כבדו שערי עזה-עלומים

המְהַלֵּךְ בתוך השקט האופף את השדות, המטעים ומרבדי הכלניות, העוטפים את הפנינה הירוקה שגגותיו האדומים של קיבוץ "עלומים" טובלים בה, אינו יכול שלא לחוש באווירה הפסטורלית השורה בהם. אווירת גן עדן, שאין בה דבר היכול לרמז על הגיהינום שבו היה שרוי המקום הזה בשמחת תורה לפני כשנה וחצי.
אבל סביר להניח שמגדל המים של קיבוץ בארות יצחק – המנוקב מפגזים ומקליעים ועומד בשיממונו בלב השדות, מרחק של כמה מאות מטרים מעלומים, משקיף אל הקיבוץ שמדרומו, אל נחל עוז שמצפונו, ואל עזה שממערבו – ידע גם ידע כי האווירה הפסטורלית המשכרת גם משקרת, וסכנת יום פקודה אינה מפסיקה לאיים על המקום. מגדל המים מספר על קרב גבורה שניהלו כאן אנשי בארות יצחק במלחמת השחרור, ועל הקיבוץ שחרב ולבסוף נעזב. קיבוץ עלומים, שעלה על הקרקע שנה לפני מלחמת ששת הימים, היה ליורשו. מגדל המים לא יכול היה לדבר כי לא ניחן בכוח הדיבור, אולם אנשי עלומים – שלא יכלו להתעלם ממנו, שהביטו בו מפעם לפעם, ואף שימרו אותו – הבינו הבן היטב את רמזיו.
כמו בכל הקיבוצים, בשעה 06:29 החל ירי טילים מאסיבי שלא היה כמותו עד אז, ובעקבותיו ירי מאסיבי של "כיפת ברזל". כשפנו אנשי כיתת הכוננות למפקדת האוגדה, נאמר להם שעליהם לדאוג לעצמם, ומייד החלו בהתארגנות להצטייד בכלי הנשק שבנשקייה. שניים מהם פנו לחמ"ל, שממסכיו רואים את המתחולל בכל היקף הקיבוץ. השעה הייתה 7:00, ועל המסך נראו עשרה מחבלים – ארבעה זוגות על גבי אופנועים ועוד שניים ההולכים רגלית – פורצים את הגדר ליד השער המערבי של הקיבוץ, השער הפונה לכיוון עזה.
האזור הראשון שבו נתקלו המחבלים היה אזור מגורי עובדי החקלאות מתאילנד ומנפאל. שני המחבלים ההולכים רגלית פנו לשם, רצחו שני נפאלים ופצעו קשה שניים נוספים. במקום להמשיך ישר לבתי הקיבוץ, פנו המחבלים בכביש המגיע אל השער המזרחי – הוא השער המרכזי של הקיבוץ, הצמוד לכביש 232 המפורסם, זה ההולך מסעד ועד כרם שלום. קורבנותיהם במקום הזה היו טרף הרבה יותר קל. במקום היה פקק תנועה ענק של רכבים הבורחים מהנובה צפונה ושל רכבים החוזרים מצומת סעד דרומה, לאחר שנתקלו שם במחבלים. למעשה, ביקשו הנוסעים לברוח אל תוך הקיבוץ, ואולם בשער חיכו להם המחבלים, שטבחו בהם, רצחו עשרות ועוד שמונה ששהו במיגונית, עוד אחת ממיגוניות המוות שלאורך הכביש.
כעבור פרק זמן, הגיע אל השער ג'יפ צבאי של "מגן עלומים" (מחנה צבאי סמוך), הרג את אחד המחבלים ופצע אחר. ברגע זה נסוגו המחבלים לאחור, שבו אל השער המערבי ויצאו מן הקיבוץ. במקביל, כוח קטן מתוך כיתת הכוננות וכוחות בודדים בכביש המשיכו להגן על שער הקיבוץ, וכוח קטן טיפל בפצועים הנפאלים.
ב

