידו כסגן עורך עיתון, נתקל בפשקוויל נאצה של העדה החרדית שהתקבל למערכת, בו נכתב אודות חייל ש"נפל" בגבעתי. הוא החליט שהוא רוצה להכיר את רוני, הגיע לבקר אותו בבסיס והזמין אותו להתארח בביתו בשבת. רוני נענה להזמנה ומצא אוזן קשבת וקהילה תומכת בקריית ארבע, מקום מגוריו של גרנות, שבהמשך הציע לו לשכור דירה בסמיכות אליו. רוני הסכים.
"הייתי צריך כבר לחזור לבסיס ולא הספקתי לרהט את הדירה", הוא נזכר. "חזרתי לבסיס ולפתע אני מקבל לטלפון תמונות של החבר'ה מקריית ארבע מעמיסים ריהוט וציוד ומארגנים לי את הדירה. התרגשתי כל כך".
היום יש בדירות העמותה כ-45 חיילים. "זו הרגשה של משפחתיות אדירה. יש תחושה שיש לאן לחזור, יש לך גב ויש מי שיעזור", אומר רוני ומסביר: "בתום השירות הצבאי, הבחורים יכולים להישאר להתגורר בדירות עד שיקימו לעצמם בית. באופן אישי אני כיום לא גר בדירה של העמותה, אלא שוכר דירה עם שותפים בקריית ארבע, כך שאנחנו קרובים לחבר'ה ולאהרן ונהנים מהתחושה המשפחתית".
פעם זו הייתה גאווה
גרנות, שנולד למשפחה מחסידות גור, חובש כיום כיפה סרוגה. כבר כנער בן ארבע עשרה החליט ללמוד אצל הרב חיים דרוקמן. "גיליתי את האור וחזרתי בתשובה", הוא צוחק. "הייתי זאטוט מבית חרדי, עם המון שאלות, והרב דרוקמן, מורי ורבי, שהיה עמוס אז בדיוק כפי שהוא היום, היה יושב איתי ללמוד עד 2:00 בלילה". עם זאת, הוא מספר, שמלבדו, גם אחיו מהחסידות וכן אביו, שירתו בצה"ל. "אבי, חסיד גור מובהק, היה קצין בקבע. קראו לי 'אהרון יאיר' על שם יאיר שטרן. הדור ממנו באו הוריי, היה דור שהסתובבו בו סיפורי שואה. כולם נמלאו תודה על כך שיש לנו שלטון ומדינה. חרדים רבים שרתו בצה"ל באותה תקופה. אז בבני ברק זו הייתה גאווה ללבוש מדים", הוא נזכר.
כשפנה אל גרנות חייל נוסף ממוצא חרדי בבקשה שיאמץ אותו, הוא נענה בשמחה. לאט לאט פנו חיילים נוספים וגרנות התחיל להבין את ממדי התופעה של חיילים מבית חרדי, שאין להם לאן לחזור מהצבא.
כששכר את הדירה השלישית עבור חיילים והשקיע מזמנו ומרצו, הבין שלא יוכל להמשיך בעבודתו ועזב את תפקידו כסגן עורך עיתון. ב-2016 הקים את עמותת "עושי חיל" ומאז הוא מקדיש את כל זמנו לחיילים- "ימי הורים, השבעות, ביקורים בבסיסים וקניות, זו משרה מלאה להיות אבא ל-45 חיילים", הוא מסביר. "הם מגיעים עם מטען רגשי. חלקם התמודדו עם השפלה ודחיה, חלקם עם סיפורי חיים לא פשוטים והם זקוקים לעידוד ותמיכה, ולפעמים יש צורך בטיפול. אם חייל נפצע אני מלווה אותו לטיפולים רפואיים, וכבר קרה שסעדתי חייל במשך שלושה וחצי חודשים רצופים לאחר שעבר תאונת דרכים. מי היה עושה את זה אם לא הייתי?".
