הכתובה שעל הקיר

עונת החתונות, אמנם במגבלות הקורונה, נפתחת השבוע. יש מהזוגות המקדישים תשומת לב מיוחדת לעיצוב הכתובה ואח"כ תולים אותה בסלון ביתם. הרב יובל שרלו העלה פוסט על כתובה מיוחדת בחתונה מיוחדת

"הייתה תקופה שזוגות רבים הזמינו כתובה מיוחדת ממעצבת או מציירת, בגודל עצום, ולאחר החתונה נהגו לתלות את הכתובה על הקיר, כחלק מעיטור הבית וכביטוי לזוגיותם העמוקה.

במבט מחויך טענתי כי המציאו כיבוד חדש בחופה: נושאי הכתובה, שכן היא אכן הייתה גדולה מאוד ולעתים נתונה כבר במסגרת.

כתובה כזו נכתבה גם לקראת אחת החופות שערכתי. חופה זו זכורה לי מאוד בשל שתי סיבות. ראשונה בהן היא העובדה שהיא הייתה ביום חול בצהריים. הימים היו ימי מלחמת המפרץ הראשונה, ובשל העובדה שהטילים נורו על ישראל בדרך כלל בשעות אחה"צ והערב – הוקדמו החופות לאמצע היום. השנייה היא העובדה שתוך כדי החופה, מיד לאחר הקידושין אך לפני האירוסין, נשמעה אזעקה. כולם נמלטו לחדר האטום, והנה מצאנו את עצמנו במרחב מוגן עם שני העדים תופשי הכתובה הענקית, וראש הישיבה הרב אמנון שוגרמן הי"ו.

הרב שוגרמן הביט בהתפעלות בכתובה והפנה את תשומת ליבי ליופייה, להדרה ולעיצוב המדהים שלה, ושאל אותי לדעתי.

אמרתי לו את מה שמאוד מאפיין את תפישת עולמי: אני מתקשה להתפעל ממנה. לא בשל העובדה שאינה יפה, אלא להפך: דווקא משום שהיא יפה. הכתובה – הלוא היא הסכם 'גירושין' או 'אלמנות', והיא מסמך ממוני בעיקרו שבא להגן על זכויות האישה. אמנם, יש בה גם עדות על הנישואין והתחייבויות הבעל, אולם לא זהו עיקרה. על כן, הדבר מוזר מאוד בעיניי שהופכים את זה לתמונה, ותולים הסכמים ממוניים למצבי משבר על קירות הבית.

היחס שלי להלכה הוא כאל מעמד ולא כאל טקס. את זה קיבלתי מאוד ממשנתו של הרב סולובייצי'ק זכר צדיק לברכה. זה בעיקר בולט במאמרו "מה דודך מדוד", אבל כמובן גם ב"איש ההלכה".

אחד הסיפורים שהשפיעו עלי הוא ההתנגדות הגדולה שלו לפיתרון שנוהגים בו הרבה משפחות אשכנזיות ביחס ל'תנאים' לפני הנישואין.

בשל מסורת שיש במשפחות אשכנז, 'תנאים' חמורים יותר מנישואין, כי נישואין אפשר לפרק בגט, אבל אין מעמד הלכתי לפירוק 'תנאים'. [אבי ז"ל סיפר לי שהוא היה בחתונה שכל הצדדים ידעו ששבוע אחרי השבע ברכות יהיה גט, והם התחתנו, כי אי אפשר לפרק תנאים. גם סיפורו של ש"י עגנון – תהילה – מבוסס על האסון הנורא שהתרחש בעקבות ביטול 'תנאים' על ידי אביה של תהילה, כיוון שהארוס נתפס לכת החסידות].

לכן, חלק מהמשפחות האשכנזיות שרוצות לעשות 'תנאים', אבל פוחדים, עושים את טקס ה'תנאים' חמש דקות לפני החופה, כדי שיהיו 'תנאים' וכדי שלא יהיה חשש פירוק.

הרב סירב להשתתף בחוכא ואטלולא כזו. גם כשערך חופה – הוא לא היה משתתף באירוע שקדם לה. הוא אמר כי מי שרוצה לעשות 'תנאים' שיעשה כמנהג; מי שאינו רוצה – שלא יעשה. אבל לעשות 'תנאים' כמה דקות לפני החופה זה דבר חסר משמעות וצחוק של ממש, ועל כן – הוא לא משתתף בכך. הלכה היא משהו רציני. לא טקס.

זו דוגמה קטנה, לאוו דווקא הלכתית, אבל מבטאת את הדרך העקרונית.

ואז שאל אותי הרב שוגרמן – "איזו כתובה היית תולה בביתך ?

סיפרתי לו את מה ששמענו מהרב עמיטל זצ"ל:

כידוע, הוא היה קרוב משפחה של הרב שך זצ"ל. באחת החופות במשפחה, נתכבד הרב שך בעריכת חופה וקידושין, והרב עמיטל בקריאת הכתובה. החתונה הייתה בירושלים, כמנהג יהודי הונגריה לערוך אותה תחת כיפת השמיים, והימים היו ימי חורף וגשם טפטף בחופה. על כן, הטשטשו אותיות הכתובה (החלק שממולא בעט) והיא הייתה למעשה 'מזויפת מתוכה'. הרב שך זצ"ל הורה להיכנס פנימה, לקחת את ההעתק של הכתובה בתור הכתובה העיקרית, להכניס אותה לשקית ניילון קשיחה, ולבוא מיד חזרה לחופה כדי לחתום עליה. ואכן כך עשו, אלא שאבוי – אחת העדים חתם עם עט פיילוט, והרטיבות טשטשה את הכתובה.

הכלה איבדה את קור רוחה והחלה לבכות, אבל לכאורה אין מוצא, שהלוא לא הייתה כתובה אחרת בנמצא.

ואז אמר הרב עמיטל זצ"ל: הלוא הלכה היא בישראל שעדי מסירה כרתי (לאמור: לא צריך עדות חתומה על הכתובה, לפחות לא מדאורייתא, ותוקפו של שטר הוא כאשר עדים רואים שהוא נמסר מיד ליד), ועל כן – אפשר למסור את הכתובה בעדי מסירה, לא יהיו עליה עדים, אבל היא תהיה תקפה. הרב עמיטל, שסיפר לנו את הסיפור, אמר "והזקן שבמשפחה (הרב שך) לא אמר דבר נגד זה", וכך הווה.

כתובה כזו הייתי תולה על הקיר. זו כתובה שבה בא לידי ביטוי תלמיד חכם, רגיש לצערה של כלה, ייחודית מעצם מהותה, שכן אף פעם לא ראיתי אחת כמוה, מממשת הלכת יסוד בישראל שעדי מסירה כרתי.

הלכה אינה טקס. היא מעמד. היא מהות. היא צריכה לבטא את יסודות התורה והמסורה. כמובן, שטוב לעטר אותה בטעם וריח, במנגינה ובמישוש, אבל לעולם אלה צריכים להיות איפור ולא מהות, קישוט ולא תוכן".

(פוסט שכתב הרב יובל שרלו)