ט"ו באב הוא גם לגמרי שלהן – הרווקות שמחפשות אהבה

אם אתם מסודרים בזוגיות, 'חסר' לכם שתשכחו להביא מתנה לבת הזוג בט"ו באב, יום האהבה. אבל, רגע. היכן שלא נסתכל, חיים לידינו המון בחורות ובחורים, כבר לא ילדים, שעדיין מחפשים לקבל אהבה ולהחזיר אהבה בריבית דריבית. שוחחנו עם שתיים מהן. תקראו ובטוח שיבוא לכם "לשדך" להן מישהו טוב. ואל תשכחו גם את החברות שלהן.

חמישה ימים בלבד מפרידים בין תשעה באב, יום האבל על חורבן הבית, לבין ט"ו באב, שנחשב בעבר לאחד מהימים השמחים ביותר. המשנה בסוף מסכת תענית (דף כ"ו עמוד ב') אומרת: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו ובנות ירושלם יוצאות ומחוללות בכרמים". המשנה מספרת שבט"ו באב כל גבר ואישה שחיפשו שידוך היו באים לכרמים ומשתדכים. בנות ירושלים היו משאילות אחת מהשנייה את הבגדים בכדי שלא יזהו מי עשירה ומי ענייה, כדי לתת גם לעניות אפשרות לזכות בחתן איכותי.

בשישי האחרון האזנתי לתכנית "שישי אישי" בה ישי לפידות נתן את הפירוש שלו למעשיהן של בנות ירושלים וכך אמר "בנוהג שבעולם, גם אדם בעל חסד, עושה חסד בתנאי שהוא עצמו כבר 'מסודר'. בנות ירושלים הפגינו אהבת חינם גדולה מזו. העשירה השאילה לענייה את הבגד היוקרתי שלה, אפילו שכולן בעצם היו במעין 'תחרות' על השידוכים ה'איכותיים'. מתברר שאהבת חינם כזו גדולה, היא הרפואה לשנאת חינם שהחריבה את בית המקדש בתשעה באב. אחרי ימי האבל של "הסור מרע", מראים לנו את הצד השני של המטבע, את ה"עשה טוב".

בשנים האחרונות הפך יום ט"ו באב מחג הרווקים לחג זוגי. חנויות מתמלאות במתנות קיטצ'יות בדיוק ליום הזה ואם אתם בזוגיות סביר שתחגגו אותו (לא בדגש על הציבור החרדי והדתי). אך אם את/ה רווקה/ה, כל שכן רווק/ה מתבגר/ת, הרי שעם השנים לומדים לסלוד מהיום הזה. החלטנו במערכת "שבתון" לנצל את היום הזה ל"עשה טוב"'. לתכלס'. לחזור למהות של היום הזה. הכירו את הרווקות רחלי גואטה ואלינור רחימי. ומי יודע, אולי ייצא משהו טוב.

"את שאהבה נפשי"

את רחלי גואטה אני מכירה מילדות, היא בת 33, אחותה התאומה של השורדת במיל' שמחה גואטה ובתו של הח"כ לשעבר יגאל גואטה. יום לפני צום ט' באב תפס את עייני פוסט שהיא כתבה בפייסבוק אותו היא התחילה במילים "מחפשת את שאהבה נפשי" והמשיכה "מאמינה שבתוכנו יש כל כך הרבה אנשים נפלאים וערמות של אהבת חינם. אז אני נחשפת פה באהבה ומתוך רצון לאהבה אמיתית לה אני מייחלת קרוב לעשור". בהמשך הפוסט היא סיפרה על עצמה וביקשה את עזרת החברים במציאת המיועד.

גם אני, כותבת שורות אלו (מרב לרנר), מחפשת את האחד, ולא יכולתי שלא להעריץ את רחלי על האומץ לקום ולעשות מעשה, במקום בו אני נכשלת. לפנות ל'חכמת הרבים' לעזרה.

