עוטפים באהבה עזה: המשפחות בעוטף הזה שאימצו חיילים בודדים

לעזוב את הבית, החברים והתכניות לעתיד, להגיע לארץ ולהתגייס לצבא ואז את סופי השבוע לבלות באכסניה – זה לא פשוט להיות חייל בודד. כבר שנים שמשפחות רבות בעוטף עזה מאמצות חיילים בודדים, פותחות את הבית ואת הלב, וממשיכות להראות לכולנו מה זה חוסן

תושבי עוטף עזה נחשבים ל'עורף החזק' של המדינה כולה. בעתות קשות כולנו מנסים לסייע במה שניתן – לארח בזמן הטילים, לתת הרגשה שהם לא לבד ושאנחנו איתם, אבל הם קרוצים מחומרים מיוחדים במיוחד, ועוטפים בעצמם את מי שניתן.

לא מעט משפחות המתגוררות בעוטף עזה מחבקות חיילים בודדים, כחלק מהמשפחה ממש, במסגרת פרויקט של תנועת נוער/הקיבוץ/המושב כולו או באופן עצמאי.

"סמואל הגיע אלינו לפני כשנה במסגרת גרעין צבר, גרעין של תנועת הצופים", כך מספרת אפרת ביליה, תושבת קיבוץ סעד. "יש לו חדר בקיבוץ ואנחנו המשפחה שלו".

אפרת וטל ביליה הם זוג צעיר עם ארבעה ילדים כשהגדול בן 7 וחצי והקטנה בת שנה. כשבע שנים שהם גרים בקיבוץ, וכשהם נשאלים על הסטטוס המשפחתי שלהם הם עונים- "זוג פלוס חמישה".

טל מצטרף לאפרת ומוסיף: "כשחייל חוזר הביתה מהצבא יש את הפן המשפחתי, חשוב שיהיה לו לאן לבוא ושיהיה מי שיבוא אליו במשך היותו חייל, עם כל המשתמע מכך. אם צריך להחליף רצועה לשעון או לתקן את הפלאפון- אני עושה את זה בכיף. וכמובן, יש את השבתות והחגים. סמואל אמנם חייל בודד בהגדרתו אבל אנחנו כמשפחה משתדלים להרחיק אותו רגשית מהמעמד הרשמי שלו באופן אופרטיבי וחווייתי כמובן".

ויש גם מעבר. טל, שהוא בין היתר גם מ"פ בשריון, מנסה לתווך לסמואל את החוויה הצבאית ולהכין אותו מנטאלית לכל מה שמתרחש בשירות הצבאי. והוא נותן דוגמא: "סמואל לא אוהב קפה. ואני אומר לו 'סמואל, זה לא משנה אם אתה אוהב קפה או לא. תחזיק את הקפה ותהיה אחד מהחבר'ה'", הוא מחייך, ואפרת מוסיפה: "לא רק שטל מתווך עבורו מנטלית, הוא גם עוזר לו פיזית ובמסע האלונקות הוא הצטרף ועזר לסמואל לסחוב את האלונקה לקראת סיום המסע".

"אני מסביר לו על הצבא- סמואל לא אוהב קפה. ואני אומר לו 'סמואל, זה לא משנה אם אתה אוהב קפה או לא. תחזיק את הקפה ותהיה אחד מהחבר'ה'"

 

הצטיינות תמורת ציונות

סמואל הגיע ארצה מנורמנדי שבצרפת מייד כשסיים את לימודי התיכון. הוא בן יחיד להוריו, ללא אחים ואחיות, וההחלטה שלו לעלות לארץ ולהתגייס לצבא הייתה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרית, עבור הוריו, ובעיקר עבור אימו ורוניק.
ורוניק מספרת שסמואל רצה מאוד לעשות את הצעד הזה, נדנד ולא הרפה, אך הם דחו אותו כל פעם לאור החששות שלהם. כשהתעייפו מהבקשות החוזרות ונשנות של סמואל הם עשו דיל: תצטיין בלימודים ואז נתייחס לזה ברצינות.
הבחור שם לו למטרה "הצטיינות תמורת ציונות" וכך היה. הגיע הרגע ולהוריו לא נותרה ברירה. "הבטחנו לו, אז היינו חייבים לקיים. הוא כל הזמן היה אומר לי- 'אני עולה לארץ. אין לי מה לעשות כאן', וכשהגיע הרגע איך יכולתי לא לאפשר לו, כשכל הבית שלנו מלא בספרים ובדגלים של ארץ ישראל? מה גם שהוא עמד בתנאי שסיכמנו עליו…", כך משתפת אימו של סמואל בהתרגשות.

"פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו קונים כרטיס טיסה לארץ כדי להיות בטקס מסע הכומתה שלו. הגענו לארץ בשלב המדמה שבוע מלחמה כשהוא בלי טלפון. טלפנתי לטל, האבא המאמץ שלו והוא הסביר לנו מה זה 'שבוע מלחמה'. כשבאנו לחדר שלו התרגשתי נורא, נישקתי אותו, הרחתי אותו, רציתי ממש להרגיש את הבן החייל שלי, את המדים והלכלוך שהיה עליו.

"תביני, לא ראינו אותו כמעט שנה, וכשכבר הגענו לארץ גילינו שאי אפשר לראות אותו ואפילו לא לדבר איתו בטלפון. זה היה מאוד קשה, לא הייתה לנו את הסבלנות של הימים לפני. מצד אחד אנחנו פה כל כך קרובים ומצד שני עדיין רחוקים… אבל טל אמר שככה זה ב'שבוע מלחמה'".

"אנחנו דואגים לו, אבל בד בבד גם רגועים כשאנחנו רואים מי איתו ומי מטפל בו. המשפחה שלו בישראל מדהימה. יש לו פה אחים ואחיות, מה שאין לו בבית, בצרפת"

משפחה בריבוע

המפגש של ההורים שהגיעו במיוחד מצרפת עם בנם החייל, היה מרגש במיוחד.

ורוניק: "הגענו אליו עם אפרת, טל והילדים החמודים, ובקטע במסע כומתה שבו פוגשים את החיילים תוך כדי ריצה – רצתי אליו, מחבקת, מנשקת, בקושי נושמת. סמואל כמובן היה מופתע ונרגש, חיבק אותנו והתנצל שהוא חייב להמשיך ושניפגש אחר כך. בעלי ואני לא הפסקנו לבכות.

"כל הרגשות התערבבו לי. זה היה מדאיג לראות אותו כמו שהוא היה – עייף, מלוכלך וצבוע בפנים, אבל הרגשתי גאווה. הרגשתי טוב שהוא מבסוט והכי התרגשתי לראות את הילדים הקטנים עם החולצות שהם הכינו לכבוד סמואל, ושהם הכינו גם לנו. לבשנו את החולצות, בכינו וצחקנו, הכל ביחד. אנחנו דואגים לו כאן, אבל בד בבד גם רגועים כשאנחנו רואים מי איתו ומי מטפל בו. המשפחה שלו כאן מדהימה. יש לו פה אחים ואחיות, מה שאין לו בבית. טוביה, נטע, דרור ושירי הם האחים שלו. יש לו כאן חברים שאין לו שם".

גם 'הוריו' הישראלים של סמואל התרגשו מהמפגש של סמואל עם הוריו הביולוגים בזמן הריצה שבמסע הכומתה. את הארוחה המשפחתית המסורתית של ההורים עם בנם החייל בתום טקס צבאי מרגש, הם עשו בהרכב כפול – ההורים הביולוגיים שהגיעו מצרפת, ההורים ה'מאמצים' מישראל, ואפילו סבא וסבתא של אפרת, דוברי הצרפתית, הוזמנו במיוחד כדי שהשיחה תהיה קולחת וההורים של סמואל ירגישו בנוח. "זו הייתה ארוחה מדהימה, מעין סעודת הודיה", מתארת אפרת.

חייל בודד זה מודל

נירית ואופיר דוננה הגיעו ממרכז הארץ לניר יצחק שבחבל אשכול. כשהקיבוץ רצה לתת למתגייסים הבודדים כתובת ביתית שתעניק להם ארוחות ערב משותפות, תסייע להם לקנות דברים לגיוס, תשלח חבילות מפנקות לצבא, או בקיצור- כל מה שאבא ואמא עושים לבנם החייל, היה ברור לזוג שהם הכתובת והם יהיו ההורים של החיילים הבודדים האלה.