שעה 9:20 גל שני של עשרות מחבלים הגיח מתוך מטעי האבוקדו שבצפונו המערבי של הקיבוץ, ופרץ את הגדר באזור גן הדר, הקרוי כך – כמה סמלי – על שם הדר גולדין. חלק מהמחבלים פנו לאזור הרפת ומגורי העובדים ורצחו באכזריות 12 תאילנדים ועוד שמונה נפאלים. כוח המחבלים שנשאר ניהל קרב עם כיתת הכוננות, שבלמה בגבורה את כוונתם של המחבלים לפרוץ לבתי החברים הסמוכים ובמקביל עסקה בפינוי הפצועים, בתחילה אל אחות המשק, ואחר כך תוך סיכון רב בכביש התופת (232), עד לנתיבות. בקרב זה נפצעו חלק מחברי כיתת הכוננות. הקרב בסביבת הגן ולאורך הגדר ההיקפית נמשך עד שעות הצהריים, כשכיתת הכוננות עומדת לבדה במערכה. רק בשעת הצהריים הצטרף אל כיתת הכוננות כוח קטן של "יהלום".
שרשרת של ניסים התחוללה בשעת הצהריים של היום הקשה הזה, וניתן לומר כי היא שינתה את פני המערכה. בשעה 11:45 כוח קטן של שב"ס, כוח "מצדה", פרץ את הגדר מצפון. חברת הקיבוץ שזיהתה את הפריצה סברה שאלו מחבלים, אך ברק, מפקד כיתת הכוננות, הבין שזהו כוח ישראלי, מנע הרג דו-צדדי ושלח את הכוח לאזור הרפת.
כוח של חמישה לוחמי שלדג, בפיקודו של סגן מפקד היחידה, ביוזמה עצמאית, הגיע במסוק לאזור סעד ומשם פנה דרומה רגלית בכוונה להגיע לבארי. בהגיעו לאזור התעשייתי שמדרום הקיבוץ, זיהה הכוח מחבלים שפרצו לקיבוץ מדרום והחליט להילחם שם. בהסתערות על המחבלים נהרג עידו רוזנטל, הלוחם הוותיק ביותר בשלדג (בן 45), אחד מאגדות שלדג, ועוד שניים נפצעו. הכוח הרים לאוויר רחפן שזיהה עשרות מחבלים, הזעיק מסק"ר (מסוק קרב) שהרג כ-25 מחבלים.
ביוזמה עצמאית של מח"ט הצנחנים ומפקד המסוקים, יצא גדוד 890, ששהה באותו יום באזור ים המלח בהכנות לתרגיל חטיבתי, בארבעה מסוקים אל העוטף, כששניים מהם מיועדים לעלומים ולבארי. לאחר שמסוק אחד נפגע, נחתו שני המסוקים נחיתת חירום מזרחית לשער הקיבוץ. בנס הספיקו הלוחמים להתפנות מן המסוק, שהתפוצץ מייד לאחר מכן. חלק מהלוחמים פנו לעבר בארי, ואילו הכוח שנשאר חיסל עשרות מחבלים באזור השער, ובכך תרם אף הוא תרומה מכרעת להצלת הקיבוץ.
בשעה 13:00, כשנדמה היה שהקרב בקיבוץ הוכרע, קפצו שלושה מחבלים מעל שער האבוקדו בצפון הקיבוץ בצמוד ממש לבתי החברים. אחד המחבלים פרץ לבית ופצע את אחד החברים. כיתת הכוננות עם כוח יהלום הגיעו למקום במהירות והרגו את המחבלים. בקרב הזה נפל מפקד כוח יהלום, סרן איתי כהן.
חברי עלומים ניצלו מטבח, אבל "עובדי החקלאות", כפי שמגדיר אותם צביקי, ולא "עובדים זרים", ביטוי המצביע על ריחוק, לא ניצלו. 12 עובדים מתאילנד ועשרה מנפאל נרצחו ביום הזה, נפאלי אחד ותאילנדי אחד נחטפו. כשגלעד הונוולד, איש כיתת הכוננות, חובש קרבי בסיירת נח"ל בעברו, האיש שעסק במהלך היום בפינוי פצועים, שב אל אזור המגורים של העובדים, הוא נחשף למחזה מחריד של גופות פזורות במקומות שונים. חמש מהן במיגונית של הנפאלים. בתוך ערימת הגופות נמצאו שניים פצועים. המבנה של מגורי התאילנדים היה שרוף לחלוטין. שישה נשרפו בחדר הזה, ונדרש מאמץ רב וזמן ארוך כדי לזהות את השרידים. שני נפאלים ששרדו שבו לארצם, וארבעה שנפצעו, שוקמו ונשארו ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות.
כשפונו אנשי עלומים ביום ראשון אחר הצהריים לבית המלון בנתניה, כשהם מתבקשים להגיף את תריסי חלונות האוטובוסים לבל יראו את המחזות הנוראים ליד הקיבוץ, הצטרפו אליהם שמונת התאילנדים ששרדו את הטבח. לאחר תקופה קצרה לקראת שובם לארצם, ערך להם הקיבוץ מסיבת פרידה במלון. במסיבה נשמע אחד הנאומים הציוניים ביותר שנשמעו מאז שמחת תורה. אחד התאילנדים, קויה שמו, שאוצר מילותיו בעברית מסתכם בפחות מעשר מילים, אמר: "אני – אתה, אתה – אני", כאומר אנחנו איתכם. אלה לא היו מילים ריקות. שמונת התאילנדים שבו בסופו של דבר לעלומים.

עלומים לא שכחה לרגע את 22 עובדיה החקלאים מנפאל ומתאילנד. במלאות שנה לטבח, הוקמה בקיבוץ אנדרטה לזכרם בטקס מרגש. משלחת מטעם הקיבוץ יצאה לתאילנד, דאגה להביא לבנגקוק את משפחות הנרצחים, לשכנם במלון ולשתפם מעל גבי מסך בטקס שנערך בישראל. בטקס הוקרן סרטון בו קויה, שניצל מהטבח, מסייר באזור הטבח ומספר את הסיפור למשפחות בתאילנד. באוגוסט האחרון שבו חברי עלומים לביתם.
החיטה צומחת שוב בשדות עלומים, מצהלות ילדים שוב נשמעות בשביליו, לחייו של הקיבוץ סמוקות שוב מאודם הכלניות, האבוקדו בשל מתמיד, אבל משתיקתו של מגדל המים עדיין עולה אזהרה. גגותיה של עזה נראים מאיימים יותר מתמיד, מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, והתותחים, שכניה הנצחיים של עלומים, ממשיכים להרעים בקול נפץ.
האם תשקוט עלומים 40 שנה?
ימים יגידו.