"אני לא מרגישה שזה אומץ", אומרת רחלי וממשיכה: "אין אדם עושה אלא מה שחפץ לבו. אני לא מונעת ממה יגידו. אני חושבת שאין כמו פתיחות הלב גם במקומות שקשה, עם כל זה שלרוב לא נח לי להראות קושי. כשכתבתי את הפוסט זה היה בשעה 2 בלילה, ברגע של שבירה. הרגשתי בשבועות האחרונים שמגיע לי, ומה נסגר? בדיוק חגגתי את יום הולדתי ה-33 וכולם אומרים שזה רק מספר. אבל לא, עברה עוד שנה ואני אומרת לעצמי שאם לא אקדם את עצמי, אף אחד לא יקדם אותי. שאלתי את עצמי, איפה יכולה להיות לי במה? ואז עלה לי לראש לכתוב את הפוסט".

השבירה לא הגיעה משום מקום. אם יש משהו שצריך 'להודות' לו זו הקורונה.

רחלי: "הקורונה לגמרי מעצימה דברים. היא מעצימה את ה'לבד' שבשגרת היום העמוסה פחות מורגשת. בשגרה ה'לבד' יושב בפינה בראש, אבל זה לא מקבל את המקום הראוי לו. עם הזמן אני מגשימה את עצמי בעבודה ובהתנדבות אבל אני רוצה גם להגשים את עצמי באהבה ולקבל בחזרה אהבה ובתקופת הקורונה אני מרגישה שזה התעצם לי".

רחלי, בעלת תואר שני במנהל מערכות בריאות באונ' בר אילן, עובדת כרכזת פרוייקטים ביחידה שאוכפת זכויות עובדים בחברה למשק וכלכלה ובזמנה הפנוי מתנדבת כליצנית רפואית, מנהלת המיזם "הליצנים הרפואיים נלחמים על החיוך" ושותפה פעילה, ובגדול היא מרגישה שהיעוד שלה בעולם הוא דרך העולם של השמחה, היא אוהבת את החיים, לרקוד, לבלות עם משפחה וחברים, אוהבת טבע ונהנת מארץ ישראל היפה והאנשים המדהימים שבה, ובכל זאת, היא משתפת: "עם כמה שאני ליצנית ובחורה שמחה, אני חושבת שלפעמים שמחת החיים קצת בעוכריי כי לפעמים כשרואים חברה שעוברת קושי, כשרואים כמה זה חסר, עוזרים. אני לא אראה את הקושי שלי".

בשלב הזה בשיחה רחלי עוצרת ומרשה לעצמה להזיל דמעה ולהמשיך: "את תופסת אותי בשבוע של מחשבות. אני בחורה שמחה, עוטפת, שתמיד מרימה את הסביבה. אני בחורה של עשיה אבל בשנייה שכל העולם משתתק סביבי אז מרגישים את החוסר. בשבתות, בחגים וכשמניחים את הראש על הכרית בלילה ואני אומרת לעצמי שאני אקום לעוד יום של עשיה והתנדבות, אבל – יש משהו גדול מזה, ולמה זה לא הגיע לי? למה זה לא קורה?

"עד היום ניסיתי להכיר את האחד בדרכים הקונבנציונאליות – באתרי היכרויות ודרך חברים והיום אני מרגישה שנכון לי לקחת את הבמה שהמדיה החברתית נותנת, אמרתי לעצמי 'תתפסי את עצמך כי אחרת זה לא יקרה, תתעוררי עוד כמה שנים ותביני שזה לא קרה ואף אחד לא הביא לך את זה לדלת'. תפילות זה חשוב אבל עשיה היא זו שמניבה דברים".

"הקורונה מעצימה דברים. היא מעצימה את ה'לבד' שבשגרת היום העמוסה פחות מורגשת. בשגרה ה'לבד' יושב בפינה בראש, אבל  לא מקבל את המקום הראוי לו"

 

מה לשנות בעצמי?

אלינור רחימי בת ה-32 היא בעלת סטודיו לעיצוב גרפי שבשעות הפנאי שלה גם כותבת את "חוויות" הדייטים והרווקות שלה בפייסבוק לעיתים בצורה הומוריסטית ולעיתים בצורה כנה ואמיתית, אבל תמיד בצורה כזו שהרווקות שבינינו ירגישו חיבור למילה הכתובה שלה.