נירית ואופיר נחשפו לפרויקט כאשר אילן יוסף, רכז תכנית חיילים בודדים בקיבוץ ניר יצחק רצה לעשות פרויקט משמעותי שמתחבר לערכי הקיבוץ.
"החבר'ה מגיעים מחו"ל כחיילים בודדים להכשרה ברעננה ואז מחלקים אותם לאזורים, לקיבוץ דתי או לא דתי, כדי שהקיבוצים יוכלו להכיל אותם. לפני 10 שנים התחלנו את התכנית, וכבר כמאה שמונים חיילים בודדים עברו בניר יצחק מאז ועד היום, ולא מעט מהם נשארים בארץ לאחר השירות. אין ספק שהציונות לא מתה, היא חיה וקיימת", מתאר אילן יוסף.
נירית ואופיר לא מתלהבים כל כך לדבר על העניין, הם לא מבינים בכלל מה הסיפור- "זה עניין טריוויאלי, שיגרתי כזה", הם אומרים.
הם אולי מצטנעים, אבל אצל אופיר ונירית מדובר במסורת. במשך שבע שנים הם שותפים בפרויקט אימוץ חייל בודד, וכיום הם מאמצים חיילת שהגיעה לא מזמן לארץ, והיא אחות של חייל בודד נוסף שאומץ על ידם.
"אנחנו המרוויחים היותר גדולים מכל העניין הזה", כך אומרת נירית. "הנוכחות שלהם פה תורמת לנו לא פחות מאשר אנחנו תורמים להם. החייל הבודד הוא המודל של לעשות משהו משמעותי בחיים שלך, לקום וללכת רחוק. זו פשוט דוגמה ומופת לנו ולילדנו בכלל. שמחתי בשביל ארבעת ילדיי שהם נוכחים ושותפים במשהו שהוא מודל לחיקוי עבורם. הרצינות, ההשקעה וטוב הלב של החיילים האלה מרגשים אותי.

"זה מדהים לחוש ולהיווכח שיש קהילה ישראלית בלוס אנג'לס שהיא איתנה וחזקה ועדיין מחוברת לארץ ישראל, והיא עדיין מרגישה שייכות ואחריות ומאפשרת לילדיה לחזור ולתרום כאן", היא ממשיכה ומוסיפה בקריצה: "ו'על הדרך' הילדים שלי גם למדו אנגלית".

"הנוכחות שלהם איתנו תורמת לנו לא פחות מאשר אנחנו תורמים להם. החייל הבודד הוא המודל של לעשות משהו משמעותי בחיים שלך, לקום וללכת רחוק. זו פשוט דוגמה ומופת לנו ולילדנו"

גם במשפחת ביליה מרגישים שהחיבור עם סמואל תורם למשפחה לא פחות מאשר לסמואל.

אפרת: "זה מוסיף לכל המשפחה, מעשיר אותנו. לילדים יש אח גדול, וכשאתה עסוק בלעשות משהו טוב זה עושה אותך חיוני ומשמעותי. אפילו הילדים עסוקים בלדאוג למה הוא אוהב לאכול, חוגגים לו יום הולדת ומטיילים ביחד".

כששואלים את טוביה בן השבע וחצי על סמואל הוא שמח לספר 'אבא ואמא היו בחדר אחד וסמואל בחדר השני איתנו, הוא ישן איתנו בחדר במלון באילת בחנוכה'".

"זה מוסיף לכל המשפחה, מעשיר אותנו. לילדים יש אח גדול, וכשאתה עסוק בלעשות משהו טוב זה עושה אותך חיוני ומשמעותי"

יש גם אכזבות וקשיים בכל החיבור הזה?

"בגדול, זה מאוד מגבש את המשפחה", משיבה נירית דוננה. "כל המשפחה לומדת לגשר ולחבר, לחשוב גם על האחר. היו לנו בערך שמונה חיילים וכל פעם זה לתקופה של שנתיים בערך. אבל לא תמיד זה מצליח, כמו החיילת שהייתה לנו וחזרה באמצע השירות לארצות הברית. היום יש לנו אחות של חייל שאימצנו בשנת 2012, שתקבל ממש עכשיו דרגת סגן", היא גאה לספר.

משפחת ביליה ומשפחת דוננה אלו רק שתי דוגמאות למשפחות מעוטף עזה שמחבקות את החיילים הבודדים כאילו היו ילדיהן ממש. הקלות שבה בני הבית פותחים את ביתם וליבם למי שמגיעים מרחוק ומותירים מאחור את חייהם כדי לשרת את המדינה, נראית בעיניהם כטריוויאלית אולי, אבל היא בכלל לא מובנת מאליה. ואולי זה נותן הצצה קלה לעד כמה החוסן של משפחות העוטף משמעותי.