גרנות כואב את כאבם של החיילים, ששילמו מחיר יקר עבור גיוסם לצה"ל, והוא מתייחס לתפקיד שלקח על עצמו כאבא לכל דבר ועניין. בעמותה שותף גם אהרן קורץ שמנהל את העמותה וממלא תפקיד לוגיסטי, קונה ומביא הכל לדירות.
"חלק מהחיילים החרדים מגיעים עם מטען רגשי. חלקם התמודדו עם השפלה ודחיה, חלקם עם סיפורי חיים לא פשוטים והם זקוקים לעידוד ותמיכה. מי היה עושה את זה אם לא הייתי?"
בחורים סוג ב'
כיום מפעילה העמותה שלוש עשרה דירות. אחת עשרה בקריית ארבע ושתיים בסוסיא. "הסיבה שרוב הדירות הן בקריית ארבע היא שזה מקום מגוריי, ואני אבא שלהם ורוצה להיות קרוב אליהם. סיבה נוספת היא הרכב האוכלוסייה של קריית ארבע, שנרתמת לעניין, ולכל חייל משודכת משפחה מלווה", מספר גרנות.
רוני מסכים אתו ומדגיש: "בקריית ארבע זה לא משנה כמה אתה דתי, או אם אתה דתי או לא, מקבלים אותך כבן אדם". ואכן, חלק מהבחורים, שהגיעו כולם מבית חרדי, לא ממשיכים לשמור על אורח חיים דתי. "המשפט הראשון שכל בחור שנכנס לדירה שומע מאהרן הוא, שמעכשיו הוא לא בודד. המשפט השני הוא, שאהרן אינו השוטר של אלוקים", מתאר רוני בהערכה.
שלמה, ששירת בגדוד 'נצח יהודה' בחטיבת כפיר, מסכים: "אני דתי, אבל יש חבר'ה שחוו סוג של טראומה מהדת ויש להם אנטי לדת. כשהם מבקשים מאהרן רכב לבילוי של שישי בערב, הוא נותן. הוא לא מחנך אותם. אבל אני גם רואה חבר'ה שמתקרבים בחזרה לדת, כי הם רואים אותה כפי שאהרן משדר אותה. לא כמשהו כבד שצריך לשאת בעולו. בזכותו הרבה בחורים התחילו שוב לשמור שבת".
"בשבילי העמותה היא בית", משתף אותי שלמה. "אחרי שהתגייסתי, אמא שלי התחתנה בשנית ומאז לא יכולתי לחזור הביתה. עבור חיילים מהציבור הדתי לאומי השירות בצה"ל הוא מצווה, משום שבישיבות מחנכים אותם לעניין התרומה הזו ועושים הכנה. בישיבות החרדיות המסר שנותנים למי שמתגייס הוא שאלה בחורים סוג ב'", הוא מסביר. "גם כשהביאו לנו רבנים חרדים לגדוד, אז הם אמרו שזו מצווה, אבל הם לא מדברים במונחים של אתחלתא דגאולה כמו הרב קוק".
"כשהתגייסתי, לא יכולתי לחזור הביתה. עבור חיילים מהציבור הדתי לאומי השירות בצה"ל הוא מצווה. בישיבות החרדיות המסר שנותנים למי שמתגייס הוא שאלה בחורים סוג ב'"
מנותקי קשר
לדברי גרנות, אין נתונים מדויקים לגבי מספר החיילים החרדים שנותקו ממשפחותיהם על רקע גיוסם לצה"ל. "זה משתנה כל הזמן, ההערכה היא שמדובר בכ-1000 עד 1500 חיילים", הוא אומר.