"גיליתי שיש מקום שאני יכולה לפרוק בו את מה שאני עוברת ושיהיו אנשים שיזדהו עם זה. בהתחלה זה היה רק כדי לפרוק ובאיזשהו שלב קיבלתי פידבקים מבחורות שכתבו לי שהן מזדהות עם הדברים שאני כותבת. בשלב כלשהו כשהבנתי שזה עושה משהו, אמרתי לעצמי שיש לי הזדמנות לעשות דברים גדולים ובאמת לנסות לשנות דברים", היא מתארת.

בניגוד לרחלי, שרגע לפני ט"ו באב פרסמה פוסט שקורא לחבריה לעזור לה למצוא את האחד, אלינור מרגישה שט"ו באב עבור הנשים הרווקות הוא עוד יום שבו יזכירו לך כרווקה את כל הסגולות שעלייך לנסות ואף את מה שאת צריכה לשנות בעצמך כדי למצוא בן זוג.

"כולם נזכרים פתאום שט"ו באב ושאת לבד וצריכה זיווג אבל הם לא נזכרים בזה במובן של 'בואי נעזור לך למצוא מישהו', אלא בכיוון של לחפש ולהציע לך סדנאות או לעשות דיאטה או סטיילינג או בוק צילומים כדי שיהיו לך תמונות יפות וירצו לפנות אליך באתרים או בפייסבוק. אלו בעיקר קשקושים של סגולות ועצות איך לשנות את עצמי כדי שמישהו ירצה אותי.

"אני מאמינה שבסופו של דבר יש זמן מיוחד לכל אדם להקמת הבית שלו ואם זה לא הזמן שלי כרגע אז זה לא, ולא משנה מה אעשה. גם אם אעשה שמיניות באוויר זה לא יעזור. אני מאמינה שצריך להשתדל, אבל מבחינתי ההשתדלות זה לנסות להכיר, לא לשנות את עצמי, לעשות דיאטה או לצבוע את שערי לצבע אחר, כדי שמישהו ירצה אחרת. מה עשיתי בזה? אני רוצה להישאר אני, אותנטית, וכל מה שאנשים אחרים אומרים לי זה עצות איך לשנות את עצמי כדי להתאים את עצמי למה שהולך בחוץ".

מודל 'היופי הדתי'

הנושא של דימוי גוף בוער באלינור וחוזר מספר פעמים במהלך הריאיון. בעוד עולם האופנה מחבק בשנים האחרונות את הבנות במידות הגדולות שאף קוטפות קמפיינים יוקרתיים ובאוויר מרחפת התחושה כי אנו בשיאו של מהפך באידיאל היופי, בקרב הגברים הדתיים, כך לתחושתה של אלינור, הטרנד החדש עוד לא נכנס.

"אני תמיד כותבת על הקושי של מי שלא נמצאת במודל היופי הדתי. אני חושבת שהעולם הכללי התקדם הלאה ואצלנו עדיין תקועים בסגנון ההוליוודי של בלונדיניות, רזות וגבוהות, משום מה. אני חיה עם עצמי בסבבה, אם זה היה מציק לי הייתי משנה את זה. אבל מציק לי שכל מה שמעניין בתהליך הזה זו העטיפה החיצונית של הבנאדם ואם את לא נראית טוב בתמונה אף אחד לא יתן לך צ'אנס או ינסה להכיר אותך".

"הייתי ממש דוסית ועכשיו אני ממש לייט. זו תופעה נפוצה בקרב הרבה רווקים ורווקות שמתבגרים, כי הדת שלנו מאד משפחתית וכשאתה לבד והשנים עוברות, זה הולך ודועך"

מה האכזבות עושות לאמונה?

עולם הדייטים, למי שנמצא בו שנים, הוא עולם אכזר ולעיתים חווים בו חוויות משפילות, מרסקות. הטלטלות שחווים בו יכולות להעצים את האמונה בבורא או להחליש אותה.

אלינור: "הייתי ממש דוסית ועכשיו אני ממש לייט. אני חושבת שזו תופעה נפוצה בקרב הרבה רווקים ורווקות שמתבגרים, כי הדת שלנו מאד משפחתית וכשאתה לבד והשנים עוברות, אז קשה להמשיך לדבוק באותה כוונה כמו שהיית בהתחלה וזה הולך ודועך. יש לי חשבון רציני עם הקב"ה ולא רק על זה שאני רווקה. עברתי המון מערכות יחסים לא נעימות. גם הארוכות וגם הקצרות. הדרך שבה גברים נפרדו ממני הייתה מזעזעת".

רחלי: "המסע שלי לא פגע באמונה שלי, יש לי אמונה שלמה תמיד. אדם חווה דברים בחיים שיוצרים לו אישיות חזקה יותר. רחלי של היום זו לא רחלי של פעם. אם קיבלתי או לא קיבלתי משהו זה לא משנה לי את האמונה".

מה את מחפשת באחד?

רחלי: "הלוואי והייתי יודעת, אולי אני בכלל לא יודעת. אנחנו רוצים משהו אבל מקבלים את מה שאנחנו צריכים ולא את מה שאנחנו רוצים. אבא שלי תמיד אמר לי שיהיה איש עם שמחת חיים ומידות טובות וזו באמת הנקודה שעכשיו אני מחפשת מתוך חיבור אמיתי לדבר הזה. חשוב לי באמת מידות טובות, אדם שהוא איש של הזולת, חסד ושמחת חיים וחשוב לי שיהיה לי עם מי לדבר ועל מה. עומק. אינטליגנציה רגשית. שיהיה אדם עם ראש על הכתפיים ושיש לו שאיפות בחיים בהכל – זוגיות, פרנסה, משפחה".

אלינור: "בחור אינטליגנט, איש עם עומק, רצוי עם חוש הומור, לב טוב ועד גיל 39".

יש גיל שבו מתפשרים או שיותר מקובעים למוסכמות?

אלינור: "בטח. פעם חשבתי שגרושים זה 'לא עלינו', היום אני מסוגלת גם לחשוב על לצאת עם גרוש עם ילד".

רחלי: "עם כל שנה ושנה, מתוך ניסיון החיים שפוגשים גברים ורואים קשרים של אנשים סביבך, אני מרגישה שדברים שהיו לי כביכול משמעותיים הם פחות קריטיים ולא ממקום של התפשרות אלא מתוך הבנה שיש דברים מהותיים יותר מכל מיני התעסקויות בדקויות כאלו ואחרות. בטוח שיש לי התפשרויות, כיום פחות משנה לי התעסקות לכדי דקדוק בחיצוני, גבוה או נמוך, מקריח או לא, העיקר הנשמה פנימה".

מה ט"ו באב מסמל עבורך?

אלינור:  "זה החג שלנו הרווקים. חשוב לציין את זה, לא החג של הנשואים. בעבר נשים יצאו לחולל בכרמים וזה היה חג הרווקים והרווקות. איפשהו עם השנים ט"ו באב הפך ליום זוגי, עוד יום שאם יש לך בן זוג את חוגגת אותו ולנו הרווקים זה יום עם קווץ' בלב".

רחלי: "יום האהבה מבחינתי הוא כל יום. מאהבת חינם, כל יום זה יום האהבה בין אם זוגי ובין אם כל דבר, זה קיים. אני לא מחכה ליום האהבה שיגרום לי לחוסר נוחות. ברור שבימים של יום האהבה, חגים ושבתות ה'לבד' מתעצם. אבל ט"ו באב לא צריך להיות יום כזה. בעבר היו ליום הזה משמעויות אחרות. נשים יצאו לחולל בכרמים וכולן לבשו לבן כדי שלא יידעו מי עניה ומי עשירה. עם השנים שוכחים את הדברים שקרו ומושפעים מהסביבה, מושפעים מעולם מנצנץ שהוא לא תמיד כזה. אני חושבת שצריך לאהוב תמיד ולא מחכה ליום האהבה, אבל מחכה לגמרי לאהוב".

***

זה רגע כזה בחיים, שכל רווק/ה תוהה האם אי פעם יזכה לאהבת אמת, קיימת. היום כבר לא יוצאים לחולל בכרמים בבגדי לבן כדי למצוא את הזיווג, את השידוך. את הכרמים החליפו הרשתות החברתיות, אתרי ההיכרויות והאפליקציות, אבל דווקא ביום הזה בואו נרבה באהבת חינם! ניקח כולנו רגע לזכור את מהות היום, את החברים והחברות הרווקים שלנו ולחפש עבורם את שאהבה נפשם, כדי שאת חג האהבה הבא הם יחגגו בזוגיות.