חלק מהחיילים שוכרים דירות מהתקציב שהם מקבלים מצה"ל, אחרים, גרים בדירות האגודה למען החייל ויש חיילים שלא באמת מצליחים להסתדר. "לילה אחד, בשעה מאוחרת, קיבלתי מסרון מבחור שכתב שהוא ישן בבית כנסת בפתח תקווה וקר לו, ושאל אם אוכל לעזור לו", מספר גרנות. "כמובן שמיד נסעתי אליו והבאתי אותו עוד באותו הלילה לקריית ארבע. במקרה אחר הגענו לאוטו ישן וגילינו בחור שישן שם באופן קבוע". לדבריו, הסיפורים רבים ומטלטלים.
"צה"ל תומך בחיילים הבודדים מבחינה כלכלית, אבל אין לו אפשרות לדאוג להם בפן הרגשי. אני נמצא כדי לתת חיבוק משפחתי, לחגוג איתם ימי הולדת, להתעניין ולדאוג לכל מחסורם. לחייל בודד שעלה לארץ יש משפחה בחו"ל, לעומתו, החיילים שבאים מבית חרדי הם מנותקי קשר. אין להם עם מי לפרוק חוויות או להתייעץ. חייל שיודע שיש לו גב, הוא חייל יותר טוב", מסביר גרנות.
עלות הפעלת הדירות היא גבוהה, והעמותה אינה מקבלת מימון משום גוף ממשלתי. סיוע כלכלי עקיף מקבלת העמותה דרך תקציב של 1,300 ₪ שניתן לחיילים מצה"ל עבור שכר דירה, והעמותה גובה 800 ₪ מכל חייל ("חייל שמשתתף בשכר דירה, גם מרגיש שהוא חי בזכות עצמו", מסביר רוני). שאר המימון- על הוצאות ריהוט, לבוש לכל חייל, אוכל ועוד, מגיע מתרומות.
לפני כחודש, במסגרת ערב התרמה לעמותה שהיה אמור להתקיים באשדוד, הפגינו עשרות חרדים מהפלג הירושלמי ומנעו את קיום הערב. גרנות חולץ מהמקום, רק בהתערבות המשטרה וכוחות מג"ב שהגיעו למקום. "מדובר בפלג קיצוני, זה לא כל הציבור החרדי", הוא מבחין. עם זאת, הוא מדגיש, הם לא יעצרו אותו.
לראשונה, מתכנן גרנות לשכור דירה בעיר לוד, לבנות שגורשו מבתיהן החרדיים. "גם אני הופתעתי לגלות כמה בנות שנזרקות מהבית יש", הוא מספר.
מה החזון? – אני שואלת את גרנות, והוא מחייך חיוך עצוב: "החזון הוא שההורים יקבלו את הילדים שלהם הביתה. בינתיים החזון הוא שלכל חייל יהיה לאן לחזור ובשביל זה אנחנו כאן".
רוני משתף שלאחרונה חל מפנה בקשר עם אימו: "אהרן קבע איתה פגישה והביא גם אותי. לאט לאט הקשר חודש". לשאלתי אם הצליח לסלוח לאמו, הוא עונה שזה היה קשה ומורכב אבל הבין מאיפה זה בא. "עסקתי רבות בשאלה איך הורים מגרשים ילד. אני חושב שבציבור החרדי מה שמנחה אותם זה 'מה יגידו' והם מוכנים לגרש ילד או אפילו לשבת עליו שבעה, ובלבד שזה לא ישפיע על בני הבית ולא ידברו עליהם. בעיניי זה עדיין מזעזע", הוא אומר.
"לפעמים שואלים אותי אם אני מתגעגע לעיתונות", מספר גרנות. "אני מתגעגע, אבל חיוך של חייל שווה לי יותר מ-1000 כתבות. כשאני בא לבקר חיילים שלי שחוזרים ממארב של שלושה ימים רועדים וקפואים והם מספרים לי שמה שהחזיק אותם זו הידיעה שמשם הם חוזרים הביתה, אני באמת לא יודע מה היה קורה לולא היינו שם בשבילם".
* לתרומה, אפשר ליצור קשר דרך אתר העמותה או בפייסבוק.
